להעמיד לדין את ראשי הטלוויזיה

 

 

ביוני 1974 קרא הבמאי והמשורר פייר פאולו פאזוליני: "להעמיד לדין את ראשי הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית על  רצח עם תרבותי". פאזוליני טען שמערכת שלמה טורחת לנוון את רגשותיהם ומחשבותיהם של האיטלקים. ללא שום זיקה להסטוריה, ללא מחשבה על תוצאות המעשים שלהם לגבי הדור הבא, בלי שום רצון להביא משהו בעל ערך ומשמעות, אלא רק כזה שיבדר את ההמונים ויכניס כסף למיעוט השולט.

 

חלפו למעלה מ-30 שנה. יצחק לאור כתב (הארץ 28.10.2005) על מה שקורה באיטליה של המאה ה-21: "באמצע אירופה הדמוקרטית משתולל משטר של בידור טלוויזיוני", כותב לאור, "ראש ממשלה שירש את המפוארת בחברות ובאמצעות רשתות בידור מטמטם את עמו במונחים שקשה לתאר למי שלא ראה טלוויזיה איטלקית באיטליה – ערוץ אחרי ערוץ, כולל הערוצים הממלכתיים, שאינם מפגרים אחרי ערוציו המטמטמים של ראש הממשלה".

 

פאזוליני חזה את הג'נוסייד התרבותי העתידי כבר בתחילת שנות השבעים. הוא שנא את הבורגנות, את הקפיטליזם המנוון, את השמאל המרוצה מעצמו, את בעלי ההון הציניים שהציבו את עצמם כספקי-בידור להמונים ודחקו את רגלי האמנים האמיתיים מהזירה. האם זה לא מזכיר לכם משהו? האם זה לא דומה בצורה מפחידה למה שמתרחש בישראל 2008?

 

 

פייר פאולו פזוליני: במאי, משורר, מבקר, שחקן, גאון, שמאלן, סופר, הומניסט, פורנוגרף, אמן רנסנס מודרני, קומוניסט שלא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, ילד עני שהצליח להתעשר מאמנותו, בן דחוי של התרבות האיטלקית המודרנית – שבכל זאת הביא תהילה רבה למולדתו.

 

פאזוליני נולד בעיר בולוניה ב-5 במרס 1922 לאבא חייל בצבא האיטלקי ולאם שהיתה מורה לשפה וספרות איטלקית. כשהיה בן 23 נורה למוות אחיו האהוב גואידו.  הוא עבר שנים קשות של מצוקה ועוני, נרדף בשל נטיותיו המיניות ודעותיו הפוליטיות והגיע לרומא ב-1950, שם קיבל עבודה כעורך תכנית ספרות ברדיו האיטלקי. "באתי לרומא מהכפרים אחרי שנים של אבטלה, כשכולם מתעלמים ממני, שבור מהפחד להיות לא כמו שהחיים אמורים להיות". הוא מצא עבודה באולפני צ'ינצ'יטה ומכר את ספריו על מדרכות רומא, ערך תכנית ספרות ברדיו האיטלקי. עם זאת מצבו הכלכלי המשיך להיות קשה. הוא התגורר בפרבר הרומאי "בּוֹרגָטָה" עם מהגרים עניים ואנשי המעמד הנמוך, בתנאים קשים מאוד. 

   

פאזוליני כתב את הדיאלוגים לסרטו של פליני "לילות כביריה" ולאורך שנות החמישים חיבר ופירסם ספרי שירה. ספרו הראשון בפרוזה נקרא "נערי החיים" (Ragazzi di Vita 1955) ועסק בזנות גברית וחיים בפרברים. ספרו השני "חיים אלימים" Una Vita Violenta יצא לאור ב-1959 ועורר סנסציה. סיפורו של תומאזו, נער מושחת אך גם רגיש, היה מעין משל דתי עממי עם סיום טראגי והוא היווה מעין טיוטה ספרותית נפלאה ליצירת הקולנוע הראשונה של פאזוליני, "אקטונה".

 

אחרי צאת הספר יצא פאזוליני למסע באסיה עם שני סופרים איטלקים אחרים, אלזה מורנטה ואלברטו מוראביה. כשחזר החל לביים סרטי קולנוע. במשך 14 שנה יצר כ-20 סרטים ארוכים וקצרים. במשך כל התקופה הזו הממסד האיטלקי ראה בו איום. עצרו אותו לחקירות, ניסו לצנזר את סרטיו והוקיעו אותו במאמרי עיתונות.

 

מבין סרטיו הנפלאים חייבים להזכיר תמיד את "ציפורי שיר, ציפורי טרף", הטרילוגיה האדירה "דקמרון", "סיפורי קנטרברי" ו"אלף לילה ולילה" – שעסקה במעשיות עממיות איטלקיות, אנגליות וערביות, את גירסאותיו הבלתי נשכחות ל"הבשורה עפ"י מתי" (שפאזוליני רצה לצלם בישראל, אך הסריט בסופו של דבר במרוקו) ו"אדיפוס המלך" (יצירה מהפנטת וקודרת שצולמה באפריקה) ובעיקר את שיאו האמנותי "תאורמה" משנת 1968, בכיכובו של טרנס סטמפ.

ב"תאורמה" יצר פאזוליני אלגוריה מסקרנת על התפוררותה של הבורגנות. צעיר יפה תואר (סטמפ) חודר למרקם השליו והמשעמם של מפחה אמידה בבית אחוזה בצפון איטליה. הזר עושה שמות במשפה וקורע לגזרים את השלווה המדומה. האב תעשיין אמיד, אשתו המפונקת (סילבנה מנגאנו בגדול תפקידיה), בנו ובתו המתבגרים – כולם מתמכרים לו, לזר המוזר ולקסמיו המיניים. הוא שוכב עם כולם וגורם לכל אחד מהם לצאת למסע חיפוש עצמי ולשינוי כיוון מהותי. יצירת המופת הגאונית (עם המוזיקה המעולה של אניו מוריקונה וטד קרסון) לא מוכרת במיוחד לקהל הישראלי. וחבל.

   

פאזוליני נרצח ב-2 בנובמבר 1975 על חוף אוסטיה, ליד רומא, מקום שאותו תיאר ברומנים ובשירים שלו. פינו פלוזי, זונה ממין זכר בן 17, הודה בביצוע הרצח.

 

 

"חוט השני ביצירותי הוא הערגה לחיים ותחושת הריחוק שלא מפחיתה אלא מגבירה את אהבת החיים" (פ. פ. פאזוליני) 

 

מתוך "ציפורי שיר, ציפורי טרף"

 

"ציפורי שיר, ציפורי טרף". 1966

 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  On 06/10/2006 at 17:52

    הבשורה על-פי מאתיי לא צולם בישראל אלא במרוקו. פאזוליני אכן ביקש לצלם בישראל, אבל התאכזב הן מישראל המודרנית שבנתה אז את ראשית בנייניה בנופי הקדומים והן מהעזובה בכפרים הערביים. מה שנותר מזה הוא יומן מצולם של מסעו בחיפוש אחר לוקיישנים, 50 דקות של סרט דוקומנטרי נפלא על פלשתינה 1963. ניתן לתפוס את הסרט בהקרנות סינמטקיות נדירות. בעניין הסרט תאורמה, אל תקיש מההווה על העבר. הסרט היה נושא מדובר מאוד בשעתו, והתחלק בין אוהבים ומעריצים לבין שונאים ולא-מבינים מה העניין. אוסיף גם שהסרט הוקרן בקולנוע בן יהודה, מבצרם המסחרי דאז של גולן-גלובוס, כלומר לא איזה אולם קטן ונסתר של היום, אלא בשיאה של תרבות הקולנוע בישראל, כשברגמן-פליני-פאזוליני-אנטוניוני הוקרנו ובהצלחה ביומיות ובהצגות חצות גם יחד

  • בועז כהן  On 06/10/2006 at 18:54

    (-:

  • אורה לב-רון  On 06/15/2006 at 18:24

    בכל פעם שאני רואה עורב מדדה בצד הכביש, אני נזכרת בו. "ציפורי טרף, ציפורי שיר". ציפור שיר שכמותו. טוב שיש לא מעט עורבים.

  • שרון רז  On 08/27/2008 at 7:35

    יוצר, במאי, כותב חשוב ונפלא. חיים אלימים ספר חזק, תיאורמה סרט חזק ועוד כמה סרטים שלו גרמו לי לטלטולים קלים. אני אוהב את הקטע בסרט היומן של נני מורטי שבו הוא נוסע על קטנוע עד למקום בו נרצח פאזוליני, מקומות בשוליים.

  • מיא עשת  On 08/27/2008 at 9:12

    אבל מי לומדים ממנה?
    פוסט נפלא
    יש לפזוליני מזל שלא שרד לעידן הריאליטי

  • מרית  On 08/27/2008 at 9:27

    הסרט האחרון שלו והכי נטול תקווה, ששום דבר לא יכול לבוא אחריו ובאמת לא בא. סרט יפהפה שהיופי שלו לא יכול להציל. הוא אפילו לא מדגיש את הזוועה על דרך הניגוד, סתם מתקיים לצדה.
    ותיאורמה או לא, אני הכי אוהבת את סרט הציפורים הפרנציסקני

  • בועז  On 08/27/2008 at 10:21

    סרט מעולה של יוצר בשיא גאונותו.

    רק לי נדמה ששכחו לגמרי מפאזוליני ומיצירתו?!

  • דני ורט  On 10/04/2008 at 14:30

    עלי לתקן את תיקונו של דוד שליט.

    סרטו של פזוליני "הבשורה על פי מאתיי" צולם במטרה שבדרום איטליה ולא במרוקו.

    סרטו של פזוליני שצולם (ברובו) במרוקו היה "אדיפוס המלך (1967).

    סרטו על חיפוש האתרים בארץ Sporalughi in Palestina מוצג בימים אלה בתערוכה "ארט פוקוס" בירושלים.

    אוסטיה – המקום בו נרצח פזוליני ב-1975 – היה גם אתר הצילומים שבו צולמה סצנת הסיום של סרטו של פדריקו פליני "שמונה וחצי" ב-1963.

    דני ורט

  • שמוליק  On 10/12/2008 at 13:14

    במקרה, והוא מפחיד ברלוונטיות שלו לטלוויזיה הישראלית של ימינו. הרצון לעשות כסף והנטייה למכנים משותפים נמוכים משותפים לכל תעשיות הטלוויזיה בעולם, אבל מתוך ההיכרות שלי עם הטלוויזיה בארה"ב, אנגליה וצרפת, הטלוויזיה כאן, עם תוכניות הראיליטי שלה, מטופשת ונמוכה בהרבה. האם זה אומר שאנשי הטלוויזיה הישראלית רואים אותנו כטפשים עוד יותר מאחינו מעבר לים? האם זה אומר שהילדים הישראלים של ימינו יגדלו להיות ישראלים טיפשים במיוחד? אפשר להריח את ריח החריכה ממוחות המסכנים שיושבים ומתפטמים כל הערב בזבל האינסופי הזה שהטלוויזיה מאכילה אותם..

Trackbacks

  • […] דבר עם הטלפונים הסלולריים ועם הטלויזיה המסחרית. כבר ב-1974 קרא הבמאי והמשורר פאולו פזוליני להעמיד לדין את המנהיגים ואת הטלויזיה המסחרית באיטליה בעוון רצח עם […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: