פעם היה שם קולנוע פריז

"סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט", כתב ושר יהלי סובול בשיר "הקונפורמיסט" של מוניקה סקס ב-2003. וחמש שנים אחר-כך, ב-2008, כתב סובול את קינת בתי הקולנוע: "זו לא רק נוסטלגיה. זו עדות לתקופה שבה אנחנו חיים. עולם שמתישהו בעתיד יביטו עליו לאחור בתדהמה. לא יאמינו לטירוף. לשיעבוד המוחלט לממון שמותיר אותנו כל כך עניים ברוח" (העיר, 16.5.2008). סובול הספיד את בתי הקולנוע תל אביב, מוגרבי ואורלי, אסתר ודקל, צפון ושחף, לימור ופריז, כמובן. קולנוע פריז.

פריז, שבו ראיתי את הקונפורמיסט של ברטולוצ'י – אבל גם את ג'ו והמסעדה של אליס והמדבר האדום ואהבתיך אהבתיך וגלגל אותה והטנגו האחרון בפאריז ווודסטוק והואלס האחרון והמנגינה לעולם נשארת ומשפחת המלוכלכים ומופע הקולנוע של רוקי שנחת ב"פריז" בדצמבר 1978.

היה תא קטן מעץ ליד הקופה שממנו משכנו את ה"פריסקופ", התכניה של בית הקולנוע "פריז". כמה זה סמלי שלבית הקולנוע שהקרין סרטים ישנים ואיכותיים קראו בשם "פריז". הירקון פינת פרישמן, מול מלון "דן", אפשר להריח את הים. בפריסקופ כתבו כך על הטנגו האחרון בפריז של ברטולוצ'י: "סרט על בדידות בעיר הגדולה והקשר שבין צרפתיה צעירה לאלמן אמריקאי, סרט שהתפרסם בזכות סצינה של זיון בתחת". ככה כותבים בתכניה של בית קולנוע? היינו כחולמים.

 

כן. היינו החולמים. אלה היו חלומות בצהרי יום וחלומות באמצע הלילה. ביום שישי ב-14:00 בצהריים ובחצות. ובשבת בבוקר. אהבתיך אהבתיך של אלן רנה. וגם הדוד מאמריקה. והירושימה אהובתי. מאנטוניוני קיבלנו את נקודת זבריצקי ויצרים. ומקן ראסל את טומי. משיח פרא. נשים אוהבות. היו גם הפרחחים ("האשכים", במקור הצרפתי) ונהג מונית. כלבי הקש. אליס לא גרה כאן יותרג'ו. סרטים אמריקאים. צרפתים. אנגלים. גרמנים. המבט של ניקולס רוג. האיש שנפל מכוכב אחר. או דודס קאדן של קוראסווה. שומר היערות.

 

1983, אחת בלילה, אני מתעורר בבהלה ושם לב שפספסתי את "ליסטומניה" – הקרנת חצות בקולנוע פריז. חמור מזה: הבטחתי לעמי שהוא יוכל לחזור איתי מהסרט, אבל לא הגעתי בכלל, ואין לי טלפון ואין לי דרך להודיע לו. אני נועל מגפיים ונכנס למכונית של אבא שלי, מחשב חישובים ביני לביני "אם הסרט התחיל ב-11 וחצי, והאורך שלו כמעט שעתיים, אז יש לי 20 דקות להגיע עד שתיגמר ההקרנה", ואני לוחץ על דוושת הגז, הרחובות ריקים והכביש נוצץ מגשם, מגני תקוה לרחוב הירקון הכל פנוי ופתוח, אני מגיע לסצינת הסיום עם ריק וויקמן בגלימה לבנה ושיער בלונדיני עד המתניים מנגן על אינספור אורגנים ועוגבים מסביב, המסך כמו קליידסקופ ענקי, ענן מריחואנה מרחף באולם, ועמי יושב בשורה האחרונה ועושה לי "היי" עם היד.

 


ריק וויקמן

זה לא היה בית קולנוע מושלם. רחוק מזה. הוא היה מלוכלך והכיסאות היו מעץ. עותקי הסרטים היו ברמה בינונית ונמוכה, לפעמים נחתכו סצינות שלמות, לפעמים סתם המקרין נרדם, או שהמקרנה עשתה בעיות ולא ראו כל כך טוב. אנשים עישנו שם, ובסרטים כמו וודסטוק או יופי דו הם לא עישנו דווקא סיגריות. השורה הראשונה היתה קרובה כל כך למסך, שאפשר היה להניח רגליים על הבמה. לפעמים באמצע הקטע הכי מותח הוסט הוילון, והשמש פרצה פנימה כי מישהו נכנס, או יצא, או הלך להשתין. אבל היו גם הרבה רגעים של קסם ופולחן ממשי. התאגדות של מכורים לסרטים, שבאו להזריק עוד מנה של השיחה או אהבה על גלגלים או גלגל אותה

 

אבל במקום לשפץ, לתחזק, לשפר ולשמר את המוסד – סגרו אותו. מילאו אותו בבטון וזהו.

 

כל דבר שהורסים, נהרס – וזהו.

כל שדה שעלה עליו דחפור, כבר לא ישוב להיות שדה פורח.

כל פרדס שעציו נכרתו – כבר לא יפיץ ריח תפוזים ולימונים בפריחה.

כל מה שנהרס – נהרס.  לא ישוב עוד לעולם.

 

אז סגרו את קולנוע פריז ומילאו אותו מלט, ולא בא שום דבר במקומו. להרוס מאוד קל. להביא משהו חדש וטוב במקום מה שהרסת – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כך היה גם לקולנוע תכלת ותמוז כך יהיה גורלו של קולנוע כוכב ברמת השרון – שימיו ספורים, והוא בית הקולנוע האחרון באזור המרכז שעדיין שומר על אוירה שכונתית, ולא נטוע באיזשהו קניון מלוקק עם חניון ב-12 שקל לשעה ומיליון חנויות מותגים עם שמות באנגלית.

 

 

המומים נפלטנו מאדם בעקבות גורלו – דוהרים עם פיטר פונדה ודניס הופר איזי ריידרז על אופנועים לאורך אמריקה.המומים מהסוף האכזרי הגחנו אל אחר צהריים שטוף שמש, הולכים דמומים, עינינו מעורפלות, יושבים מול הים, חושבים.

 

עצובים יצאנו מהזעקה של אנטוניוני – כואבים את כאבו של אלדו הפועל מגלה שזוגתו התאהבה במישהו אחר והוא עוזב את הבית עם בתו הקטנה כדי לנדוד באיטליה.

 

"הזעקה". אנטוניוני

 

מאוהבים. מאוהבים יצאנו מהמגע של אינגמר ברגמן. מאוהבים כליל באשתו של הרופא השבדי (ביבי אנדרסון בת ה-35), שמנהלת רומן עם הסטודנט האמריקאי בלונדון (אליוט גולד בן ה-22)

 

"המגע". ברגמן

 

מבולבלים היינו בסוף הבוז של ז'אן לוק גודאר. מה ראינו? מה הבנו? עם כאב ראש סיימנו את עיר הנשים של פליני – מופע הרעשה כבדה, בלי רגע דל ובלי שניה של שקט. מבועתים הלכנו בזהירות ברחוב הירקון מביטים אל גגות הבתים אפופי חרדה-שאחרי-צפיה בתינוקה של רוזמרי והדייר של פולנסקי.

 

"תינוקה של רוזמרי". פולנסקי

 

1985, שבת עשר בבוקר, אנשי הגשםסרט ישן בשחור לבן של קופולה, אני רואה בשורה האחרונה מישהי שלמדה איתי, מעשנת סיגריה מגולגלת, מוציאה בקבוק אלכוהול  מהתיק ולוגמת. אני קם ובא ויושב לידה, אנחנו עוזבים יחד, אני מספר לה שהייתי מאוהב בה, היא מחייכת ומספרת לי שבדיוק מישהו עבר לגור איתה, אבל לראות סרטים יחד זה בסדר, ואנחנו עושים סיבוב על הים וחוזרים לפריז אחרי שעתיים כדי לראות ב-14:00 את השיחה – כי השבת הזו כולה פרנסיס פורד קופולה, ובחצות אני אחזור לכאן שוב כדי לראות את אפוקליפסה עכשיו. שני סרטים ביום. שלושה סרטים ביום.

 

"אנשי הגשם". קופולה

 

ואז סגרו את פריז ומילאו את הבנין מלט ופתחו בחזית פיצוציה  ושום דבר טוב לא בא במקום ועד היום כשאני עובר ברחוב הירקון, קצת לפני הרמזור של פרישמן, לפני הפניה שמאלה אל חוף הים, אני מסתכל ימינה ומדמיין את השלט, ועובר בי סרט – מהיר. רצף שצף של תמונות נעות: "עוברת אורח בסן סוסי"; "פרנסואה, קלוד והאחרים"; "גבר ואשה"; "הצגת הקולנוע האחרונה".

 

 

עוד קריאה בנושא זה:

איפה איפה הם כל הסרטים ההם

http://www.notes.co.il/boaz/20406.asp

 

דפוק וזרוק בפריז ובטקסס

http://www.notes.co.il/boaz/17003.asp

 

סרטים אמריקאים שצולמו בארה"ב בשנת 1971

http://www.notes.co.il/boaz/32179.asp

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סטיבי  On 05/25/2007 at 16:41

    גם למי שמעולם לא חווה.
    אולי זה לא געגוע, אולי זה סתם רצון, שכבר לא יכול להתמלא, לחוות.

  • יאיר  On 05/25/2007 at 16:55

    שבכל פעם שהוא שר את השורה
    'וגם קולנוע רקס, כבר לא קיים', העיניים שלי מוצפות.
    כל פעם מחדש.
    אני לא יודע איפה זה קולנוע רקס.
    הייתי צעיר מדי בשביל קולנוע תמוז, תכלת, פריז.
    חנויות כמו פאז, מנגו.
    שיחות בקו חמש.
    הופעות של שלום בצמח.
    תוכניות רדיו מיתולוגיות.
    הצירוף "רדיו+מיתולוגי" באותו המשפט.
    קוטנר כג'ון פיל.
    מיכל ניב ז"ל כקוטנר.
    זקני צפת ברוקסן.
    יוסי אלפנט בלוגוס.
    עדי רן בבארבי ביונה הנביא.
    הבארבי ביונה הנביא.

    אברהם חלפי של 'סתיו יהודי'.

  • שנוזל  On 05/25/2007 at 17:01

    סגרו את קולנוע פריז, אבל פתחו את אימיול ויש שם אוצרות. צריך להתקדם עם הזמן.

  • יואב  On 05/25/2007 at 17:03

    בועז, כמה מדויק, כמה קולע…עוררת געגוע
    כשהייתי בסדיר בשנות ה-80 שרתתי במצפה רמון, היינו יוצאים בטיסה ב-1 בצהריים ומגיעים לתל-אביב תוך 45 דקות, משדה דב ממהרים להצגה של 2 בקולנוע תכלת, תופסים סרט אחד שם ורצים לזו של 4 בפריז, אחר כך הביתה להוריד מדים ולנוח, חוזרים ב-10 וב-12, לתפוס 4 סרטים ביום
    כל השמות שמנית ראיתי, אולי יחד איתך, בלי שידעתי
    יואב (נפגשנו באו"פ בשבוע שעבר)

  • כדרלעומר  On 05/25/2007 at 17:44

    כל, אבל כל, מי שדיבר איתי אי פעם על קולנוע פריז עשה זאת כאשר עיניו מצועפות משהו, ולכן היה תענוג מיוחד לקרוא. מצד שני, הוא גם היה סמל זהות פלצנית במקצת. אני זוכר קבוצה של בוגרי פריז שהיו נוהגים לפלבל עינייהם בהקרנות של מופע הקולנוע של רוקי, בגלל ש"לא ככה היו עושים את זה בקולנוע פריז…"

  • ח ל י  On 05/25/2007 at 17:52

    -המשרד של דיזנגוף 99, הפחדנים והזעם והתהילה היה בפרישמן פינת הירקון – המעברים בין חזרות, מדידות, במאי עם השכלה קולנועית באמת רחבה ומרשימה, ואהבה עמוקה לקולנע האמריקאי הקלאסי הביאה אותנו למרתונים מרתקים בין לבין – ולא שלא הייתי שם לפני השנים ההן ואחריהן, אבל כמותן,באמת לא יהיו.

    y y y יומולדת ופוסט נוסטלגי מצויין שכזה באותו יום זה צרוף בדוק למצב רוח בלוזי לגמרי -http://www.notes.co.il/chelli/32410.asp

    אני מנסה לבדוק איזה סרט מזנק אלי מנבכי הזכרון….וקאטר ובון ריסק לי את הלב שם

  • דוד שליט  On 05/25/2007 at 17:57

    שזוכרים היום את פריז בזכות שישי-שבת והצגות חצות. מכל הרשימה שלך בועז, נדמה לי שפריז הקרין באופן סדיר רק את 'הצגת הקולנוע האחרונה' ואולי עוד משהו. מה שאפיין אותו בהקרנות סדירות הוא שסרט משך שם שבועות ארוכים, ממוצע של שלושה מקסימום ארבעה סרטים בשנה. אני זוכר את 'קאס' המוקדם של קן לואץ', 'הפרט האחרון' ( או איך שתרגמו את זה) עם ניקולסון, 'מופע הקולנוע של רוקי' שרק מעטים מוכנים היום להודות שהגיע לישראל באיחור פוריטני של חמש שנים, והשתתפות הקהל בו הייתה די פאתטית, ואת 'בושה' של ברגמן ו'לט איט בי' של החיפושיות, ו'מארא/סאד'. אני חושב שכמועדון סינמטקי, התנאים הגרועים היו נסבלים, זה אפילו היה חלק מהעניין, אבל כקולנוע שפועל סדיר, זה היה סיפור אחר. מכל מקום, בטוח שבממדיו היה נמצא לפריז קהל גם היום

  • ג'וליה  On 05/25/2007 at 18:19

    אוף, נחתה עלי עננה עכשיו. נדמה לי שהייתי בקולנוע "פריז" פעמיים או אולי שלוש, בהקרנות של "מופע הקולנוע של רוקי", לא להאמין שפעם הדבר הזה ריגש אותי. טוב נו, לך תסמוך על הנעורים.
    תמיד כשנדמה לי שלומדים להעריך כאן משהו, אני מגלה שאין כ"כ על מה לשמוח. על כל בניין שמשפצים-יש חמישה שמתפוררים בו בזמן מבלי שאיש ישים לב אליהם. מהבחינה הזו, תל אביב מלאה בכאבי לב, במצבות ליופי שהיה וחלף. קולנוע "פריז" הוא רק דוגמא. תחשוב איזה יופי של גלריה אפשר היה לעשות שם, משהו שהיה מאגד תחתיו את תולדות הקולנוע המקומי יחד עם בית קפה וחנות כמו החנויות של המוזיאונים, ששמות דגש על אומנות ואדריכלות.

    אבל הרבה יותר קל לשפוך מלט ולהציב שלט דומם בחוץ שיספר שפעם, פעם היה.
    אבל מה אתה מצפה? בבית הקברות 'טרומפלדור', איפה שחצי מתרבות ת"א והמדינה כולה קבורה, המצבות מתפוררות והחדרון שהוא חלק מקבר מקס נודראו משמש לזונות ונרקומנים מקום החבא ופעילות.
    מי שהיה שם בעבר, ומי שטייל פעם בבית הקברות פר-לשאז בפריז, יודע שממצבו של בית הקברות טרומפלדור הוא לא פחות משערוריה. אבל תהיה בטוח שאם באיזשהו רחוב בנווה אביבים יזדקקו להרחבת מקומות החניה, בעיריית ת"א ימצאו את הכסף בשביל זה.

    בחודש הבא אני אעשה מנוי לקולנוע "כוכב". מגיע להם, רק בגלל שהם שומרים על המסורת השכונתית הנאיבית הזו, ולא מתייאשים.

  • טובה  On 05/25/2007 at 19:07

    הייתי קצת צעירה בימים הממש טובים שלו (וצעירה מכדי לראות את טרזון, למשל), אבל בסוף החטיבה וכל התיכון,טרם היות הוידאו (אצלנו בבית) הייתי הולכת לבד לסרט כל שבת בצהרים, יושבת בשורה שבע, מניחה את הרגליים על כסאות העץ האדומים, מכינה לי בהפסקה תה מהמיחם וחוזרת הביתה ברגל. איך "סיפור בזיג זג" רץ שם עשרות שבועות, והרחובות שליד היו מלאים במכוניות חונות באופן חריג מאוד לאותם ימים של תחילת שנות השמונים.
    עד היום בכל פעם שאני רואה את "כותרת" משהו לא מסתדר לי.
    היו ימים.

  • יולנדה  On 05/25/2007 at 19:50

    המקומות והחוויות דרך פריזמת הזמן לדור ההמשך.
    אני תוהה מה יהיה ה"קולנוע פריז" של ילדי. ברור שיהיה להם, רק אחר.

  • דב  On 05/25/2007 at 20:43

    לפחות – בית קולנוע שלא נמצא בתוך קניון ושמקרין סרטים איכותיים. קולנוע חן ברחובות.

    http://www.mapa.co.il/ng/buildrecord_d.asp?subjectid=16&id=18081

  • bernuli  On 05/25/2007 at 23:23

    אפילו ירושלמי כמוני זכה להצגות חצות במוסד…
    מאחר ואף פעם לא היה ברור איזה סרט מוקרן בחצות – אני חושב שאני היחידי שראה זכוכית שבורה של הייזל אוקונור – 3 פעמים…
    סרט גרוע עם שיר ענק

    היו ימים…

  • ילד חדש  On 05/25/2007 at 23:28

    דמיינת לעצמך איך זה לגדול היום? איך הילדות שלך הייתה נראת היום?

  • ג'וליה  On 05/26/2007 at 0:48

    וואו… "זכוכית שבורה". הספר היה הרבה יותר מוצלח מהסרט. אני זוכרת את האכזבה. שיר ענק, שהצלחתי להמאיס על עצמי מרוב השמעות חוזרות
    🙂

  • ליאת  On 05/26/2007 at 1:40

    היה ספר בשם "זכוכית שבורה" ?

    הסרט עם הייזל אוקונור מבוסס על ספר?

  • בועז כהן  On 05/26/2007 at 1:51

    בספטמבר 1980 קרו שני דברים משמעותיים

    א
    התקליט המשולש של הקלאש, סנדיניסטה, יצא לחנויות

    ב
    הסרט של בריאן גיבסון "זכוכית שבורה" יצא
    לבתי הקולנוע

    http://www.imdb.com/title/tt0080469/releaseinfo

    לקולנוע פריז הוא הגיע די מהר, "זכוכית שבורה", והיה מהסרטים הכי נכונים לזמן ההוא. כנ"ל גם "ליקוויד סקיי" מ-1982
    Liquid Sky

    http://www.imdb.com/title/tt0085852/

  • ג'וליה  On 05/26/2007 at 2:35

    הסרט והספר יצאו שניהם ב- 1980 כך שאני מניחה שזה ספר-מבוסס-סרט. הייזל אוקונור גם היתה על העטיפה.

  • אלינור ברגר  On 05/26/2007 at 2:50

    סיפור נהדר, רזי…
    כל כך רומנטי. מרגש. מקסים.

  • גיא וינטרוב  On 05/26/2007 at 8:28

    צעיר מדי בשביל לראות איזשהו סרט שם – התבגרות מאוחרת, זה מה יש.
    אבל הכתבה ריגשה אותי, כמו שהכותרת שלקוחה משיר של מוניקה סקס. איכשהו יהלי סובול, אחד מכותבי המילים הטובים ביותר שיש לנו כיום, מצליח להעביר רגשות בצורה ישירה, אמיתית וחודרת, מעין לו ריד מקומי. אגב הספר הראשון שלו "בין דירות" יפה יפה.

  • יעלילה  On 05/26/2007 at 9:22

    את הסרט אלגרו נון טרופו (פארודיה על הסרט המצויר "פנטזיה" של דיסני) ובכלל הזכרת לי כל מיני סרטים שראיתי אז שם ושכחתי, בתקופה שהייתי רווקה צעירה וגרתי בתלאביב והייתי הולכת ברגל לים ולפעמים גם ברגל לקולנוע אפילו שהוא היה די רחוק מהדירה. ופעם הלכנו אני והשותפה לים ומהים לקולנוע וזה היה שמשי וחולי ולעבור מהבוהק של הים לחשיכת הקולנוע היה די הזוי

  • ym  On 05/26/2007 at 13:25

    זוכרת בחום רב את קולנוע פריז,את הסרט וודסטוק שהוקרן בימי השביתה הגדולה , והפולחן השלם שהתחולל בתוככי בית הקולנוע בזמן הקרנת מופע הקולנוע של רוקי, שהיה חוויה מהנה יותר מהסרט שהוקרן ברציפות מס' פעמים ביום ואת האפשרות לראותו ברצף במחיר של כרטיס אחד. זוכרת גם הקרנת חצות של של הסרט של לד זפלין, אך לא זכור לי אם האחרון הוקרן בקולנוע פריז או בקולנוע תכלת
    מצטרפת להמלצה על נווה מדבר נוסף שעדיין קיים – קולנוע חן ברחובות. עם טעם של פעם

  • מירי  On 05/26/2007 at 14:22

    ברטולוצ'י, הקרנה בת 4 שעות, עם הפסקה קלה באמצע.
    הרגשתי בעולם אחר.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 05/27/2007 at 19:17

    הכף הכי גדול עבורי באותם ימים היה ללכת בבוקר לחוף פרישמן וכמו שאני,עם הבגד ים והחול בכפכפים להכנס לאולם לראות סרט בצהרים זה עבורי אז נחשב לשבת מושלמת ואני חושבת שהייתי נהנית מזה מאד גם היום…

  • רונה צורף  On 05/29/2007 at 13:51

    שנות קולנוע "פריז" הן בלתי נשכחות.
    בין 89' ל-94' הייתי שם קבוע כל שישי בצהריים ובשאר הימים סטודנטית עסוקה מאוד.

    את 'ליקוויד סקיי' ו'זכוכית שבורה' ראיתי כנערה ב"סמדר" בירושלים, במושבה "הנפלאה" הגרמנית. עד היום מה שהיה פעם מועדון לקצינים בריטים עומד על תילו. קולנוע נפלא שמביא סרטי איכות. לאחרונה ראיתי שם את 'מולייר' החמוד, את 'חיים של אחרים' החזק מאוד ואת 'דרך אדומה' הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה – רוצו לסרט הזה, מהר לפני שיירד.
    http://www.notes.co.il/sharonraz/32319.asp

    בירושלים בדרך כלל משמרים מבנים היסטורים ולא הורסים – וכך קולנוע "סמדר" הולך איתי כבר יותר מ 25 שנים ועוד דרכינו ארוכה.

  • חצב  On 05/29/2007 at 23:18

    בתור באר שבעית הגעתי לתל אביב ופריז היה מקום בילוי קבוע.
    כבר לא זוכרת איזה סרטים ראיתי שם אבל זוכרת שקולנוע פריז היה תחנה קבועה.
    היום?
    אין בתי קולנוע כאלה. שמקרינים סרטים מסביב לשעון.
    או אולי אני טועה?

  • לטם  On 06/01/2007 at 18:59

    לא יסגרו את קולנוע כוכב.
    פעם הייתי ב'סצינה', מצחיק לקרוא לזה ככה, של רוקי. מה זה פעם, לפני שנה שנתיים. הסרט הזה, למעשה הפולחן, והעובדה שקולנוע כוכב היה הבית לזה, היוו עבורי יותר מהקרנה חודשית. הסרט היה רק תירוץ לקהילתיות, ואם לא זה, כנראה שעדיין הייתי גרה בצפון הארץ, במקום שבו להגיד "טנגו אחרון בפריס" זה ביטוי גס.
    המגיבים מעליי התייחסו לרוקי כ'משובת נעורים', ויכול מאוד להיות שזה מה שזה היה. אבל כוכב בשבילי, כמו פריס לאחרים, היה משהו אחר.
    ולומר שההשתתפות של הקהל הייתה פתטית, נו באמת. באיזה עוד מקום הייתי עולה לבמה בתפקיד של טרנסווסטייט?

    החבר'ה הממש 'עתיקים' של רוקי עדיין מספרים על ההקרנות בקולנוע פריס ועל האפטר פארטי'ס באיזו ערגה ומבט שקשה לפרש…

  • איתן לרנר  On 05/17/2008 at 11:34

    כאחד שלמד באנקורי אני זוכר את פריז כבית שני כמעט . היינו קופצים דרך החלון באמצע השיעור כשהמורה לא הסתכל ושאר היום או רובו היה עובר בהצגה אחר הצגה יומית של רוקי וסרטים אחרים . ממרחק הזמן קל לי להיתפס לנוסטלגיה אבל בפועל הקולנוע היה זקוק לטיפול בסיסי על מנת להפכו לשווה וראוי . יחד עם זאת עם כל התאגידיזציה הקיימת היום בקולנועים/קניונים ובחיינו ,הייתי רוצה לקפוץ לפחות לרגע לשם ולראות סרט כמו פעם . עישנו שם ולאו דווקא סיגריות ובעקר היתה התחושה של ציפייה להתחלות חדשות של סיפורים יפים עם בחורות אהבות ועוד.
    והסרטים האם אלה שעד היום נמצאים ברשימת הסרטים לצפייה חוזרת באוזן השלישית.
    פריז היה בעיקר מקום קהילתי ושכונתי שהתאים מאוד לגיל ולזמן. אגב ב82 התגייסתי ומאז איני זוכר שבאתי לשם , משום מה זכרתי שהוא נסגר כבר אז

  • נטע  On 06/26/2008 at 17:33

    אהבתי את רוח הדברים.

    אני זוכרת סרטים עוד יותר ישנים.

    איך אפשר לשכוח את "המכשפה" עם מרינה ולאדי האחת והיחידה.

    וכמובן "ילדי גן העדן".המורה שלנו לספרות ב'תיכון חדש' הזכיר לטובה את הסרט הזה.

    לא הבנתי הכל. אחר כך ראיתי אותו עוד כמה פעמים וכל פעם הוא מצא חן בעיני יותר.

    השחקן ז'אן לואי בארו היה שחקן אדיר.

    ראיתי אותו אחר כך בסרט אחר "צוואתו של ד"ר קורבואזיה"(או משהו כזה) – סרט צרפתי על נושא דומה לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

    בסרט זה הוא הופך מול עיניך מאדם מהוגן למפלצת ללא שום איפור או החלפת תלבושות – רק על ידי פנטומימה.

    ואת צוללת צהובה. זה באמת היה סרט מיוחד.

    הסרטים שאני זוכרת היו בעיקר צרפתיים או אירופאים, לא כל כך אמריקאים…

    אבל המקום, המקום ההוא,

    הוא בדיוק כפי שמתואר.

    קטן ישן אינטימי נפלא.

  • אדי כספי  On 08/27/2008 at 23:28

    בשנת 1985 הגעתי ממש במקרה לקולנוע מהרגע שנכנסתי התאהבתי . המקום היה מקום תמים עם הסרטים האיכותיים ביותר .איך אפשר לשכוח את התוכניה שהיתה בחוץ למשך כל החודש והינו נוסעים רק בכדי לקחת את התוכניה. געגועי לנעורים

  • ציפי  On 03/26/2011 at 22:58

    בפעם הראשונה שלי שם הגעתי עם אמא שלי שלקחה אותי לראות את " צוללת צהובה", כשקצת גדלתי באתי לבד. אני חושבת שגם את "בטי בלו" ראיתי שם. ועוד רבים וטובים.

  • llaliiblue  On 08/30/2012 at 15:40

    קולנוע כפיר בירושלים. הסרט הראשון שראיתי היה פרחים בעליית הגג, הייתי קטנה והמומה. היום יש סינימה סיטי מיותר להגיד שזה עצוב לי?

    לא מיותר להגיד שאתה כהרגלך כותב יפה. הכי יפה איך שאתה מספר על הבחורה שהוציאה בקבוק אלכוהול מהתיק, וסיפרת לה שהיית מאוהב בה. אמיץ מצדך.

  • אייל  On 06/02/2016 at 7:03

    אם כל הרבה אנשים מבכים את סגירת הקולנוע (כולל אני שמעולם לא הייתי שם) אני שואל למה באמת הוא נסגר? האם אין היתכנות כלכלית לקולנוע מסוג זה (אני לא חושב שהסינמטק הוא האלטרנטיבה) ? אז? היום? ולא רק קולנוע של קלסיקות, אלא גם קולנוע אוונגרד..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: