גלזגו בקיץ כמו תל אביב בחורף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוקי הול, ביוקנן, ארגייל. השילוש הקדוש של מרכז גלזגו, הסביר לי חברי היקר שרון רז (שחי ולמד בסקוטלנד), וכך אני יורד מ"גלזגו סקול אוף ארט", למטה לכיוון העיר, אל מרכז הקניות החדש של ביוקנן (אני נזכר שלסולן של "בלו נייל" קוראים ביוקנן, ו"בלו נייל" הוא גם פאב-קפה מוצלח ברחוב ביוקנן). ארגייל סטריט, הרחוב הראשי, כולל את הבארולנדס – אולם ההופעות המובחר, שלצערי לא יצא לי לבוא אל בין שעריו ולראות בו הופעה. אז ניסיתי לפצות את עצמי ולפוצץ את המזוודה בדיסקים סקוטים מצויינים.

 

כמה מכשף והפכפך הוא מזג האוויר הסקוטי. רגע שמש, רגע גשם. בבוקר חם. לובש חולצה קצרה ומוקסינים. בצהריים נפתח לוע ענן ונהרות של מים משמיים מטביעים את היורדים במדרחוב ביוקנן בואך ארגייל סטריט.

 

עצוב, אבל גם בגלזגו נעלמות והולכות חנויות המוזיקה מהזן הישן. העסק הזה שנקרא "חנות תקליטים" הולך ונמוג כמו בתי המלאכה של הסנדלרים. כמו תאים של טלפון ציבורי. כמו חניה בחינם. איך אסביר לנכדיי, פעם, מה היתה בשבילנו "חנות התקליטים"?

 

באדינבורו ברחוב פרינסס יש HMV וזו חנות גדולה שעובדים בה אנשים שאין להם מושג במוזיקה, אבל הם יודעים לחפש במחשב מה שתבקש מהם לחפש – ואם לא תאיית להם במדוייק איך כותבים REINDEER הם לא יבינו מה אתה רוצה מהחיים שלהם. עצוב.

 

אבל זה עוד טוב ליד העיירה פורט וויליאם, שם אין בכלל מקום לרכוש בו מוזיקה.

 

וכששאלתי את ריצ'רד ומגי בעיירה היפה אובן מה הם עושים כשבא להם על דיסק מסויים, ריצ'רד חייך: "נוסעים שעתיים לגלזגו", אמר.

 

אבל גם בגלזגו, גיליתי, זה כבר יותר קומפלקס די.וי.די-דיסקים-משחקים-ספרים. סיסטר ריי בלונדון סוגרת את שעריה, ראף טרייד עדיין שורדת, איכשהו, ועדיין, לא יודע למה, קיויתי לנס בגלזגו.

 

גלזגו בקיץ כמו תל אביב בחורף. נשים יפות, אור בהיר מפלח עננים שחורים, בשמים טובים ואנשים ממהרים. נעים. ונעים לי. נעים. כשאני שואל על וירג'ין מגה סטור (שהייתי בה פעם, מזמן, בביקור חפוז בגלזגו) הצעיר מדוכן העיתונים אומר לי שהיא נסגרה מזמן. אז אני הולך ל"זאוי".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שני צעירים נמצאים מאחורי הדלפק. אני שואל את הבחורה על הדלגאדוס. היא הולכת אל המחשב.

"נכשלת במבחן", אני חושב לעצמי בצער.  מבחן-בועז פשוט הוא, אך יעיל. שאל את המוכר על אלבום שהוא חייב להכיר. אם הוא הולך לחפש מה-זה-הדבר-הזה במחשב, הסתובב וצא מהחנות. אין מה לחפש שם.  להקליד שמות במחשב ולהזמין באמזון גם אני יכול. לא בשביל זה אני נכנס לחנויות ספרים ותקליטים. אני מחפש מורים ומדריכים וחברים באותו מועדון שלי, אנשים שאוכל ללמוד מהם ולגלגל איתם שיחה על אותם דברים שהם טעם החיים בעיני.

 

 

דלגאדוס, יוניברסל אודיו. עטיפת האלבום

 

אבל גרגורי, הקולגה של ההיא, שמע דלגאדוס ובעיניו הבזיק המבט. "איזה שלהם אתה מחפש?" מיהר לעזור. נשמתי לרווחה.
Universal Audio – אני אומר לו.  הוא הולך, מפשפש ושולף עותק.
עוד משהו, בן-אדם?
לאקי פייר, אני מנסה.
אני מצטער, גרגורי אומר בצער. זה יופי של פרוייקט, אבל אין לנו את זה.
ריינדיר סקשן?
לא…
ומה עם טראש קאן סינטראז?
המממ…לא ממש, איש. מחזיקים רק דברים שהם מיינסטרים, אתה יודע. ג'יימס בלאנט. דייויד בואי, פרנץ פרדיננד. אין לנו יותר מדי אלטרנטיבה. יש מעט קונים לזה".

 

 

טראש קאן סינטראז

 

גרגורי מבין מוזיקה ואוהב מוזיקה. אנחנו שוקעים בשיחה לא קצרה על המרחב הפתוח שבין אורנג' ג'וס של סוף שנות השבעים לאראב סטראפ של סוף שנות התשעים.
אתה ממש יש לך פטיש ללהקות רוק סקוטיות, הא? הוא מחייך בהבנה של חבר הבונים החופשיים המוצא סימנים המעידים על כך ששכנו לנסיעה ברכבת הוא חבר לשכה.

מת עליהן. זו מין הפרעה כזאת.
אז תנסה את FOPP. הם יותר חזקים מאיתנו.
תודה.
ושים יד על החדש של  The Twilight Sad
תודה, חבר.

 

 

 גשם יפהפה יורד כל הדרך בין שתי החנויות, מ–ZAVVI ל-FOPP  המרחק קצר, רק לחצות כביש, לעקוף את התור למקדונלד'ס, וזהו. גם ב-FOPP אין יותר מדי מבחר.  "אתה מחפש דברים נדירים, אני רואה", אומר הצעיר עם הפירסינג הכפול בשפתיים.
מה נדיר בזה? הם כולם סקוטים, אני תמה.
זה לא חשוב מאיפה הם. ביום אחד אני מוכר פי 50 יותר גרין דיי ורד הוט צ'ילי פפרס מאשר בל אנד סבסטיאן.
באמת?
לגמרי.
אז מה עושים?
סע ליפן, חבוב. הוא צוחק. היפנים מתים על מה שאתה מחפש. יש אצלם הכל. עם בונוסים.

 

 

 

 

ריינדיר סקשן, 2002

את ריינדיר סקשן. האלבום השני, הנהדר (והקשה להשגה) של הסופר-גרופ הסקוטי, אני לא משיג. ובכל זאת, אני מוצא שם את החדש של טוויילייט סאד וגם את ה-EP של בל אנד סבסטיאן מ-1997 שנקרא "כלב על גלגלים". ישן וטוב. 

הבחור המחורר ב-FOPP אומר שמוכרים הרבה יותר DVD של סרטים אמריקאים ומשחקי מחשב יפניים מאשר כל דיסק אודיו של איזושהי להקה סקוטית עגמומית. "והיום, אתה יודע איך זה זה היום", הוא אומר במבטא גלזגואי קשה ומלא ב-RRRRRRRRR מתגלגלת, "הכסף מגלגל את כל העסק".

 

 

ועכשיו אני צפונית מערבית לגלזגו, דרך הכביש החוצה בשכונות הקשוחות, שצולמו כה נפלא ב"דרך אדומה" – אל העיירה אובן, שם כלבי ים רובצים על חופיה המערביים של הארץ הכי יפה בעולם והטיילת משקיפה אל אי זעיר, אוכל איטלקי וספינות קטנות על האגם, ריח דגים וצ'יפס ופרחים סגולים והקיץ הסקוטי הזה – שהוא הדבר הכי דומה לחורף ישראלי – מאלץ אותי ללבוש ז'אקט ולנשום את הריח הרטוב של הדשא. "בארץ אחת רחוקה, רבים אומרים: ארץ אחרת", כתב נפתלי יבין פעם, "טירות, אגמים, שדרות, שדות, ומה שהוא ידע – היו תחנות הרכבת".
וממשיך יבין וכותב: "מחכה לרכבת האחרונה, לפעמים ללפני האחרונה, מתרץ תירוצים של גיל מאוחר, כמו בזמן ילדותו שהיתה".

 

בלילות אני קורא סופרים סקוטים מודרניים ומספיק לסיים שלושה ספרים עד הנחיתה בארץ. "ויט" של איאן בנקס הוא ממבו-ג'מבו על כת סקוטית בדלנית ונערה המיועדת להיות מנהיגת העדה, שיוצאת לפענח איזושהי פרשה. בנקס כותב מצויין, בדרך כלל, אבל אחרי "מבוך הצרעות" ו"שותפות לפשע" "ויט" מאכזב אותי. 
מצד שני,  הופתעתי מ"חצוצרה" המינורי והיפה של ג'קי קיי (שנולדה וגדלה באדינבורו ב-1961), שממש מתרחש באזורים שאני משוטט בהם, והוא ליווי נאה למסע בהיילנדס, הדרך אל האיים. חצוצרה הוא סיפור על חצוצרן ג'אז דגול בשם ג'וס מודי, שרק אחרי מותו מתגלה (גם לבנו) שהאיש שאותו חשב לאביו, היה אישה בשם ג'וזפין מור, וזהו ספר ג'אז קטן שלא קורה בו הרבה, אבל יש בו רגש והוא תרם לי כמה משפטים שיישארו וגם הכרות עם דמות מעניינת של עיתונאית רודפת סקופים, השואפת לפרסם ספר סנסציוני על הפרשה.
ואני מקנח בעוד ספר סקוטי שתורגם עכשיו לעברית, עולם מלון של אלי סמית (שנולדה באינברנס, שבצפון-סקוטלנד, ב-1962), שבנוי מחמישה קולות שונים של דמויות בבית מלון בעיר צפונית, וגם ספר זה סובב סביב מוות, מותה של שרה בת ה-19, שהיתה חדרנית במלון ושחיינית מעולה, וגם פה (כמו ב"חצוצרה") יש דמות של עיתונאית ביצ'ית  (פאני), שנמצאת במקום כדי לעשות כתבה.