לכל שבת יש מוצאי שבת

 

 

כולם מסתכלים על הפס השחור!  צורחים המ"כים, ואנו מכוונים את מבטינו אל החלק העליון של המבנה, מעל ראשי המפקדים. אסור להסתכל בעיניים. אסור להסתכל בעיניים. אני משנן לעצמי. אני רוצה לצאת. אני רק רוצה ללכת מפה. לא להרגיז אף אחד. לא לעשות שום דבר חריג. לפני הגיוס דורי אמר לי: אל תעמוד ראשון, אל תעמוד אחרון, אל תסתכל לאף אחד בעיניים ובחיים אל תתנדב.

אתם חיילים דמיקולו, אמר הסמל נועם, תהרגו אותי אם אני מבין מי צריך אתכם בצה"ל.

 

לא עברו שבועיים מאז שהגענו. על גבעה קפואה, מעטה ברד דק כיסה את הקרקע, אנחנו שומרים בתוך השוחות, שש שעות שמירה בסיסית, ביישוב קדומים. בסיס של משטרה צבאית והזמן מזדחל לאט. מכורבל בדובון הצבאי ומחזיק את העוזי רועד מקור ומת משיעמום, שר את סיילינג אינגלנד ביי דה פאונד של ג'נסיס, מההתחלה ועד הסוף, אחר-כך חושב על הבחורה מהסרט ההוא, דונה פלור נשואה לשניים, מביט ימינה ושמאלה, רואה שאין אף אחד בסביבה, מוציא את הזין ועושה ביד.

 

עברה שעה, יש עוד 5 שעות להעביר. שר קצת מהיר קאם דה וורם ג'טס של בריאן אינו, הבחורה בוערת מתשוקה? יותר טוב שתזרוק אותה למים, בריאן אינו לועג, אז אני נזכר בבחורות הכי חמות וחרמניות שראיתי אי פעם בסרטים (כי בחיים לא ראיתי כלום אז), ועושה ביד עוד פעם. דקה אחרי שאני גומר, דניאלה וייס באה לקראתי עם עוגה ותרמוס של תה חם.

 

זה בשבילך, חייל.

תודה רבה לך, אני מרכין את הראש בביישנות.

תבוא לעשות איתנו שבת. אני מבקשת.

לכבוד הוא לי.

אם יש עוד מישהו דתי אצלכם, תביא אותו גם.

אני אביא. מבטיח.

 

הזמן עובר לאט, לאט, לאט. היא הולכת, אני משתין, אדים עולים מהסילון הצהוב החם הניתז אל אדמת הטרשים של גבעות קדומים, מול שכם. עובר יום. בלילה מקפיצים אותנו, ככה, בקטנה, שנרגיש שזה צבא, בכל זאת. הם צודקים, אני חושב לעצמי, מי צריך אותנו בצה"ל. אנחנו לקויים. חסרי תועלת. בשביל מה ללמד אותנו לירות, אם לעולם לא נאחז בנשק.

 

והנה יום שישי, נגמר המסדר. שקט של יום מפרך. קובעים רשימות שמירה. תורנויות מטבח. אני פטור, בזכות הזקן והסידור שבתיק, הסמל ראשון פוטר אותי מפעילות ואומר – השבת נכנסת מוקדם, אתה בא איתי בארבע לתפילה ביישוב. ואני הולך עם הסמל ראשון ועם יורם אטיאס להתפלל בבית הכנסת של קדומים. דניאלה וייס מחייכת אלי מעזרת נשים.

תבואו מחר, היא מפצירה במפגיע, אחרי התפילה. אתה והחבר שלך.

אנחנו נבוא.

 

אטיאס מנתיבות, בחור תמים. המפקדים צורחים עליו, והוא לא מבין. "למה הם אומרים ככה?" עיניו מלאות דמעות.

ככה זה צבא, אני מושך בכתפיים. אל תקח ללב.

אנחנו הולכים ברחבי הבסיס, נתקלים ביואב, הסמל השמן. הוא קלט את אטיאס והבין מאיזה חומר עשויה הסחורה הזו. אתם בשר טרי, אתם כמו בתולה, הסמל נואם לנו בהנאה, לועס קצה קיסם. מול פניו של אטיאס המזועזע. והצבא זה כמו זין גדול. אנחנו מכניסים לכם אותו. זה לא נוח, זה כואב, זה לא נעים, אבל אנחנו מכניסים לכם אותו, כי אין ברירה. בסוף תתרגלו כמו שבתולה מתרגלת לקבל זין גם בכוס וגם בתחת, ואתם אפילו תעשו קולות של הנאה.

 

בשבת אכלנו מטעמים אצל דניאלה וייס. ארוחה שקשה לשכוח. עובר עוד שבוע, רצף של מטלות חסרות שחר לגבי, מעשים שרירותיים נטולי פשר, קמים בחמש בבוקר, הולכים לישון ב-11 בלילה. קצת רצים, קצת יורים, קצת צוחקים. סוכרי המתוק מדבר איתי על מוזיקה, וזה מרענן מאוד לפגוש מישהו שמכיר את זאפה, ואן דר גראף ג'נרטור, בריאן אינו. שי ונועם ויואב ישנים איתי באוהל. גם חג'בי, שהיה שם מוזיקה ערבית בבוקר, וכולם היו צורחים לו "חג'בי, תסגור את זה! תשים גלי צה"ל!", והוא היה מתקומם: מה קרההההההה? מה יש?  כולנו חצי ערבים! תשמעו מוזיקה ערבית!", והיה גם חיים, שמהטירונות הלך ישר אל הקב"ן, הוציא פרופיל 21, נסע לעשות כסף בדרום אפריקה ונרצח בידי סוחר סמים עם חוש הומור לקוי.

 

עבר שבוע.

 

 

משוחררים, צורח רב"ט אברהם זהריאן, ובמוצאי שבת ב-8 כולם פה.

עכשיו צריך רק למצוא את הנהג. איפה הנהג, אינעל ראב ראבאק? איפה הנהג?

 אתם יוצאים עכשיו, אומר המ"כ, אבל תזכרו טוב: לכל שבת יש את מוצאי שבת.

מצאו את הנהג. בוא, בוא, מתחננים אליו, שלא יתחרטו. שלא תהיה פתאום כוננות. סע כבר. סע. סע!

 

 

לכל שבת יש את מוצאי שבת – עם שש המילים הללו של זהריאן יצאתי אל החופשה הצבאית הראשונה. שום דבר קודם לכן לא הכין אותי לתחושה המשכרת שזינקה עלי כשהאוטובוס עצר בתחנה המרכזית של פתח תקווה. ריח מעורב של גשם, דלק ופלאפל קיבל את פני. אבל המילים של זהריאן לא משו ממני: לכל שבת יש את מוצאי שבת. לכל שבת יש. לכל שבת… השעון תיקתק לאחור אל אותו "מוצאי שבת" אימתני. כל מי שעבר את צה"ל מכיר זאת היטב.

 

 

 

בקו"ם. חורף. 1981. ממש ביום הגיוס התחיל החורף. טיפות גשם גדולות נזלו על מתחם האוהלים בבקו"ם ומוטי הליצן צעק בסופו של יום צבאי ראשון: חבר'ה, להרים ת'ראש. רק עוד שנה ושנתיים לשחרור! אנשים חייכו לעצמם ושתקו. התכרבלו בשקי השינה וניסו להירדם. באותו זמן, העתיד של כולנו היה בהיר בערך כמו השמיים של סוף נובמבר שנמתחו מעלינו. השחרור היה קרוב ומובן כמו המאדים, בערך.

 

אבל בשלוש השנים הבאות, שהפרידו בין יום הגיוס לבין יום השחרור, למדתי כל מה שצריך על הקו שבין עבודה למנוחה. בין אחריות לבין פריקת עול. מול רגעים ארוכים וקשים של מסירות למטרה הצבאית, היו רגעים קצרים של סתלבט מוחלט וחוסר מחויבות. מוטיבציה היתה, אבל מה שהזין אותה היה תמיד צמד המילים המרעיד "יוצאים שבת", שמסוגל לגרום לאנשים לצאת מעורם מרוב השקעה.  גם האיטיים והמבואסים שבינינו היו מסוגלים לחולל נפלאות גדולות ונצורות בזמן קצר (כמו לְרַבֵּעַ את הקיטבג – אחת המטלות הכי תמוהות שנתקלתי בהן בחיי). הכל, אם רק הובטחה להם יציאה הביתה.

 

עכשיו אני מבין שכאלה אנחנו. כולנו. לכולנו החופש הוא משאת נפש. אברהם אבן-שושן, אחד שאפשר לסמוך עליו בעניני עברית, כתב במילון העברי המרוכז את אותן הגדרות ממש ל"חופש" ו"חופשה": חירות, דרור, פגרה, שחרור מעבודה או מחובה מסוימת לשם נופש, או למטרה אחרת.

 

חופש הוא המצרך היקר ביותר עלי אדמות. בשביל להשיג את החופש הזה נקרע את עצמנו בעבודה ובלימודים ונצבור כסף ורכוש ונעשה הכל, כדי להגיע לחופש.  

התקליט הראשון של להקת הסאנדייז הוא אחד מה-20 שאני מסוגל לקחת איתי תמיד, לכל מקום. לחופשה, לאי בודד, לטיסה לירח. כשיצא לאור קניתי אותו, שמעתי אותו אלף פעם ברציפות, בערך, והבנתי למה הלהקה קראה לעצמה "ימי ראשון". אין, פשוט אין יום מדכא יותר לאנגלים מיום החופש הזה. דייויד גאוורין, הגיטריסט והמלחין (היהודי) של הלהקה אירח אותי שלוש שנים אחרי כן, ובשיחה מעניינת הסביר לי שכל אנגלי יכול להתחבר לרעיון שיום ראשון הוא עגמומי, הכל קורה בו לאט, אם קורה משהו בכלל, ומעליו מרחפת הידיעה הכאובה שמחר יום שני, ומוכרחים לחזור לבית הספר או לעבודה.

 

מוריסי, קצת קודם, כתב ושר את כל יום הוא כמו יום ראשון (כל יום שקט ואפור). בוב גלדוף ובומטאון ראטס שלו בנו קריירה לזמן מסויים על להיט ענק על ילדה שלא אהבה את ימי שני, מאוד לא אהבה, כל-כך לא אהבה, שלקחה את העניינים (והנשק) לידיים. בהפוך-על-הפוך באה להקה ממנצ'סטר וקראה לעצמה ימי שני המאושרים. מהצד השני של האוקיינוס, על קו התפר של שנות השישים והשבעים, ביקשו האמהות והאבות "יום שני, יום שני / היה נא טוב אלי" וקארן קרפנטר תופפה ושרה על ימי שני גשומים מדכאים לי את הנשמה.

 

אבל המסקנה מכל זה, בעיני, היתה דווקא הפוכה. אם החיים שלך כל-כך דפוקים, שאתה חי רק משבת לשבת, מחופשה לחופשה, קום ושנה אותם, את החיים שלך. הפוך אותם על הראש. הסר את מעטה הקדושה והייחוד מימי הפגרה האלה, טשטש את הקוים השחורים שמפרידים בין עבודה ומנוחה.

 

חברים ששירתו בחיל הים סיפרו לי דברים מוזרים על אנשים שסירבו לצאת לחופש כדי שלא לחטוף את הלם השיבה לבסיס.  אחרים יצאו הביתה, אבל לא יצאו מהמיטה כל השישי-שבת. אני מצאתי תמיד מה לעשות בחופשות שלי ולא חשבתי לרגע לוותר על אף שניה של אויר חופשי צלול כיין.

 

ההסתגלות המחודשת למסגרת בכל פעם מחדש היתה לא קלה. אבל מאלפת. ביום השחרור מצה"ל, אחרי שתרמתי את מלוא חלקי לחברה, לצבא ולמדינה, ידעתי מה אני רוצה להיות בחיים. אני רוצה להיות בחופש.

 מה זאת אומרת, בחופש? תהו ההורים בנסיון להבין. דור המדינה האמין בעיקר בעבודה קשה, ביגעת ומצאת – תאמין, לעבודה ולמלאכה, בהשקעה בלתי פוסקת ובהשלמה עם דברים שלא ניתן לשנותם.

אני רוצה להיות חופשי, חופשי, חופשי, אמרתי וחזרתי ואמרתי, משנן כמנטרה את המילים.

 

וכך היה. תפיסת העולם שלי מוגדרת בפילוסופיה המודרנית כ"תפיסת הבחירה החופשית". כלומר: השקפתי היא שהאדם קובע לו מרצונו החופשי ולפי בחירתו את דרכיו ומעשיו בחיים (גם אם זה לא נראה כך, לפעמים, לאנשים מהצד).  שאפתי להיות אמן חופשי, להחזיק במקצוע חופשי (כזה שלא מחייב להחתים שעון איפשהו), הייתי שומע חופשי באוניברסיטה הפתוחה, האמנתי באהבה חופשית, בלא התחשבות בהגבלות של המוסר החברתי או הדת והמוסכמות, ובפי סבא שלי לא הוגדרתי כ"חילוני" (הוא ידע שאני מאמין באלוהים) אבל הוגדרתי כ"חופשי" – כינוי שנועד להגדיר אותי כמי שאינו מקיים מצוות מעשיות.

 

חופשי מתחושת הדכדוך שאחרי חופשה.

לא נכנס לדיכאון-ימי-ראשון בבוקר.

לא סופר ימים לאחור.

 

לכל שבת יש את מוצאי שבת ולמחרת גם עולה השמש על בוקר יום א' – אבל זה לא מעציב אותי כלל. אין בי את החיץ ואין יותר גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישראלי אמיתי  On 07/19/2008 at 0:31

    כף למדים? – יש עדיין דבר כזה בצה"ל?

  • שי טוחנר  On 07/19/2008 at 0:36

    גם לי זכורים היטב ימי הטירונות, אבל לא קדומים, בבה"ד 4, בית אל, 13 שנה לפניך…

    לנו לא היו את הפינוקים האלו הקטנים שהיו לך, היינו דור אחר מוקדם יותר, באחד משיאי תקופות הטירטורים, כשגם אנחנו זכינו לשמוע את האימרה המפורסמת הזו נאמרת לנו לפני כל יציאה לחופשה, וגם בשבתות שנשארנו בבסיס בהם לא יכלו לטרטר אותנו בגלל השבת.

    אפרופו ההצלחה במעשי ידיך שסיפרת עליה, בשמירות, לא יכולנו בכלל לעשות כלום עם היד. אם היינו מוציאים אתה מהכפפה אן מהכיס היא היתה קופאת מיד, גם קינוח אף היתה משימה קשה בינואר באחת בלילה…

    ובמקומות אחרים, לא היתה לנו אפילו דקה אחת לבד בלי אנשים סביב…

    ובכלל, מי חשב על זה? חיכינו רק לצאת הביתה להגיע לחברות…

    כיום, מסתכלים על הכל כחוויה אחת גדולה, אבל תוך כדי הטירונות הכל נראה כבתוך סרט אחד ארוך ולא ממש סימפטי, בעיקר בגלל הרמה האנושית של הסגל…

    לשימחתי, מיד אחרי הטירונות עברתי למסלול שכלל רק אנשים ברמה הרבה יותר טובה, וכך נשאר עד השיחרור כולל רוב המילואים.

  • ריקי  On 07/19/2008 at 3:32

    שמשתמטת כמוני יכולה להיות מרותקת ככה מטקסט על צבא, שבעצם הוא לא על הטירונות בעיקר. יפהפה. יהיה לך ספר מעולה

  • Jack-In-Box  On 07/19/2008 at 4:36

    בועז, הצלחת לנסח כל כך טוב בדיוק את מה שכל מי שהיה בצבא מרגיש. הצלחת להחזיר לי לרגע את התחושה הזאת של מה זה לצאת שבת, וגם את זאת של לחזור ביום ראשון, עם שביזות כזאת שמרגישים בצורה פיזית לחלוטין, בין הריאות לבטן.
    תודה לך!

  • חנוך גיסר  On 07/19/2008 at 6:08

    דניאלות וויס בצבא – זהו האונס האמיתי!

  • נעם  On 07/19/2008 at 9:44

    אני לא זוכר שם של אף אחד מהטירונות
    לא מ"כ לא טירון
    חוץ מצלקו שגנב לי את השבת עם איזה סיפור הזוי אבל חזר עם קופסא של טעמי כפיצוי ומאז אנחנו נפגשים פעם בשנה
    ( במקרה זה היה אתמול )
    לעומת זאת האם לנעם סלפטר היתה אחות שקראו לה
    ורד ? אין הרבה סלפטרים ונראה לי מתאים בגיל

  • יעל מסביון  On 07/19/2008 at 9:51

    בוב גלדוף הוא עוד אמן גדול שפשוט נעלם, וחבל

    "אני לא אוהבת את ימי שני" היה ההמנון שלנו בתיכון כמחאה על יום ראשון

    החזרת אותי 20 שנה אחורה

  • בועז  On 07/19/2008 at 10:03

    ישראלי אמיתי: לא יודע אם יש עדיין כ"ל. אבל ב-1981 היתה טירונות ללקויי הכושר

    שי טוחנר: גם בקדומים היה קפוא. ובכל זאת עשינו גם עשינו

    ריקי: משתמטת? הכיצד? זה שווה פוסט

    Jack-In-Box : שביזות פיזית. בדיוק. לדיכאון יש תחושה פיזית מאוד.

    חנוך גיסר: דניאלה וייס היתה אז בת 36. אישה יפה מאוד.

    נעם: לא יודע אם היתה לו אחות.

    יעל מסביון: I Don't Like Mondays יצא ביולי 1979. בדיוק לפני 29 שנים. באמת שיר נפלא
    http://en.wikipedia.org/wiki/I_Don%27t_Like_Mondays_%28song%29

  • ינון  On 07/19/2008 at 16:23

    מהקריאה אצלך נראה שכן 🙂 אצלי זה לחזור 5 שנים אחורה ככה שזה ממש לא מזמן, ובעיקר גורם לי לחשוב על אחי הקטן, ש"מבלה" ברגעים אלה את השבת הראשונה שלו בצה"ל… ומה יותר משביז מזה.

    אצלי המוזיקה בראש הייתה תמהיל של דיוויד בואי והאלבום הראשון של הבילויים, שהעביר לי את הטירונות עם חיוך על הפנים.

    ואגב – אין יותר כ"ל, זה נקרא כ"ג (ויש גם כ"ב וכ"א). ואת בסיסי האימונים הוציאו, השבח לאל, מהשטחים.

  • איציק  On 07/19/2008 at 16:26

    …ודניאלה וייס ("אשה יפה מאוד" אתה אומר, הא?) כדמות רקע בזמן שאתה עושה ביד, המממ… נשמע מדליק!

  • גק"ע  On 07/19/2008 at 20:29

    שניאלה וייס היא הבעלים של הבניין שבו שוכן קפה ביאליק?

  • בועז  On 07/19/2008 at 23:06

    ינון: לא ידעתי שביטלו את הכ"ל.. גם לא ידעתי שהוציאו את בסיסי האימונים מהשטחים.

    איציק: כן. דניאלה וייס היתה אישה יפה מאוד. ומכניסת אורחים גם.

    גק"ע: לא ידעתי שהיא הבעלים של הבנין. לא. יש לזה משמעות כלשהי שנעלמה ממני?

  • הצבנ"ע  On 07/20/2008 at 1:11

    לריקי – דווקא בתור מושמט, אני אוהב לקרוא סיפורים על עולמות שלא אראה ולא אבוא, סוג מד"ב מבחינתי.
    "התגנבות יחידים" מעודכן לראשית האייטיז.
    (גם קנז כתב את ספרו כעבור שנים, כנראה שלוקח זמן לכתוב על דברים כאלה – תובנה from outside)

  • עידן וילנצ'יק  On 07/20/2008 at 9:30

    גם הטירונות שלי באוגוסט 1992 היתה בבה"ד 4. היא כנראה היתה פחות גרועה מכפי שאני זוכר אותה,יותר היה קשה אח"כ בבה"ד 10 בקורס חובשים.בסוף השבוע השני של הטירונות היתה אמורה לעלות העונה השנייה של חשיפה לצפון וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה להגיע הביתה ולצלול לתוך אי של שפיות עם מעלליו של ד"ר ג'ואל פליישמן.כיום כמדומני בה"ד 4 נסגר וטוב שכך.קשה להאמין שבסוף המאה העשרים עוד היה בסיס כזה.אני לא אוהב משתמטים מחד אבל התיסכול של להיות כלוא במערכת צבאית אטומה וחונקת לא מעורר בי פרץ נוסטלגי מאידך.

  • גדי  On 07/20/2008 at 9:45

    מזכיר לי שרמוטה אחת מהעבר. היא עצמה הייתה משתמטת אבל כשבעלה יצא למילואים הייתי מפרק אותה

  • חנה בית הלחמי  On 07/20/2008 at 12:57

    בין אם התכוונת ובין אם לא – השראתי ואִימוני, מהסוג שהייתי שמחה למקם אצלי באתר.

  • בועז  On 07/20/2008 at 13:37

    תודה רבה.

  • אתי  On 07/20/2008 at 16:29

    אליי דיברה דוקא תפיסת העולם שלך – "תפיסת הבחירה החופשית". בזה אני מאמינה לחלוטין. כי אז הכל מקבל פרופורציות נכונות, גם השרות הצבאי.

    כרגיל, כתבת יפה.

  • שמאלני לשעבר  On 07/20/2008 at 18:25

    אחת, אהבה את הצבא. יותר מבעלה היא אהבה את הצבא. אבל הכי היא אהבה שאני מביא לה בתחת

  • גידי  On 07/20/2008 at 20:12

    אני לרוב לא מתחבר לטקסטים נוסטלגיים, בעיקר בגלל הנטייה להתבוסס במין נוסטלגיה ורודה שהייתה נמשכת לולא הדבר הזה שנקרא הווה.
    אבל פה זה היה ממש יפה ואמיתי.
    🙂

  • איתן לרנר  On 07/21/2008 at 12:21

    כמו שאמר פעם משיהו שהופיע עם שיר דומה בבימת אתגר בת"א.חופש הוא תחושה פנימית שכמובן תלויה גם בחופש במובן של לא להיות כבול פיזית באזיקים ובכלא . חופשה היא משהו שאפשר לקנות ולערוך בין הזמנים , זה לא אומר עוד שהאדם חופשי .
    אבל מה שרציתי להגיד הוא שהנוסטלגיה באמת גורמת לראות דברים כאילו היו יפים יותר וכשיש נוסטלגיה לא מעבירים ביקורת . אני שירתתי באותם שנים גם בשטחים ואחר כך בלבנון ושנאתי כל רגע אבל היום ברור לי שדניאלות וויסיות למינייהן והצבא שלנו חיים בשח\טחים על חשבון אחרים שעוברים דיכוי . עם כל הנוסטלגיה שעולה בי איני רוצה לשכוח את זה .
    דניאלה ויס אולי יפהפיה בעברה אבל בהחלט לא אדם יפה מה שאני זוכר על התבטאויותיה ובוודאי ממעשיה

  • קורא ותיק שלך  On 07/26/2008 at 8:36

    בועז, מי שמביא ביד פעמיים במשמרת, לא נראה לי שכושרו לקוי. כל הכבוד לך בחיי. אני עשיתי טירונות כמה שנים לפניך במחנה 80 (1975) ונראה לי כי כל הטירונות לא יכולתי כלל לחשוב על סקס. הוציאו לנו את המיץ בדרכים אחרות, קצת פחות סימפטיות. לאחר הטירונות ירדנו ל-3 לסיני לתנות מכשולים לאחר עוד הסכם הפרדה עם המצרים וזה היה החלק הכי נחמד וסימפטי בטירונות.

  • שרון רז  On 07/27/2008 at 7:30

    מזל שדניאלה וייס לא הגיעה אל עמדתך ואל עמידתך דקה קודם בועז
    זה אחד מהפוסטים החזקים, הכנים והיפים שקראתי אי פעם ברשימות

  • ב  On 07/28/2008 at 2:54

    אבל עדיין היה חורף…
    ועדיין היינו חרמנים בטירוף..
    ועדיין לסגל היתה מנת משכל של מקק..

    ובכל זאת, נראה לי שכשאני מסתכל על החוויה הצבאית במבט אחורה, אני מוצא שם בעיקר אנשים נפלאים, רגעים קסומים של האזנה למוסיקה משובחת ברדיו (מהזן שאתה ציינת), היכרות עם מוסיקה חדשה שלא היכרתי ואנשים מדהימים שמלווים אותי עד היום.
    שיקפת את התחושות שלי למרות. מדהים לראות איך הצבא משקף תחושות דומות לחלוטין אצל בני דור שונה לחלוטין.
    (גם מאיר אריאל קולע לתחושות של חיילי הזמן הזה בשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ).

    טקסט מעולה.

  • בועז  On 08/08/2008 at 14:09

    איפה מצאתם התרפקות נוסטלגית בטקסט הזה??!

    אני בהחלט לא מתרפק על תקופת הצבא. ובטח ובטח שלא על תקופת הטירונות.

  • עידית  On 08/30/2008 at 11:36

    פציפיזם זה משהו שאפשר לחיות איתו
    אני לפחות חיה איתו(למרות שלא העזתי לא לשרת בצבא גללו)
    השתמטות
    וואו
    היית יכולה לחזור בתשובה
    שזה סוף העולם בעיני וזה היה יותר טוב
    השתמטות זה משהו ממש…עם שורש של רוע ושל אי עשיה
    (ועל כן- בועז, זה גם לא שווה שום פוסט בפני עצמו)
    אני מוקפת נוער שמתחיל עכשיו שנת שירות בכל מיני מקומות בארץ
    אחוז גבוה של ילדים בני 18+שתורמים בהתלהבות שנה למדינה שלנו וכשהם יסיימו אותה בקיץ הבא הם ייתגייסו לצבא
    הם ,לא רק שהם לא מתשמטים, הם עושים כל כך הרבה יותר מאיתנו ההורים שלהם שאני אומרת את זה במבוכה…
    יש המון דרכים לתת ולתרום ולעשות…
    אבל "להשתמט"….

  • אביתר  On 09/07/2009 at 21:08

    שמע חבר: הזכרת לי את הטירונות בקדום בקייץ/סתיו 1981:
    אז היו לנו:
    איליק גואטה – החובשת,
    רובי אלמוג – מ"כ,
    שי פרי – מ"כ,
    יצחק אשורי – הסמל מחלקה,
    המ"מ: דב אברמס מכפר-סבא – כיום רופא שיניים,
    המ"פ: שמשון ארביל,
    והמב"ס: בנהאל
    וכמובן: הרס"ר האגדי: אלי גרציאן !
    ואיך נשכח את סרן מנשה רשתי והרס"ר פרץ הענק !
    הרגת אותי בועז ! הזכרת לי את קדום בסתיו 1981. הייתי במחלקה 1 של מ.צ והיה כיף לא נורמלי ! בימי שישי היה בא האוטובוס עם הנהג אלי – אוטובוס מס' 39-486 או 39-488 של אגד ! איזה זכרונות !!!!!!
    וכמובן: שמענו כל הזמן את להקת 10CC………

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: