זרעי קיץ מעוררים ערגונות

 שנות השבעים אחר הצהריים

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, אבל לא תמיד הייתי כך. פעם רק חיכיתי לקיץ. מתישהו, אחרי הצבא, התהפכתי באהבותיי. הייתי ילד ים-תיכוני, לבנטיני, מזרחי, שכונתי – ואחרי השחרור מצה"ל פתאום נולדתי מחדש כגר בארץ נכריה. זר בארצי מולדתי. מתגעגע למקומות רחוקים ממני ושואף להידמות לגויים לובשי מעילים ארוכים וחמושים במטריות גם בקיץ.

האם הטיול הראשון שאחרי הצבא חבט בי בעוצמה כה אדירה, שהשתבשה דעתי והשתנה טעמי? באפריל 1985 יצאתי לחו"ל לבדי, בפעם הראשונה. פאריז, לונדון, סקוטלנד, שוויץ, ושוב פאריז. אירופה היתה ירוקה וקרירה ואני התאהבתי בעוצמה ששמורה לאהבות ראשונות. כשחזרתי הייתי שונה. אור התכלת העזה היה אכזרי מדי עבורי. החום היה מעיק. הלבוש שנכפה עלי לפתע נראה לי מכוער והזיעה הניגרת נשפכה מכל נקב בגופי. מצאתי את עצמי מתגעגע לחורף, לגשם, לשמיים האפורים, לאור הרך.

הייתי ילד של סנדלים ומכנסיים קצרים, שרץ ברחובות הבוערים של שכונת שפירא (סבתא יפה) ושכונת התקוה (סבתא מרגלית), מחטט במקרר הארטיקים כדי לשלוף ארטיק-שני-צבעים, או גלידה אמריקאית על חוף הים. השמש לא הפריעה לנו לשחק כדורגל במגרשי החול של קרית שלום ונוה צה"ל. אני לא זוכר את עצמי מזיע, או לפחות לא סבלתי מזה. קיץ היה זמן שחרור מהכל. סרטי קולנוע ("הארטיסטים בצבא", "טומי", "המגדל הבוער" ו"הפה הלוהט"), בריכה ציבורית זולה וחוף ים נטול מדוזות, נקניקיות בתוך מיכל זכוכית רבועי שאדים מהבילים בתוכו ולחמניות ארוכות נעוצות על פיני מתכת מנרוסטה, ספרי "ביל קרטר", "רינגו", פטריק קים הקוריאני הענק שידיו מסוקסות ו"סדרת האימים" של דאן שוקר בדוכנים שליד קולנוע "סבוי" בחולון או במנהרות האפלות של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

חולצות T לבנות עם הדפסים של ברוס לי או צ'רלס ברונסון ומכנסי ספורט קצרצרים וסנדלים. זה היה הלבוש. בלי מזגנים, בקושי עם מאוורר קטן מסתובב בסלון, עם מים ששותים ישר מהממטרות, שזיפים אדומים ושסק כתום, פירות נוטפי מיץ שנקטפו מהעצים בשכונה, ובמוצאי שבת אצל סבתא יפה במרפסת, אמא שלי ואחיותיה היפות מדברות וצוחקות, ופתאום נועצות בנו מבט: אולי תביאו לכולם פלאפל? ואנחנו, אבישי ואני, מתנדבים בשמחה, לוקחים מטבעות כסף ושטר של 10 ל"י, רושמים בעיפרון על דף של מחברת חשבון מי רוצה מה – ההיא עם טחינה ובלי חריף, השניה עם סלט והרבה חמוצים, וההיא רק כדורי פלאפל – ואנחנו רצים נחפזים אל מסילת ישרים פינת סלמה, פלאפל גבריאלוב (אבא של מיקי) בדוכן נייד, ומסתדרים בתור, והפיתה טריה והפלאפל שחום-זהוב ומתפצח בפה, שלל טעמים מתנפצים אל החיך, ואנחנו חוזרים עם השקיות עד לרחוב הרב מיימון, עולים למעלה ומחלקים לכולם.

ופתאום בא משב רוח מצמרות העצים, מהגינה שממול, וסבתא מביאה אבטיח מחולק לפלחים ובקבוק זכוכית עם מים קרים ועלי רוזמרין ונענע בתוכו, הגברים מעשנים בצד, הנשים מדברות פרסית על נושאים שאסור לנו לשמוע, והלילות חמימים, אבל החופש משתרע קדימה, ויש מעט מאוד שעות של תכניות טלוויזיה בשחור לבן, אבל אין בכלל וידיאו, די וי די, מחשב ואינטרנט, ואנחנו אחוזי התרגשות עצומה מהשיטוט ברחובות, מבוקר עד ערב, בחיפוש אחר עיסוקים ומשחקים. ההורים עובדים ואנחנו ילדי שכונות שחיים ברחובות, עולים למעלה, הביתה, רק בין שתיים לארבע, כי "אסור להפריע את מנוחת השכנים" – ובארבע בדיוק דוהרים שוב לרחוב, כי החיים האמיתיים שלנו הם שם, שם החופש הגדול, שם החירות הגמורה, בין הסל המאולתר שיצרנו ממכסה פלסטיק שחור עם אוזניים, שהורדנו מפח האשפה, לבין הבית שבנינו על עץ התות.

ועכשיו זרעי קיץ מעוררים זכרונות של מתיקות רחוקה ומשבי הרוח החמה מביאים אל התודעה את מראה הדברים שהיו, כפי שהיו, וגם – כן – את זכרון האנשים שגם הם כבר אינם. את ה"מראה הנמוג של אמותיכם היפות צופות בכם".

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות
(מאיר אריאל)
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חזי  On 06/02/2007 at 2:39

    הזכרת לנו תקופה שהיתה ואיננה.
    אני צעיר בכמה שנים, והעולם שאתה מתאר כבר החל להעלם בילדותי. אבל משהו ממנו עדיין היה קיים. כל מי שחווה את זה בגופו לא יכול שלא להתגעגע לקיץ הישראלי של פעם.

  • ריקי  On 06/02/2007 at 3:11

    אין לי זכרונות, ואני לא מתגעגעת לכלום בעבר. אבל הצלחת לדגדג אותי בחדות עם המילים, ולעשות אותי עצובה אפילו יותר ממה שאני היום.
    איזה קיץ עשיר וחושני תיארת ואיזה קיץ הולך להיות לי? קיץ שכל מה שמושג בו עולה כסף, והרבה. של אבטיח מהונדס בלי טעם, גינה מיוזעת שיש בה אמהות וילדים שלא אומרים שלום לזרים ולא מסתכלים בעיניים, של גלידה בטעמי פסיפלורה, פטל ומנגו מהגלידריה השכונתית שאף פעם לא טעימה כמו ההבטחה. של הריצות המיוזעות עד אימה בין העבודה לאיסוף הילדים ולמה עושים היום בלי להתמוטט, ובעיקר, להמנע מחוף הים המאוס.

  • עידית  On 06/02/2007 at 10:34

    תחשבי על זה..
    יום חמישי בלילה מאוחר הבית נקיוהרצפה עדיין לחה מהשטיפה
    המתוקים נמים את שנתם ואת שומעת מוזיקה ושותה קפה קר.
    זה לא צובע את הקיץ בצבע קצת יותר מפתה?..
    ועוד משהו..חוף הים לפני השקיעה וגם עם הילדים זה תמיד תמיד כיף!

  • ח ל י  On 06/02/2007 at 10:36

    כל כך דומה לשלי וגם כל כך לא.
    ערגונות זו מילה מקסימה במיוחד 🙂

    פסים של שמש –
    http://www.notes.co.il/chelli/31690.asp

  • מנטה  On 06/02/2007 at 12:15

    קראתי את הקטע הפואטי של אדם ברוך במעריב ונצרתי. והנה יצאת ממנו אל מסע הקיץ שלך, של אז. קיץ שמזכיר את השכונה בה גדלתי. את החופש על שפת הים, הארטיקים, התירס, תותים שחורים מהעץ של סבתא. אבות בגופיות יורדים לעת ערב ומשוחחים והילדים משחקים מחבואים ותופסת.
    החזרת לי את הריח והטעם שמלווים גם היום.

  • ג'וליה  On 06/02/2007 at 12:17

    אמא שלי אומרת שכבר מהקיץ הראשון של חיי צרחתי בגלל שהיה חם, שסבלתי מחום מהרגע הראשון. כנראה שנולדתי עם העננים בילט-אין, בלי קשר לחודש האביבי שהביא אותי לעולם.

    וחורפי הילדות שלי היו מתוקים ומלאים בריחות וצבעים. הריחות של הפטריות המתבשלות שקטפנו בקיבוץ בביקורים עם אבא, והערמונים הקלויים בבית, והבקרים של השבתות החורפיות עם פיג'מות פלאנל ולחם מטוגן ודייסת סולת, וריח השדות הרטובים של הקיבוץ, וריח קליפות התפוזים המסוכרות שסבתא היתה עושה. ובקיץ? בריכה ואבטיח. החורף שלי מלא בזכרונות, ובקיץ אני מלאה בציפייה שהחורף יחזור.

  • שי טוחנר  On 06/02/2007 at 17:20

    בועז, כרגיל, כתבת נהדר.

    אני משתדל כמה שפחות להזכר בדברים בתקופת ילדותי המוקדמת, בעיקר השנים הראשונות של בית הספר שמאוד לא היו קלות עבורי עד שמצאתי את מקומי.

    יש דברים שאי אפשר למחוק מהזכרון, לכן הם יישארו אתי לנצח, וחבל שאלו לא רק הדברים הטובים, למרות, שבמבט רטרוספקטיבי אני בטוח ומאמין שהייתי חי טוב יותר בהרבה כילד אם התקופה היתה כמו כיום…

    ואני מדבר בעיקר על המערכת החינוכית (בעיקר בארץ).

    והאמת, תמיד הייתי, ועד היום , איש של חורף!!

  • חצב  On 06/02/2007 at 19:54

    העולם נחלק כך:
    אוהבי כלבים או אוהבי חתולים
    אוהבי פאריז או אוהבי לונדון
    אוהבי חורף או אוהבי קיץ

    אני בהחלט אישה של קיץ, של כלבים ושל פאריז.
    למה קיץ? כנראה בגלל הפירות. אבטיח, אפרסקים, משמשים, ענבים מלונים וגם עגבניות ומלפפונים.
    ההנדסה הגנטית הערבה ועוד כמה דברים שיבשו את מהלך הטבע. ועכשיו יש לנו עגבניות ומלפפונים בחורף. אבל האבטיח, האפרסקים והמשמשים לא נפלו בפח והם עדיין פירות של קיץ.

    את פאריז אני אוהבת כי פאריז היא פאריז. אני מרגישה בה כמו בבית.
    יש בה המון מוסיקה וקולנוע (מישהו אמר לי פעם שזו העיר שיש בה הכי הרבה בתי קולנוע. אפילו יותר מאשר לוס אנג'לס, בירת הסרטים)
    אני אוהבת לשוטט ברחובות שלה, לקנות דובדבנים בשווקים הפתוחים בשכונות השונות אני אוהבת ללכת לפנאק ולקרוא בעמידה כמו עשרות האנשים שם. טוב, פאריז היא אהבתי.

    וכלבים. טוב נו. אני פשוט אוהבת כלבים. משחר ילדותי. ובמשפחה לא ברור איך נולדתי להם. כי אני היחידה במשפחה שאוהבת בעלי חיים בכלל.
    כנראה שיש מוטציות.

  • סנדי ש  On 06/03/2007 at 7:37

    אתה איש של געגועים בין אלפי אנשי סתם

  • יאני  On 06/03/2007 at 10:50

    מתוך "אדם הראשון" של אלבר קאמי, שמתאר חוויות ילדות של קיץ בשנות ה-20. מדהים איך הקיץ עובר שם באופן מוחשי למרות הבדלי הזמן והמקום. מומלץ.

    אגב, נראה לי הגיוני שבגוש דן (ובמישור החוף בכלל) יש יותר אוהבי קיץ, ובפנים הארץ – יותר אוהבי חורף. לג'וליה – אני גדלתי בקיבוץ, כמוך, הקיבוץ שגדלתי בו היה בעמק בית שאן (לא יודעת היכן נמצא הקיבוץ שאת גדלת בו), ואני זוכרת את עצמי גם כילדת חורף. למרות שיש לי גם זכרונות מתוקים של קיץ, הם בעיקר מתחילת הקיץ, והייתי מותשת ממנו די מוקדם. ככה זה כשגדלים באזור שבו הקיץ ארוך ויוקד במיוחד ואטרקציות הקיץ מועטות. היו בגדים קלים, בריכה, הקרנות של סרטי קולנוע על סדיני ענק על הדש כשכל אחד מביא סדין או פיקה להשתרע עליו ולצפות בסרט, פירות הקיץ, רחיצה בסחנה, שעות אור ארוכות… היו דברים, זה לא שאני זוכרת רק סבל ושיממון מהקיץ, אבל רק כשבאתי, באמצע שנות ה-20 לחיי, לגור כמה שנים בתל אביב, פתאום "קלטתי" את הקטע של העדפת הקיץ. כל הפינוקים הפשוטים של העיר בקיץ, הים שנמצא ממש מעבר לפינה, המשקאות ורוח הים הקלילה והנעימה של הערב, הלחות שעם כל זה שמרבים להתלונן עליה יש בה גם משהו נעים, עצל ומפנק של חופשה… והחורף בגוש דן לא שווה הרבה: הוא חסר את שפע הפריחה והריחות העזים של גשם ואדמה שאני ואת זוכרות מילדותנו. ופתאום הבנתי איך זה שילידי תל אביב, רמת גן וחולון שאני מכירה נשבעים תמיד שהקיץ הוא העונה הכי שווה. במרכז זה באמת ככה.

  • ג'וליה  On 06/03/2007 at 14:08

    תודה על ההזדהות אבל לא גדלתי בקיבוץ; כמו שכתבתי, "בביקורים בקיבוץ עם אבא". יש הבדל ענק בין לגדול בקיבוץ לבין לבקר בו. אבל זה סיפור אחר לגמרי. אני חושבת שבנוסף לאהבת החורף הטבעית שלי, המנהגים שאבא שלי הביא מהקיבוץ אלינו הביתה- לעיר, עשו את החורפים שלנו מתוקים וחמימים יותר, עם טאץ' ביתי מובהק.

    בועז, פוסט נפלא.

  • yuv  On 06/05/2007 at 20:09

    איך נפלתי על הפוסט הזה כשאני מחכה שהקטנה תסיים להתקלח ואוכל להיכנס ולשטוף את כל האיכסה של החום הזה מעוד יום של מזג אויר חם עד מגעיל…

    גמני אוהב חורף, מה יותר נעים מלנשום את האויר הקר של לונדון מכורתנו בעודך פוסע במיי-פייר באחת אחר חצות עתיר אלכוהול !?!

    שי, אולי נרוץ בעולם ונרדוף אחרי החורף מיבשה ליבשה ?!?!

  • רונה צורף  On 06/06/2007 at 16:37

    ויש בה ילדים כמוך וכמוני…
    השכונות של פעם, הקיץ של פעם…, פעם הוא לא הפריע, הקיץ. פעם לא הזענו בקיץ. פעם השלג ירד כל שנה בירושלים ושכונת חיים היתה נצבעת בלבן והבטון המכוער לא היה אפילו מבצבץ …
    פעם הייתי הולכת על השלג לבד לבית הספר עם מעיל עבה ומטריה שקופה שמכסה את כולי כמו פטריה. פעם היתה רוח חזקה והעיפה אותי עם המטריה- פטריה ורצתי הביתה לאמא וסיפרתי בהתרגשות שאני מרי פופינס.
    והיום ? היום הכל השתגע- מזג האוויר משתולל- שרב וגשם ואבק ואובך וגשם של אבק ובוץ ואין שלג כל שנה, גם לא כל שנתיים ואי אפשר לדעת מתי הוא יבוא, ומתי הקיץ הארור יסתיים.
    אף פעם לא הבנתי את אנשי הים- תמיד הבנתי רק את אנשי החורף…
    פוסט יפהיפה !

  • ג'וליה  On 06/09/2007 at 2:14

    " אם נתמזל מזלך לגור בפריז כאדם צעיר, היא תישאר איתך בכל אשר תלך, כל שארית חייך, כי פריז היא חגיגה נודדת. "

    ארנסט המינגווי, מתוך מכתב לחבר, 1950

  • ענת  On 06/09/2007 at 21:46

    זה אנחנו שגדלנו. נכון, הקיצים שלנו אולי היו אחרים, חפים כמעט לגמרי מטלביזיה ומחשב (אני גדלתי בקיבוץ בשנות השמונים), רוויי בריכה ודשא והקמת מחנות בשיחים והצצה למתנדבות שהשתזפו טופלס ליד המגורים שלהם ושלגונים תוצרת בית ממיץ פטל…. אבל, הפילטר הנפלא דרכו אנחנו זוכרים הוא זה של הזמן שעבר. איכשהו, אני בטוחה שגם לילדים שגדלים היום יהיו בעוד עשרים-שלושים שנה דגדוגי ערגה נעימים לחופש של להיות ילד, לא משנה כמה בטון והייטק הקיפו אותם.

    אבל אכן, בלוג נפלא וצובט בלב באופן הכי נעים שיש…

  • דניאל ברק  On 07/26/2007 at 22:39

    איך התעלמתי מכתיבה כזו מהקישורים המופלאים
    אני יכול להגיד-לכתוב–להלל עוד רבות אבל…. -גלידה א מ ר י ק אי ת !!! איפה היא אותה גלידה איפה אותם ימים שאימי הייתה משוחחת עם אבי על חוף הים התל-אביב על אותה מדינה מאוסה שתהרוג את כולנו,ואני כעסתי עליה כעסתי על שהיא מנסה לקלקל לי את הגלידה הטעימה בעולם.
    איפה שוק בצלאל עם הפאלפל איפה הקיץ המתוק המלטף שלך-שלי??? דרך אגב אולי זה לא המקום אבל בסלון ביתי המאוור מסתובב והכלבה מולו רובצת ונידמה לי שהיא יחד איתי מאזינה kurt elling – nightmove
    מקרר בהחלט

  • אורית  On 06/14/2008 at 9:31

    לך לחוף הים אחר הצהריים, אבטיח, בירה וגבינה בולגרית, זה יחזיר לחיים לרגע את איש הים הנשכח, יהפוך את הגעגועים לחורף ליותר נסבלים.

  • דניאל ברק  On 06/14/2008 at 19:01

    ג ל י ד ה
    א מ ר י ק אי ת !!!

    איפה היא אותה גלידה
    איפה אותם ימים שאימי הייתה משוחחת עם אבי על חוף הים התל-אביב על אותה מדינה מאוסה שתהרוג את כולנו,ואני כעסתי עליה, כעסתי על שהיא מנסה לקלקל לי את הגלידה הטעימה בעולם.

    איפה שוק בצלאל עם הפלאפל
    איפה הקיץ המתוק המלטף שלך-שלי???

    דרך אגב אולי זה לא המקום אבל בסלון ביתי המאוורר מסתובב והכלבה מולו רובצת ונדמה לי שהיא יחד איתי מאזינה
    ל kurt elling – nightmove
    מקרר בהחלט

  • שרון רז  On 06/18/2008 at 7:35

    אוי יו יוי
    איזה פוסט נפלא ומקסים
    ואיך פספסתי אותו בימים האחרונים
    תודה על פוסט ריחני, מרגש ומלא מלנכוליה של געגוע
    מזדהה לגמרי עם המילים, וגם אצלי כנראה היה מהפך כזה בגיל 17 או 18 בקיץ 86 כשנסעתי לאירופה בפעם הראשונה, אנגליה במיוחד ולונדון במיוחד נתנו לי מהלומה בראש
    עד אז, כל השהייה בחוץ וכל התנהלות הילדות והנערות התנהלה בסבבה גם איכשהו בחום, אך מאז, רק המחשבה על הקיץ מעוררת בחילה קשה
    מסכים עם ריקי בנוגע לסיוט הקיץ המתקרב עם הוצאות על הילדים, עם החום, הלחות, החופש שלהם, הזיעה, השמש והגועל, איכססס
    כמה שמנסים לקחת כאן קיץ בקלות זה לא הולך

  • בנימין  On 06/19/2008 at 0:01

    לקיבוץ,לשדות,לאבטיח בים ולימים חסרי דאגות.
    אי-שם בעמק ,רחוק מתל אביב (שמקסימה אף היא בקסמיה..) אל טיולי הטרקטורים בין המעיינות וההורים שדאגו לילדות הכי שלווה ושקטה שרק אפשר..

    תודה לך..:-)

  • אודי אפנג'ר  On 06/19/2008 at 1:54

    זה קיץ קיץ, פה. אי אפשר לברוח ממנו. רק לחו"ל, וגם זה, רק למקום קר באמת. וכמה מקומות קרים באמת עוד נשארו על כדור הארץ ביולי אוגוסט? הכל מתחמם. מתחמם. מזיעים. מזיעים. וחם. חם. בקיץ אני חצי בן אדם.

  • בועז  On 07/14/2008 at 23:26

    לכל אחד יש את סט "זכרונות הקיץ" שלו..

  • יעל אוסטרליה  On 06/29/2009 at 20:40

    איזה פוסט יפה פיספסתי
    איזה תאורים
    איך שאתה טוב בזה בועז
    אני מכירה את הקטע האירופאי הזה שאתה נמצא שם ופתאום בא לך להראות כמוהם ולהתלבש כמוהם
    ולהרגיש כמוהם שזה אומר חורף
    כשאני הייתי קטנה לשתות קולה או קינלי זה היה
    פעם ביובל כי רק העשירים שתו את זה
    לנו היה את הגזוז בטעם אדום
    פאלאפל אצלי זה היה רק בשוק בצלאל במלך הפלאפל
    וחוזרים הביתה מהתחנה מהרכזית הישנה
    תפוזים תמיד היינו מכניסים רבע תפוז לפה ועושים פרצופים מצחיקים
    אני אספתי מפיות אז זה היה באופנה
    וג'ולים ג'ולים יקרים היו לי
    היינו חופרים בורות בבית ספר ומשחקים בג'ולים
    וגם גוגואים לנו היה עץ מישמיש ואני הייתי חוגגת בבית ספר
    אך איזה זכרונות הבאת לי פה
    חבל שלא הייתי בשנת2007 בבלוג שלך

  • שרון הר פז  On 06/29/2009 at 23:21

    אני אשה של קיץ בין אוכלוסיית החורף הקרה. חייתי בלונדון במהלך השנה האחרונה ובכל פעם שחזרתי ארצה, היה לי את הצורך העז הזה לנשק את האספלט של מסלול הנחיתה. נמנעתי, רק משום שהיה לילה והגישה לשם חסומה.
    אין-אין-אין כמו החמסינים הנפלאים של הקיץ הישראלי, האור הבוהק, הלבן-צהבהב, המשמש רקע לאודם האבטיח הקריר, הנמוג בפה הצמא.
    במקום בו גרתי בלונדון, נפתחו ארובות השמיים לפני יומיים וּוימבלדון שבקה. בארץ – זה לא יקרה וטוב שכך.

  • שחר  On 06/29/2009 at 23:37

    ואפילו הוא לא מעורר בי ערגה לשום קיץ. עונה שלמה שהדבר האחד שטוב בה הוא הפירות (והשיר הנפלא ההוא של מאיר אריאל)

  • אביגיל  On 06/30/2009 at 7:21

    נראה לי שהשיר הזה הוא הפסקול לפוסט הקסום הזה.http://www.ruthdolores.com/
    למרות שבגדול אני עם דרור בורשטיין. לקבל אותו, לנשום אותו, להזיע אותו כמו שאמר לי פעם חבר שלא רציתי לחבק אחרי שירד מהאופניים שלו- תביאי חיבוק, אנחנו במזרח התיכון!

  • קיקה שטיירמן  On 06/30/2009 at 10:12

    נושא כאוב ומעניין.
    תודה על הקטע של אדם ברוך. הוא מעורר השתאות.
    נפלא!

  • מצחיק  On 06/30/2009 at 17:38

    האם שמת לב לכך שהמאמר שלך נכתב בשעה 20:20 ב 30 ביוני 2009

    שזה אומר בעוד כ 3 שעות

    אולי אתה יודע לבצע עוד דברים כאלה…

  • אודי שרבני  On 06/30/2009 at 21:35

    כתבת יפה

    משום מה, זה הזכיר לי שני שירים באווירה
    יוסי בנאי (עם מיכה שיטרית)
    http://www.notes.co.il/sharabani/57947.asp

    למרות הסתיו שבשיר
    אולי בגלל התפוז שהוא התהלך איתו במהלך כל הראיון הזה של ערוץ 24 אז של קוטנר

    ושיר 'חולון' של עמיר לב, שאין לי אותו בלינק

    שניהם בהסתכלות לאחור, כנראה בגלל זה אולי

    ומשהו קטן, אני זוכר שבהתחלה היה דיבור שמאיר אריאל צריך להקליט מחדש את זרעי קיץ כי הוא ביטא את 'זרעי' עם חיריק ולא פתח (או קמץ? לא מבין בזה). בסוף זה לא יצא אל הפועל, זוהי דוגמא טובה לשפה דיבורית שמזל שלא נעצרה על ידי האנשים שם למעלה בגלל היגוי לא נכון

  • אודי שרבני  On 06/30/2009 at 21:36

    סליחה, סליחה

    הלינק הזה של בנאי

  • איריס ש.  On 06/30/2009 at 21:54

    אני האשה של קווי התפר שבין העונות, מכורה להתרגשות ולחידוש שבעונה חדשה וטרייה, לא חשוב מאיזה סוג.

    והשיר, זרעי קיץ, הוא אחד השירים הכי חיים ופועמים בעיניי: אני יכולה לטעום אותו, לשאוף אותו. בא לי בנחיריים ומדגדג בכפות הרגליים

  • אהוד אמיר  On 07/01/2009 at 17:18

    עוצמתן האדירה של האלוהויות האדישות של השמש והרוח והחול והים והטוטליות שבה הוא נבלע בתוך כל זה.
    אני, אישית, בעד ביטול יולי אוגוסט, ואיש של חורף בכל אבריי וריאותיי הנאנקות, אבל קשה שלא להתמכר למילוליות התובענית, הדחוסה, הפראית, של קאמי

  • ורד נבון  On 07/08/2013 at 17:25

    שזיפים אדומים על עץ אחד, ובשני צהובים ורכים. שניהם חטפו מחלה שעשתה להם נטיפים צבעוניים שקופים בגזע. בסתיו הרימונים, בשלהי החורף מנדרינות, תפוז ולנסיה שמתאים רק למיץ כמו זה שבתיאור, אולי קצת יותר חמצמץ. פג'ויה, פיטנגו, שסק, וריח גויאבות מהחצר של השכן אביגני.
    קיץ בחולון זה גם חוף הסלע בבת ים, עם אבא ביום שישי אחר הצהריים. והאמת, החולות לא היו זהובים, הם היו בהירים ומנוקדים בשיחי רותם. וביניהם יכולת למצוא קוצים ענקיים של דורבנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: