הספרים שליד מיטתי

 

 

 

ירדתי היום למחסן, לחפש את "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר. קריאה של בלוגים העוסקים בספרים וספורת תמיד מעוררים בי תאוות לספרים שלא קראתי. את אמיל אז'אר ואת רומן גארי מעולם לא טעמתי. חור גדול בהשכלה.

 והנה, בארגזים שבמחסן יש ספרים, שלא היה ביכולתי לוותר עליהם לחלוטין, כשצמצמתי את הספריה הגדולה ותרמתי וחילקתי מתנות לכל עבר. אבל בכל זאת אלה ספרים שהחלטתי להגלות אל מחוץ לספריה הביתית שלי. כל כך הרבה ספרים, כל כך מעט מקום, כל כך מעט זמן לקרוא את כל מה שרוצה לקרוא. כל כך הרבה רעש, כל כך מעט פנאי נפשי להתעמק. בשביל לקרוא צריך שקט, חיצוני ונפשי, יכולת לנתק ולהתנתק.

 

 

כשאני נזכר בימי הקריאה האינטנסיבית שלי, נחמץ לבי.  ימים שבהם הייתי קורא ספר ביום.

 

מגיע מהתיכון, זורק את התיק, אוכל ארוחת צהריים, קציצות מטוגנות ואורז, עוף ברוטב עגבניות ואורז, נתחי בשר צימוקים ושקדים, ואורז) – יושב על הדלפק הירוק במטבח, לועס בעונג והספר פתוח מולי, ממשיך איתו לחדר, רגליים למעלה, כל כולי עמוק בפנים, המרחבים הפתוחים לאין סוף קולטים דמויות, רגשות ומקומות, חשים וחווים הוויה אחרת, מילים ועוד מילים, עד שהעמודים היו אוזלים והולכים ונגמרים, והייתי סוגר בטריקה את הכריכה האחורית, ונותר עם תחושת הקסם הזה, שספר יכול להעניק לך, כמו הידהוד הולך ונמשך אל האופק, כמו צליל עוגב רחוק, שנותר הרבה אחרי שמשכת ידיך מעל הקלידים, אבל הקוראל עוד מתרפק עליך בין הקולאז'ים וקירות הקתדרלה הפנימית שהיא אתה עצמך, נפשך, האוקיינוס שבתוכך.

 

כשהייתי בן 4, אמי אמרה: אם תאהב לקרוא, לעולם לא תהיה בודד. היא חזרה ואמרה זאת גם כשהייתי בן 7 וכשהייתי בן 12 וכשהלכתי לצבא ,והיא הניחה בתיקי ארבעה ספרים חדשים שרכשה ב"ספרי" אצל הדודה חנה, וכשנסעתי לחו"ל אחרי השחרור היא שאלה אותי אם לקחתי מספיק ספרים, שיארחו לי לחברה – וכמה שהיא צדקה…

 

במלונות זרים, לבד, לילות של חורף עם ניק הורנבי בלונדון, וצחוק היסטרי משחרר עם "דודי אוסוולד" של רואלד דאל, עיניים פקוחות בתדהמה עם "הקיץ של קטיה" של טרוניאן בדרום צרפת, "עשו" של מאיר שלו בטיסה ארוכה למיאמי ו"העיר והכלבים" של יוסה, בשדה תעופה שבו נתקעתי ליום שלם בגלל תקלה במטוס, וכל הנוסעים יצאו מדעתם מזעם, ואני הייתי בתוך ספרי שלי, ולא עניין אותי כלום.

 

השבוע החלטתי להניח את כל הספרים שאני רוצה לקרוא בזמן הקרוב ליד מיטתי. שיביטו בי בעיניים מאשימות. אדרבא. שידרבנו אותי לשקוע בהם ולוותר על הכל למענם. 

 

וכך הם נמצאים עכשיו, שלושת הגרמנים:

 

יונים בדשא. וולפגנג קפן.

 

ילדה של יום ראשון מאת גודרון מבס.

 

מר להמן פרי עטו של סוון רגנר סולן להקת אלמנט אוף קריים

 
 
 
 
 
 
וגם: עונת ציפורי הגשם של נאדים אסלאם הפקיסטני תושב לונדון
 
כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר שכתב ריצ'רד בראוטיגן הנפלא
 
במהרה לא תהיה אלא צל של אוסוואלדו סוריאנו שמזמן רציתי לקרוא
 
 
 
וגם בא לי על "רכבת חצות לליסבון", ו"סיפור-חלום" של שניצלר… ורק הזמן. הזמן…
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On 09/08/2008 at 22:57

    קפן יכול להחזיר לך את ההרגשה שאתה זוכר מהילדות. זה ספר מטמטם

  • טלי  On 09/09/2008 at 0:37

    אז'אר/גארי הוא אכן סופר נפלא, אבל לעולם לא מאויר מדי.

    וגם "ילדה של יום ראשון" הוא ספר מרגש ומקסים, אצלי הוא תמיד מתערבב עם ספר אחר- "כשהמזל בא צריך להזמין אותו לשבת" (לשבת מלשון ישיבה, לא מלשון יום שבת..), מאת מרים פסלר.

    רק עניין האשמה מיותר בעיניי, בטח בהקשר הזה…

  • י.ג.  On 09/09/2008 at 2:20

    משעה שלוש עד שבע בערב הספרייה פתוחה . צריך לשמור על שקט. הספרניות הרכלניות שואלות אותך על ההורים ועל השכנים. המדפים עמוסים בכל טוב.

    תודה.

    נ.ב.- כל החיים לפניו הוא ספר בינוני שלא ברור מדוע מכלילים אותו בלימודי הספרות. אולי בשביל "להטיב" עם השמיניסטים שמתקשים בקריאת עגנון. אולי בגלל סימון סניורה. ואולי אני טועה.

  • ריקי  On 09/09/2008 at 8:15

    מקנאה בך על התאווה לקריאה הזו ועל ההתמסרות אליה. איזה כיף לילדות שלך ולך.

  • בועז  On 09/09/2008 at 9:23

    אני לא מצליח לקרוא כמו שאני רוצה. אין זמן. אין זמן.

  • יעל מסביון  On 09/09/2008 at 9:50

    רומן גארי – לאור אשה
    אני בטוחה שיגיע הזמן שתוכל גם למצוא זמן לקרוא
    ואני בטוחה גם שזה שאתה עסוק בדברים טובים שגם מועילים לך כך שאתה לא צריך להיות מבואס מזה.
    לא כל אדם יש לו את היכולות לקרוא ספרים ולהתעמק בהם.
    אני לא אשקר לך ג'ורג' ברניני אני עדיין בהתחלה כי הראש שלי לא במקום לצערי אבל אני קוראת לאט לאט עדיף מכלום.

  • הילרי  On 09/09/2008 at 13:56

    ספריו של הרולד קושנר

    http://www.1jr.co. il – אתר חשוב בנושא ירושלים(המלצה אחרת על הדרך..)

  • עידן  On 09/09/2008 at 15:17

    ספר מדהים…ספר לאי בודד

  • שי טוחנר  On 09/09/2008 at 16:37

    ממש מקנא בך ביכולתך לגמוע ספרים עד היום.

    כילד צעיר יכולתי, ובשלב מאוחר יותר איבדתי את היכולת הזו כמעט לחלוטין.

    מקווה שתחזור לי פעם

  • משועממת  On 09/09/2008 at 18:28

    ספר מקסים כל כך
    שגורם לך לחזור אליו שוב ושוב ושוב ושוב

  • עפר ברוך  On 09/09/2008 at 20:22

    יש בספר הזה את הקטע, שהדודה לוקחת מנה קצת גדולה של סמים,בטעות. "מנה של סוס" הוא קורא לזה, רומן גארי (אמיל אז'אר). אני זוכר שכשקראתי את הקטע הזה בפעם הראשונה לא יכולתי להפסיק לצחוק שעה. זה ספר מתוק. לקח לי אולי יום לגמור אותו, וכיף לחזור לקטעים ממנו (כמו הקטע עם "המנה של הסוס") מדי פעם, גם אם אין זמן.
    מה עם פוקנר? איך וויליאם לא ברשימה?

  • יוסי  On 09/09/2008 at 23:20

    בטח יש לא מעט ספרים בהם עדיין מסתתרים להם פירורי לחם או כתמי רוטב אדום אדום. הזכרונות עדיין ספוגים, קוראים לך מתוך השורות.

    שתספיק לקרוא את כל מה שהשגת ושתשיג את כל מה שלא הספקת.

  • תומר  On 09/10/2008 at 11:58

    ברצוני להמליץ לך על ספר מדהים של סופר מיוחד: הספר נקרא – "קסטוריה" של הסופר בנימין שבילי.

    http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=40-10835

  • רוח צפונית  On 09/12/2008 at 11:25

    …."המלומד הזה ייכנס לחדר עם מספר טלפון שאשה נואשת, הנקרעת בבירור בין זעם לאהבה, רשמה על מצחו, אשה במעיל עור ובמבטא דרומי רך להקסים, הנשמע כמו לחישה ארוכה עד אינסוף שכל השומע אותה נעשה בעל כרחו לאיש סודה"…

    פסקל מרסיה/פטר בירי

  • איתמר בראון  On 09/12/2008 at 12:33

    פטר בירי, שכתב (בשם הבדוי "פסקל מרסיה") את "רכבת לילה לליסבון" הוא שוויצרי, פרופסור לפילוסופיה שחי בשנים האחרונות בברלין. "רכבת לילה לליסבון" הוא הספר הרביעי שלו ובשוויץ וגרמניה זה היה רב-מכר היסטרי.

    אני רוצה לשבח את התרגום מגרמנית של טלי קונס שמעולם לא שמעתי את שמה לפני כן, אבל היא תירגמה את הספר היטב.

    ואגב, בועז: ראית את הסרט "רכבות לילה" של לארס פון טרייר?

  • משקפופרית  On 09/18/2008 at 8:46

    על זכרונות הילדות, על התקופה שבה היה זמן בלתי מוגבל לקרוא ספרים.
    לנו יה אסור לקרוא ספרים ליד השולחן. היה צריך לכבד כל ספר. לא לקפל עמודים, לא לשבת איתו ליד השולחן, לא לקחת ספר לשירותים… צריך לכבד את הספרים.
    גם אני הייתי רצה לספרייה בעיר ילדותי ולוקחת שני ספרים הביתה (היו לי שני כרטיסי קורא והייתי גאה בזה!!) ובנוסף נשארתי לא פעם ולא פעמיים בספרייה וקוראת ספר שלישי. מארבע ועד שבע גומרת ספר.
    שיעורים? לא הכנתי שיעורים. העתקתי.
    הספרים הם שלימדו אותי הכל. כל הידע שיש לי, הדמיון, הסקרנות… הכל מהספרים של ילדותי.
    לצערי אני לא קוראת כמו שקראתי בעבר. אתם יודעים: יש את טרדות החיים, פרנסה, ילדים…
    אבל פעם בכמה זמן אני מוצאת ספר ושוקעת לתוכו וגומרת אותו תוך יום ונזכרת בערגה בימים בהם גמעתי ספרים כמו מים צוננים ומרווים.

    את אותה תשוקה לספרים, למלה הכתובה בכלל, אני מנסה להנחיל לבני.

  • שמוליק  On 10/08/2008 at 1:09

    שמופיע על עטיפת הספר 'סיפור חלום' הוא מאת גוסטב קלימט, יש לך מושג? כמו"כ מסקרן אותי כמה אתה מאמין בנטייה שלנו לרומנטיזציה של העבר, אבל אני מניח שזו שאלה אינטימית מדי באופייה

  • נבט חיטה  On 10/08/2008 at 2:29

    לו יהי.

  • מריה  On 10/08/2008 at 17:01

    ואם קוראים ספר טוב, פתאום גם אנחנו קיימים בתוכו.

  • avha  On 10/12/2008 at 2:13

    אני לא חושבת שאפשר להגיד "חור בהשכלה", אבל די מפתיע אותי שלא קראת עד עכשיו את "כל החיים לפניו" – שאף קיבל גרסה קולנועית מכובדת.

    בשנה וחצי האחרונות חזרתי לקריאה די מסיבית, לא כמו בילדות ובנעורים, אבל קוראת די הרבה.

    עם זאת, השתנה אצלי אופן ותוכן הקריאה. קוראת בדר"כ שניים או שלושה ספרים בבת אחת, ומתוכם, לפחות ספר עיון אחד (מה שלא עלה על דעתי מעולם בתור נערה).והבאים בתור, מחכים ליד המיטה, כדי שאתרגל אליהם (:

    מאלה שהזכרת מושך אותי "במהרה לא תהיה אלא צל" של אוסוואלדו סוריאנו

  • ענת  On 11/06/2008 at 0:56

    איך אתה תופס אותו, את קצה החוט של הרגש הנכון ומצליח ללפף בו את כל הכתיבה שלך? גיליתי אותך במקרה, מתנה לשעת לילה מאוחרת וזו הרגשה טובה, כמו לקרוא את הספר שבדיוק מתאים למצב הלב ברגע כלשהוא. תודה, אמשיך לעקוב, ענת

  • אלינור ברגר  On 02/09/2009 at 10:59

    זה מפליא אותי בכל פעם מחדש לגלות שיש אנשים שאין להם, פשוט אין להם את זה. ספרים לא מגרים אותם. לא מרגשים אותם.

    ואתה צודק, בנוגע לזמן. העולם מציע כל כך הרבה אפשרויות לריגוש מקריאה, אבל כמה מעט זמן יש לנו בשביל הרוח.

  • עידית  On 02/10/2009 at 16:14

    ספרים
    זה לא הדבר היחיד שעושה אנשים
    (אני ממש מקווה שאת קוראת את התגובה שלי..)
    יש אנשים שלא קל להם עם ספרים
    שצריכים להתנתק כדי לקרוא
    זה לא הופך אותם לפחות או יותר, זה לא מונע מהם להסתכל על יצירת אומנות ולהתרגש ממנה
    האמת- לפעמים גם סתם על השמש, או על הברקים
    יש אנשים שלא קוראים ועושים מוזיקה מדהימה, או תכשיטים מפעימים…

  • אלינור ברגר  On 07/11/2009 at 11:17

    ספרים זה לא הדבר היחיד.

    נכון.

    אבל לא דיברתי על זמן או יכולת לקרוא. דיברתי על ההתרגשות שספרים מעוררים באנשים, ומצד שני על אנשים שאדישים לקסמם של ספרים. אני לא יכולה לתקשר עם אנשים שלא אוהבים ספרים.

  • עידית פארן  On 07/14/2009 at 0:59

    אלינור, (וזה לא נגדך)
    והחיים לימדו אותי,הם לימדו אותי שאני מתקשרת עם כל אחד שאני יכולה לתקשר איתו,בלי תנאים (בטח יש כמה, אבל זה לעולם לא יהיה אוהבים או לא ספרים)
    והתגובה באמת נאמרת מתום לב ולא מתוך ביקורתיות

    את יודעת מתי נפל לי האסימון?
    כשדיברתי פעם עם מישהו שופע ידע כל כך שאמר לי שהוא לא מצליח לקרוא(דיסלקציה וחברותיה, או השד יודע מה)

    ומישהו אחר מדהים שמספר לי, שבישראל הוא לא מצליח לקרוא, ורק כשהוא יוצא את גבולות המדינה הוא מצליח לקרוא,
    (מה שאומר שאם אין השנה "חופשה בתורכיה" אז הוא לא קורא)
    והתרגשות נגרמת גם מהשקיעה וממוזיקה ומסרטים נורא טובים ומשיחה מרתקת עם מישהו ומסיפורים שקורים לנו כל יום כל הזמן…את יודעת

    ושוב, זאת לא ביקורת, זאת דיעה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: