שלושה ימים ועצב

 

 

 

"העניינים פשוטים. אשה ואיש עזבו קיבוץ (מעשה של יום-יום) ועלו לירושלים. בן קטן יש להם, ואין בכך כל רע. משום שנאלצו להיבחן וזה זמן רב שלא נגעו בספר, נסתגרו להם בספריות ואת בנם הקטן הפקידו אצלי למשמרת. אף שאיני ידיד שלהם, יודע אני שאין להם אדם אחר בירושלים.

 

לפני שנים התאהבתי באשה זו, באורח קשה, ביסורים, בשתיקה. משום שהיא אשה רשלנית, הוזה, מסובכת בהרהורים, שכחה את אהבתי ועם שחר שלחה את בעלה להעירני משנתי ולמסור בידי ילדון שלה, בנה יחידה, צלם-דיוקנה. והימים לוהטים חילופי העונות, ואנו בירושלים, שהיא עיר קשה.

  

תחילה נשקתי לילד, אחר האזנתי לסיפוריו שאין בהם כל משמעות. לבסוף הלכתי עמו לגן החיות הירושלמי, כי כבר השתעמם אצלי, כי כבר השתעממתי אני. על ספסל שבאחת הפינות התנמנמתי ובינתיים חמק הילד מפני וטיפס לו על גדר עזובה שמתגבהת והולכת כחומה. כפשע בינו ובין המוות.

 

ומפליא הוא שאני לא התרגשתי, שעוד ביקשתי לנמנם"    

                                  (א.ב. יהושע, מתוך "שלושה ימים וילד", 1965)

 

 

אומר זאת בפשטות: "שלושה ימים וילד" של אורי זוהר הוא מגדולי הסרטים הישראלים. הסרט זיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בפסטיבל קאן ב-1967 וזהו מקרה נדיר של יצירת מופת ספרותית שהתגלגלה ליצירת מופת קולנועית מבלי לאבד דבר במהלך התרגום מהשפה המילולית של יהושע לשפה האודיו-ויזואלית של זוהר.

 

יצירתו של א.ב. יהושע  בשנות השישים ותחילת שנות השבעים היתה גאונית. מקובץ הסיפורים הקצרים "מות הזקן" (הקיבוץ המאוחד, 1962) שבהם ברא עולמות הזויים, סוריאליסטים, בתוך מציאות ישראלית מוכרת, דרך ספרו השני, "מול היערות", שבו כבר נגעו רגליו בקרקע אבל רוחו היתה עדיין בשמיים ועד לנובלה המעולה "תחילת קיץ 1970" והסיפור "בסיס טילים 612". יהושע של השנים ההן (1960-1974) היה סופר ענק, טיטאני, שבכל אחת מיצירותיו היה מימד תנ"כי.

 

מול היערות, א.ב.יהושע, 1965, הקובץ הכולל את "שלושה ימים וילד"

 

 

"שלושה ימים וילד" נולד באמצע שנות השישים. ברמה הסמלית, מדובר בסיפור עקדה מודרני (יהושע נוקט במלים המפורשות "בנה יחידה"). גם סיפורם של אברהם אבינו ובנו יצחק נמשך שלושה ימים. גם שם לא התבצע הרצח, בסופו של דבר, כמו גם בנובלה המהפנטת של א.ב. יהושע – שגם אם חלפו למעלה מ-40 שנה מאז נכתבה, עדיין היא אוצרת את אותו כוח מכשף ומטלטל בין מלותיה. ברמה האידאולוגית יש את הצבר החדש והצבר הישן, הקיבוץ מול העיר הגדולה וערימה גבוהה של סמלים רבים של התחדשות ולידה מחודשת, גאולה וגאולת הקרקע, קודש וחול.

  

גבר אוהב אשה. היא שוברת את לבו. הוא עוזב את הקיבוץ ועובר לירושלים. גר עם מישהי שקוצים וחרקים מעניינים אותה יותר מסקס. חולפות שנים ומגיעה האהובה לשעבר עם בעלה ובנם המשותף, יאלי (בסרט שינו את שמו ל"שי") לעיר הגדולה. הם צריכים להתכונן לבחינה חשובה ומבקשים שאלי (עודד קוטלר) ישמור על הילד במשך שלושה ימים. הם משאירים את הילד והולכים. הילד דומה לאמו דמיון מכאיב. הגבר אינו יודע מה עושים עם ילדים. הילד מזכיר לו את אהובתו. הוא מסתכל בו. הוא מסתובב איתו ברחובות. הוא נאלץ לטפל בו כשהוא נופל למשכב. מהלך בין הדאגה הגדולה לשלומו לבין הרצון הסמוי, האכזר, להרוג את הילד – או לפחות לא להציל אותו. בסופו של דבר החסד גובר. גם האהבה. האהבה העצומה לאשה שכבר לא אוהבת אותו, הופכת לאהבה לילד. הילד שהיה יכול להיות שלו, אבל הוא לא. יחלפו 3 הימים. גם הילד יילקח ממנו, בסופו של דבר, וישוב אל הוריו. אורי זוהר תירגם את הסיפור הזה לקולנוע, שגם אם דובר עברית, הוא אירופי לחלוטין בסגנונו.

  

רק מי שאהב בעוצמה שורפת יכול להבין את הדינמיקה המתרחשת בין הגבר (עודד קוטלר) לבין הילד (שי אושרוב שובר הלב) שהופקד אצלו למשמרת בידי אהובתו הנכזבת, המאכזבת (יהודית סולה היפה). זוהר משתמש בכל הכלים כדי להעביר את המלים, הרגשות והמשמעויות של יהושע אל המסך. הוא מוותר על הפן האידאי של הסיפור ומתרכז בפן הרגשי, האישי. וכך הוא גם מנצח.  יותר מכל סרט ישראלי אחר, "שלושה ימים וילד" נושא בתוכו את הפיוט והעצב, ההרהור שהיה חלק מהקולנוע של שנות השישים בצרפת ובאיטליה. אפשר לראות ב"שלושה ימים וילד" השפעות מ"הזעקה" הדגול של אנטוניוני כמו גם מ"גבר ואשה" של ללוש.

 

 נורית גרץ, בספרה סיפור מהסרטים (האוניברסיטה הפתוחה, 1993) כתבה (עמ' 130) על ההתעלמות של אורי זוהר מההקשרים האידאולוגים: "וכך נותר גיבורו של הסרט ערטילאי, בלא שורשים במקום ובזמן שיסבירו את תחושת הזרות והאובדן שלו, ובלא ממד נוסף שיעשיר את סיפור האהבה הנכזבת שלו…"

 

  

אבל זה בדיוק מה שמעצים את "שלושה ימים וילד" של זוהר כיצירה קולנועית. ההתמקדות באישי, באנושי, בפרטי, שהוא תמיד הנצחי – ולא בפוליטי. בסופו של דבר גם סיפור העקדה מזעזע אותנו היום מפני שמדובר בנסיון לרצח של אב את בנו. האמונה הדתית הלוהטת יכולה להתחלף בסיבה אחרת, כלשהי (אי-שפיות זמנית, נניח) – אבל הרעיון הבסיסי יישאר לנצח אותו רעיון: אב לוקח את בנו, במטרה להרוג אותו. כך גם ב"שלושה ימים וילד". מה שהופך אותו ליצירה חשובה זו הזרות והאובדן של הגיבור, ולא שום מציאות פוליטית ריאלית כזו או אחרת. מה שעושה יצירות טובות ל"חשובות" ו"גדולות" זו העל-זמניות שלהם. "החטא ועונשו", "המשפט" של קפקא או "הזר" של קאמי חורגות מהמציאות הפוליטית-חברתית ברוסיה של המאה ה-19, או צ'כיה, צרפת ואלג'יר של המאה ה-20. הן גדולות מהזמן והמקום שבו הן נוצרו, וכך גם יצירתו המוקדמת של א.ב. יהושע.

 

 

הצלם דוד גורפינקל היה ראוי לכל פרס אפשרי על צילומי הסרט. המצלמה שלו שרה. נושמת. חיה ופועמת. יש כאן "שוטים" בלתי נשכחים, קלוז-אפים על הפנים הממושקפות, המיוסרות של קוטלר, על פניו של הילד וגם צילומים של ירושלים, לפני שחוברה לה יחדיו. זו ירושלים של אור. השמש מסנוורת, יוצרת חיוורון ולובן (גם חולצתו של אלי לבנה), וגם סוג של עירפול מחשבה (כמו החום הגבוה של הילד החולה) ושל טשטוש בין מציאות לדמיון. אורי זוהר, במאי בלתי מעודן בדרך כלל, עושה כאן את סרטו המרוסן ביותר, כשהמצלמה מספרת את מה שאין אומרים והצלילים של דב זלצר מוסיפים את אלמנט המין והתשוקה, אי השקט הגברי ואי הנינוחות של עודד קוטלר – ברגע השיא בקריירה שלו (הוא זכה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל קאן של אותה שנה, על תצוגת המשחק שלו).

 

ועוד כמה מלים על הפסקול שחיבר דובי זלצר לסרט. בפתיחה: מוזיקה דרום אמריקאית. זו תחושה של דיסוננס מוזר, בהתחלה, אבל אז זה נחשף, מתבהר ומתברר: הגיבור הוא הססן, מופנם, שבור-לב שאינו נותן ביטוי לרגשותיו. המוזיקה עושה זאת במקומו. הסמבה משקפת את מה שמתחולל בתוכו של אלי המופנם. זלצר מעטר את ההרמוניות שלו בנקודות ציון: כשהוא נזכר ברגעי האהבה האינטימית שלו עם נועה, יש ברגע גיטרה קלאסית, רומנטית, כשהוא מהורהר מול פניו התמימים של הילד מתנגן ברקע פעמון רחוק. וכשמחפשים אחרי הנחש שברח בוקע חליל הודי של מהפנט-נחשים מתוך הסרט. זלצר מייצר דיאלוג מתמיד עם הרבדים הסמויים של העלילה. למרבה העוגמה, אי אפשר לשמוע את המוזיקה מ"שלושה ימים וילד". אין להשיג את זה על דיסק.

 

 
 

עוד קריאה: יאיר רוה, סינמסקופ

על הסרט באתר של האוזן השלישית

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הופר  On 06/27/2008 at 10:38

    רשימה מצויינת.
    קראתי את הנובלה וציפיתי בסרט כשהייתי ילדה, ואני זוכרת איך השאירה עלי רושם אותה סצינה בגינה, כשדב מתחבא מפני שי הקטן, ושי מחפש אחריו וקורא בקול שובר לב: "חבר, חבר".

  • טלי לטוביצקי  On 06/27/2008 at 10:40

    בימוי מדהים של אורי זוהר, וגם הצילומים, והמוזיקה… מסכימה עם כל מלה שלך.

    בעיני המימד הרגשי והארוטי (גם בסיפור וגם בסרט) חשוב יותר מהרבדים הסימבוליים והאידאולוגיים.

    סרט שמעורר געגועים לירושלים המיתולוגית של פעם.

  • תמי  On 06/27/2008 at 10:42

    עושה חשק גדול לראות את הסרט. will do.

  • מיכל עלמה  On 06/27/2008 at 11:01

    סרט מרתק.

  • הירושלמית  On 06/27/2008 at 11:47

    אין היום סרטים פיוטיים כאלה, ואם יש הם אינם כנים כמו הסוג הזה, אינם נוגעים
    ואינם מעבירים את העצב בשחור לבן כפי שהסרטים האלה פועלים על הצופה.

  • יעל מסביון  On 06/27/2008 at 11:52

    מצטערת שלא הלכתי להרצאה שלו שהיתה.
    😦

  • חנה בית הלחמי  On 06/27/2008 at 14:23

    תזכורת יפה.

  • תומר  On 06/27/2008 at 14:27

    ממלים אלה על הסרט של אורי זוהר ניתן לחוש את היופי והטוהר של ירושלים ואת הכאב העצום של האהבה.לא ראיתי את הסרט וכנראה שלא אוכל לראותו הערב אך נזכרתי בסרט אחר מקסים ולירי עד כדי דמעות וכאב מתמשך:חולה אהבה בשיכון ג' של שבי גביזון.

  • שי טוחנר  On 06/27/2008 at 15:29

    על אחד הסרטים הישראליים הגדולים שנוצרו אי פעם.

  • ח ל י  On 06/27/2008 at 16:50

    באמת אחד מהסרטים המצויינים יותר שנעשו כאן…ועודד קוטלר הצעיר והיפה עד כאב נוגע ללב באופן יוצא דופן…

    היום הקרנה? אחפש. ותודה.

  • איתן לרנר  On 06/27/2008 at 19:50

    כפשע בינו ובין המוות "

    איני יודע אם העתקת כפי שזה אבל צריך לכתוב כפסע בינו ובין המוות . מלשון פסיעה

    איתן

  • יוסי שריד  On 06/27/2008 at 20:32

    זה נכתב כך במקור אצל א.ב. יהושע

    וזה נכתב כך אצל ביאליק ב"מגלת הטבח":
    "למלאות את נדרו אשר נדר בשעת סכנה, בהיות כפשע בינו ובין המות – ונמלט."
    http://benyehuda.org/bialik/izavon_article_107.html

    וזה כתוב כך גם בתנ"ך:
    דוד נלחם עוד עם הפלשתים, והיה כפשע בינו ובין המות, עד כי נשבעו עבדיו כי לא יצא עוד המלך בעצמו למלחמה ולא תכבה נר ישראל(, ש"ב כ"א).

  • Jack-In-Box  On 06/27/2008 at 21:58

    פשוט יופי של כתיבה!
    לצערי פיספתי את הסרט היום, אבל הוא גם יצא על דיוידי, אז אראה אותו מתישהו בקרוב אני מקווה.
    תודה לך!

  • איתן לרנר  On 06/28/2008 at 0:54

    יוסי שלום

    תודה על המידע החדש עבורי . מה לדעתך המקור של המילה בהקשר הזה ?
    איתן

  • יוסי שריד  On 06/28/2008 at 1:14

    פֶּשַֹע – צעד.
    המלה מופיעה במקרא. כפֶשַֹע בינו ובין המות. עוד מעט ואבד.

  • דבי סער  On 06/28/2008 at 8:18

    תודה על ההמלצה, בועז.

  • שרון רז  On 06/28/2008 at 12:31

    פוסט יפהפה

    איך אפשר לראות את הסרט כיום? יש אותו באמת להשכרה ב-דיוידי?

  • בועז  On 07/14/2008 at 23:23

    הסרט שלושה ימים וילד יצא על DVD וניתן להשכרה

    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=47300

  • אורה לב-רון  On 07/18/2008 at 16:56

    ראיתי את הסרט שוב,לאחר שנים, ולא נס ליחו, וגם ההתרגשות בעוצמה כמו של הספר. מחלחל במדוייק

  • אורי  On 08/02/2008 at 10:20

    איזה פוסט יפה.

  • D.J MosheL  On 05/12/2011 at 11:17

    אבל עוד לפני כן בשנת 1964 אורי זהר ביים את הסרט האבנגרדי חור בלבנה וכבר בסרט זה הוא הראה ניצוץ של גאונות.

    זאת מבלי להמעיט כמובן בהנאה שגרם לי פוסט זה.

  • ג  On 03/07/2012 at 16:20

    הוא חזר בתשובה, המניאק הזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: