צבעו של האושר (אדינבורו, סקוטלנד)

 

צבעו של האושר הוא אפור, שיננתי להן ללא הרף, מרגע שנולדו ונכנסו לחיי, וריחו של האושר הוא ריחה של אדמה רטובה. צלילו של האושר הוא צליל הגשם הנוטף ומזרזף וטעמו של האושר הוא אוכל חם ביום קפוא.

 

והנה, אוגוסט 2008 ואני מביא אותן במכונית מלונדון הבוערת (30 מעלות צלזיוס, 70 אחוזי לחות, אין מזגנים) אל הצפון הבריטי המבטיח. אין לכן מה לדאוג, אמרתי לבנות בעוד רגלי הימנית סוחטת את דוושת הגז. מעולם לא היה לי חם בסקוטלנד. מעולם

 

אני נוהג להנאתי מנורת'המפטון צפונה, חוצה את הגבול האנגלי (כולל ריקוד גשם קטן עם הבנות בלב המרחבים הירוקים, בדיוק ליד אבן הגבול המסמנת היכן מסתיימת אנגליה ומתחילה סקוטלנד), הדרך ארוכה ומתפתלת בין שדות, אגמים, שדרות, גנים, פאבים קטנים, אחוזות כפריות וטירות – והלילה יורד על הארץ ועל אדינבורו. במלון בצפון העיר אנחנו מתמקמים. עיני מלטפות את הסוודר הנאה שבמזוודה. עיני נעצמות בציפיה.

 

למחרת, מוקדם מוקדם בבוקר, מבליחה תחושת האכזבה הראשונה. לא קר. ואפילו…חמים.  הזוהי אדינבורו המעטירה? מחוז חפץ?  אנחנו יוצאים אל מרכז העיר, גני פרינסס, הרחוב הראשי, השמש קופחת במלוא עוזה. אני נוחת על אחד הספסלים בצל, מנסה להימלט מהשמש השנואה עלי, מאור השמש הנתעב. אגלי זיעה על מצחי. הזוהי סקוטלנד? 

 

האכזבה מרה וקשה. הדיכאון כבד ועמוק. שנה של עבודה קשה ותכנון מדוקדק של טיול למקום שבו קריר ונעים מתנפצת באופן מכאיב על קרקע המציאות של הקיץ הסקוטי שאיני מכיר. "אני נשבע לכן", אני כמעט בוכה, "הייתי כאן 7 פעמים בעבר, ומעולם, אף פעם, לא היה לי חם".

 

הגדולה פורצת בבכי. היא מאוכזבת מאכזבתי. תחושת הכישלון הצורב רובצת כאד לוהט מעלינו. "שום דבר לא מצליח", היא ממררת בדמעות, "מה שרצינו לא קורה". הקטנה רואה את אחותה בוכה, ומיד דולפת גם היא. "אני לא יכולה שאחותי עצובה", היא מקוננת.

 

הסתכלתי בהן מבעד לזיעה הצורבת את העיניים. נדמה לי שמאז אותה משמרת ארורה במטבח של בה"ד 11 בצריפין לא הרגשתי כה מובס. יהיה נפלא, אני אומר לעצמי, קום על הרגליים, ועשה משהו נפלא.

 

אני קם על הרגליים. אוסף את עצמי. יהיה נפלא, אני מבטיח לי בלבי, בשתיקה שביני לביני, לא משנה מה נעשה, יהיה נפלא.

"בואו, בנות" אני מחבק את אהובותיי, נשמת חיי והטעם לחיי. "הולכים לעשות חיים משוגעים".

 

הן מחו את הדמעות והחלו להשתרך בעקבותיי במעלה הגנים אל הטירה המתנשאת מעל. ענן כיסה את השמיים. השמש נעלמה. טיפת גשם זלגה על ראשי המיוזע. ועוד אחת. גשם החל לרדת, רוח נשבה מאי שם, מעבר להרים, כשהגענו לקמרה אובסקורה כבר ניתך גשם זלעפות על הארץ והשמיים היו אפורים ונאים. קנינו מטריות.

 

הסתכלתי אל על, לעומק השמיים. "תודה, אלוהים", לחשתי. "תודה". 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 08/11/2008 at 19:48

    על כל אגל זיעה, על כל טיפת גשם, על כל דמעה של הבנות (לא שאני מאחלת, אבל אם כבר נשרה…) תכתוב.

    תענוג צרוף.

  • ח ל י  On 08/11/2008 at 20:16

    החמיצות שבלב כשמשהו בתחושת השמחה הבסיסית שלה/ן נעלם לתחושת אכזבה או עצב או געגוע
    היא מהתחושות היותר מכווצות וסוגרות את הנשמה שאני מכירה, והרווחה וההקלה כש"זה" מסתדר, הללויה.

    אני שמחה בשבילך שהצלחת לא לאכזב 🙂

  • עידית  On 08/11/2008 at 20:31

    אמנם עשיתי את זה מביירון ביי צפונה לכיוון הגולד קוסט (אוסטרליה)…לא ירד גשם…בעצם כן ירד והתבלבלתי בדרך ותיקנתי עם עזרה
    (הריקוד היה עם קנגורואים)

    אבל זה הכי הכי לטייל עם הילדים
    אין לזה תחליף!

  • שרון רז  On 08/11/2008 at 21:30

    זה אחד מהפוסטים הנפלאים ביותר שלך בועז
    מרגש ונהדר, הציפייה הזו לחזור לסקוטלנד, להראות אותה למשפחתך, להתאכזב כאב וכאדם פתאום, ואיך הן כה רגישות לקלוט את זה בעוצמה, ואז להתעשת, להבין את הסיטואציה, להתגבר ולהמשיך ללכת
    מה שטוב זה שמזג האוויר בסקוטלנד יכול להשתנות מרגע לרגע… ומ"אור" ו"שמש" לאפור, ירוק, רטוב, קריר ומלבב
    ואגב, אדינבורו- אולי העיר היחידה בעולם שבה הרחוב הראשי הוא חצי רחוב, צד אחד בלבד, והצד השני כולו נוף, פארק, ואדי, נוף עוצר נשימה לטירה, לבניינים, לעיר העתיקה, לים ולמרחבים, עיר עוצרת נשימה (למרות שאני איש גלזגו…)
    פוסט נפלא!

  • חגית  On 08/12/2008 at 8:10

    והיה קר.
    בני העשרה שלי מאסו מהר מאד ברחובות הרטובים, ומצאנו מפלט בלייזר קווסט.
    אם אתם עדיין באדינבורו, המקום מומלץ בחום
    כתובת –
    56b Dalry Road

  • מני  On 08/12/2008 at 9:28

    מרגש ומצחיק.
    כמה טוב שחזרת הביתה

  • גלית חתן  On 08/12/2008 at 15:37

    ואני כל כך אוהבת את סקוטלנד… עשרה ימים לא הספיקו. הקאמבק עוד יבוא. שמחה שגם אתה מהמעריכים שלא מסתפקים בלונדון – על אף אהבתם אליה 🙂

  • יעל מסביון  On 08/13/2008 at 10:41

    בפעם הראשונה שהגעתי לשויץ בחורף בינואר הייתי בטוחה שיהיה הרבה שלג ואני ארגיש בפעם הראשונה מזה שלג לצערי באותה שנה לא היה כמעט שלג בשויץ ואני מזה התאכזבתי.
    בדרך כלל במדינות שיורד גשם כל הזמן יש ימים שנעשה פתאום חם אבל אחרי כמה ימים זה נשבר והגשם חוזר כך שבכל מקרה לא היית צריך לדאוג
    טיול עם הבנות זה דבר נפלא להיות עם האנשים הכי אהובים עליך ועוד בסקוטלנד אחת הארצות הכי יפות בעולם ללא ספק פוסט מרגש בהחלט שאפו בועז

  • B. Goren  On 08/13/2008 at 13:44

    יפה בועז, כמו תמיד כיף לקרוא. אולי עוד תגרום לי פעם לצאת מלונדון הכל כך אהובה עלי.

  • בועז  On 08/13/2008 at 15:57

    חגית: לצערי, אני כבר לא באדינבורו. הייתי רוצה לחיות שם.

    גלית חתן: כן. גם אני כל-כך אוהב את סקוטלנד…זו הארץ האהובה עלי מכולן בכל העולם

    יעל מסביון: אכן. טיול עם הבנות הוא דבר נפלא. תודה על המילים החמות

    ב. גורן: אם הפוסטים האלה לא גורמים לך לרצות לצאת מלונדון צפונה – אני לעולם לא אצליח
    (-:

  • נעם  On 08/13/2008 at 21:40

    כבר שנים שלא התגעגתי לסקוטלנד וחבל
    הפעם הראשונה היתה לפני שנים באוגוסט
    הגעתי עייף ונרדמתי בצהריים ,
    במלון חום אימים ללא מזגן
    ואז התעוררתי מרעש נורא
    ברחוב שמתחתי נערך מצעד פתיחת פסטיבל אדינבורו !
    בערב ירדתי למטה וקניתי את ה BLUE NILE הראשון וחולצת משבצות שחור לבן

    מאז הייתי שם 3 פעמים ( האחרונה לפני 20 שנה )
    התגעגנו
    לגעגוע
    טוב שחזרת

  • ג'וליה  On 08/13/2008 at 23:29

    בגיל 11 לקחו אותי לטיול באנגליה וסקוטלנד, זו היתה גיחת החו"ל הראשונה שלי, והתאהבתי בכל מה שראיתי. בלי להבין, הפכתי לאנגלופילית באותו ביקור ממש. לא היה לי מושג אפילו שאפשר לפתח אהבה וגעגועים עזים, בלתי מוסברים, לחבל ארץ שאינו מחוז ילדותך או הרקע התרבותי המיידי שלך.

    אל דאגה, בועז, הן לא יזכרו את השמש המאכזבת: הן יזכרו את אבא שלהן שלקח אותן אל הארץ הקסומה הזו, הירוקה והרכה, הן יזכרו את הטירות הרומנטיות והגדולות-מן-החיים שהן צפו בהן ממרגלותיהן, מרימות עיניים למעלה לנסות לתפוס את קצה הצריח, הן יזכרו את השלווה שאפפה אותך בנופים האלה ואת האהבה שמילאת בהן למה שלארץ הזו יש לתת. ואם הן יהיו חכמות, הן יחזרו לשם בעצמן, בגיל 20, עם מזוודה, חלומות ואומץ.

  • אהוד בן-פורת  On 08/14/2008 at 20:46

    לא סתם אומרים שחוויות כאלה הן חוויות מתקנות. אני מקווה שאחרי הכל, בזכותן ההוצאה לאור של הספר שאתה שוקד עליו כבר לא מעט זמן קרובה יותר מאי פעם. אני מחכה בכליון עיניים להנאה וההתרגשות שבה אאחוז את הספר בין ידיי.

  • שי טוחנר  On 10/14/2008 at 10:51

    בתור מי שסקוטלנד היא ביתו השני או הראשון , תלוי איך מסתכלים על זה, הנה ציטוט משירו של דאגי מק'לין, קלדוניה, שמבטא היטב את הרגשות שלי גם כן.

    Oh, but let me tell you that I love you
    That I think about you all the time
    Caledonia you're calling me
    And now I'm going home
    If I should become a stranger
    You know that it would make me more than sad
    Caledonia's been everything
    I've ever had

    קלדוניה הוא השם שהרומאים כינו בזמן הכיבוש את צפון סקוטלנד ובמשך השנים הפך לכינוי של סקוטלנד כולה.

    השיר מבטא געגועים של מי שנמצא רחוק ממולדתו ולא יכול שלא לחשוב עליה כל הזמן ולקוות לחזור אליה.

    והינה (אוף טופיק) ביצוע של זמרת ישראלית לילך שיר, שאהבת סקוטלנד והתרבות שלה עברה ממני גם אליה.

    שי

  • בועז  On 10/14/2008 at 11:07

    תודה, שי.

    שיר יפהפה.

  • avha  On 10/16/2008 at 20:40

    אני לא מאמינה שהיית בבה"ד 11?

    נו..מה אפשר לומר על האכזבה הזאת מסקוטלנד 2008… כמעט והזלתי דמעה גם אני. באסה להתאכזב מחופשה, ועוד יחד עם הבנות. אבל כנראה ששינויי האקלים לא פוסחים גם על מעוז קורך.

    ואם זה מעודד אותך, אז אומרים שהחורף הקרוב יהיה קר מאד.

  • בועז כהן  On 10/16/2008 at 21:16

    הלוואי.
    הלוואי.

    אני מתפלל יום יום לאלוהים, שהחורף הקרוב יגיע סוף סוף, ושיהיה באמת קר מאוד.

    מאוד מאוד קר. קפוא.

    שיירד שלג בתל אביב, שנלך לאכול חומוס אצל אבו חסן ביפו, ורגלינו תשקענה בשלג העמוק.

  • תמסח  On 10/21/2008 at 23:21

    גם אני שותף לתקווה שיבוא עלינו חורף קר, גשום ומושלג. אבל ראוי לציין שתחזית שנתית זה עסק די מפוקפק.

  • דפנה  On 07/03/2009 at 16:18

    קראתי את מה שכתבת ואכזבה חילחלה ללבי…אוי לא…אני נוסעת בעוד שבוע…רק לא חום..שמש…זיעה…
    ואני כל כך חיכיתי לימים הקרירים בצפון אנגליה-סקוטלנד.
    אבל לקחתי את המסר הנפלא…מה שלא יהיה אני מתכוונת להנות.אחרי שנה מאד קשה…מגיע לי,לא?דפנה זהבי

  • בועז כהן  On 07/04/2009 at 15:49

    העולם מתחמם, אבל עדיין יש סיכוי שיהיו לך ימים קרירים ונעימים בסקוטלנד. סיכוי לא קטן, אפילו

  • אייל  On 10/31/2009 at 20:31

    Within the valley of shadowless death
    They pray for thunderclouds and rain,

    But to the multitude who stand in the rain
    Heaven is where the sun shines.

    The grass will be greener till the stems turn to brown
    And thoughts will fly higher till the earth brings them down.

    Forever caught in desert lands one has to learn To disbelieve the sea.
    (Genesis, Mad Man Moon)

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: