כל הצ'ה צ'ה צ'ה הזה

 

 

 

30 ימים ולילות בקובה; מסע אופנועים לסנטיאגו בעקבות צ'ה גאוורה; שיטוטים
אורבניים עם הפסנתרן רובן גונזלס בהוואנה; קומפאי סגונדו נותן לי כובע ומת חודש אחר כך; הצעות לסקס פרוע תמורת חולצה ב-10 שקל משוק הכרמל; התמסטלות פרועה במיוחד על האי קאסה בלנקה במפרץ הוואנה; הכסא האסור של המינגוויי ואיך שני הגרמנים מפרנקפורט קנו את "ג'יזל" של הבלט הקובני, מבלי שראו אפילו דקה ממנו (
חלק ראשון)

 

הדבר הראשון שכבש את לבי בקובה היה הקצב. גם בקומה ה-16 של הוטל נסיונל דה קובה, מעבר לחלונות מוגפים, בארבע לפנות בוקר, אי אפשר שלא לשמוע את התיפוף המתגלגל, המתערבל באוויר הטרופי החם, של להקות המנגנים על ה"מלקון" – הטיילת של הוואנה. הלמות תופים וכלי הקשה. זה לא יפסיק לרגע, כל תקופת שהייתי באי.

 

בגיל חמש כבר רציתי לבקר בקובה. שמעתי את אבא שלי מדבר עם הדוד יצחק על האי המרוחק. הדוד יצחק קיבל הצעה לעבוד שם, למען הקהילה היהודית. הוא סירב, אבא שלי הזדעק לשמע הסירוב – ומאז כל מה שהיה קשור במקום סיקרן אותי יותר. "הזקן והים" של המינגוויי. המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו. דמותו המיתולוגית של צ'ה גווארה. רוברט וואייט ומצ'ינג מול שלו. השיכנוע הסופי היה ביום שבו ראיתי את "בואנה ויסטה סוסיאל קלאב" בדיזנגוף סנטר. כשיצאנו מהקולנוע הכרזתי באזניי שני חבריי: "תוך חודש אני נוסע לקובה". הם חייכו בסלחנות, אבל אני קניתי כרטיס ב"איבריה" כבר ביום שלמחרת. בשגרירות ספרד סידרו לי ויזה. יצרתי קשר עם איש הבלט הלאומי של קובה, חזוס גוארו, ששמח לעזור ולהכיר לי את מולדתו. ובתום 15 שעות טיסה נחתתי שם.

קצב החיים הקובני הוא מוזיקלי. האי היפהפה, שהתגלה בידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, מתנהל לפי מקצבים. הצ'ה צ'ה צ'ה, הסלסה, הרומבה, הממבו. קובה היא כיום מדינה ענייה, מרוששת, מבודדת. ארה"ב משפילה אותה ומנסה להשתלט עליה. עשר שנים תמימות שברית המועצות, הפטרונית הגדולה, אינה קיימת, וקובה עיקשת, מסרבת להיכנע למערב, מתנהלת בקצב שלה. נטועה, מנטלית וטכנולוגית, אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת, עם הפסקות חשמל יזומות מדי ערב, ערוץ טלוויזיה אחד, בשחור לבן, רובו תעמולה, משטרה נוקשה ששומרת בקפדנות על הסדר, משכורת ממוצעת של כ-10 דולר בחודש. ולמרות הכל, כפי ששר איאן אנדרסון, "החיים הם שיר ארוך". אם יש אומללות בקובה, זר לא יבחין בה.

 

העם הרוקד ביותר עלי אדמות, אמר על הקובנים הסופר גרסיה מארקס

גבריאל גרסיה מארקס כתב על הקובנים כי זה "העם הרוקד ביותר עלי אדמות". הבחנה מדויקת. לא צריך הרבה כדי ליצור קרנבל קטן בלב טרינידד, סנטיאגו דה קובה או הוואנה. די בשני נגני קונגס ומראקס וגיטריסט אחד. הרחוב יתחיל לנוע בתוך שניות. העוברים ושבים יעברו לצעדי מחול, והתמונה העירונית תיראה כמו גרסה טרופית לסצינת הריקוד החלומית בסרט "פישר קינג" של טרי גיליאם. אלא ששם היתה זו הזיה קולנועית. בקובה זו המציאות. קובה בלי מוזיקה היא כמו צרפת בלי באגט.

האי הקטן והעוין אמריקאים אוהד מאוד את הדולרים האמריקאים. היחס המעורב הזה (שמזכיר, אגב, את היחס היפני לארה"ב) ניכר בכל פינה ולישראלי המצוי, ששבוי לחלוטין בקונספט האמריקאי של איך-לחיות-את-החיים, ביקור בקובה עלול להיות משונה.

 

בספר המצויין Memoires de Cuba של פרנסואה מיסן ואוליבייה בייטו (1997 הוצאת Plume), אפשר לקבל רסיסים מאותה מהות קובנית גדולה, שאופפת אותך. בסך הכל קשה להסביר במלים או אפילו לצלם סצינות עירוניות ואנושיות שהן מנת חלקו של מי שחורש את האי. שלוש נשים שחורות ויפהפיות רוקדות למרגלות הפלאזה דה לה קתדרל בהוואנה העתיקה, בלילה; תלמידי בית ספר מעשנים ומקשיבים לנאום פוליטי בככר המהפכה; תלת-אופן בכניסה למלון "נסיונל", מבנה ניאו קלאסי משנות השלושים של המאה העשרים, שבנוי על צוק מול האוקיינוס; גלים אדירים גועשים ושוטפים את הטיילת (ה"מאלקון") של הוואנה; זקנה מנשקת תינוק; נערות כהות עור, בבגדים מינימליים והדוקים. 

 

 

סנטה מוניקה דל מר

 

גלישה, חול ומין הם גורמי המשיכה הטרופיים לסנטה מוניקה דל מר – רצועת חוף פתוחה, שממוקמת כשלושים קילומטר מהוואנה – ושם אכן המקומיים מתערבבים בין האורחים הזרים, על החוף ובבארים של סנטה מוניקה דל מר, עירום חלקי הוא מחזה נפוץ והתעלסויות על החוף הן מראה שכיח. פידל קסטרו הפעיל יד קשה נגד עסקי הסקס בקובה. כלומר, בכל מקום מלבד בחוף.

שתי הפנים הדומיננטיות יותר בהוויית האי העני והפלאי הזה הן הסקס והמוזיקה. רוקנרול לא קיים שם, אבל כמה סגנונות הומצאו ויצאו מהמועדונים, החופים ובתי הקפה של קובה! פרט לממבו, הרומבה, הצ'ה צה' צ'ה והסלסה, הג'ז הלטיני חייב את הצלחתו למוזיקאים קובניים שפעלו בשנות החמישים למיזוג בין מקצבים אפריקאיים להרמוניות ספרדיות. הרי אנשים כמו קרלוס סנטנה  וגם פט מתיני עשו קריירה והון עתק מהשפעות שספגו מיוצרים קובניים.

וים ונדרס והמוזיקאי רי קודר  בסרטם זוכה האוסקר בואנה ויסטה סוסיאל קלאב הלכו שבי אחר המוסיקה הקובנית והפכו את כוכבי הבואנה ויסטה, אותו מועדון אגדי ואבוד משנות הארבעים והחמישים, לטרנד.

 

אבל המוזיקה בקובה היא הרבה יותר מהתרפקות על עבר נהדר. היא החיים עצמם. מוזיקה ממלאת כל פינה בטרינידאד, העשירה מבחינה תרבותית, וכמובן שבכל סמטה ורחוב בהוואנה.

העובדה היא שקובה היא נס תרבותי. לא ברור כיצד אי קטן, עני ומבודד מצליח לייצא כל כך הרבה תרבות לעולם. אמנות פלסטית, להקת בלט טובה ("בלט נסיונל דה קובה"), ומוזיקאים מבריקים כמו רובן גונזלס, איברהים פרר, אומרה פורטואונדו, הרנן לופז-נוסה, ראול פלאנאס. וירטואוזים, שתהילתם ידועה לכל שוחר תרבות קובנית במערב.

 

 

מקפיץ את הקלאץ', ומקפיץ. ימהה טריקר 250. פרברי סנטיאגו דה קובה

 

הימהה 250 טריקר אופנוע קל וקופצני הוא לא בדיוק הבחירה הכי נבונה לחציית האי של קסטרו. באופן עקרוני, זה צעצוע להתפרע איתו על גבול טקסס מכסיקו, ולא ממש ה-אופנוע למסע של 800 קילומטר.

 

אבל מכיוון שבקובה הכבישים איומים ונוראים – הטריקר התגלה כבעל יתרון יחסי. עקרונית, הוא לא מתאים במיוחד לרוכבים גבוהים כמוני, אבל הוא מושלם כאמצעי לחציית שטחים סלעיים עם הרבה מכשולים קשים.  משקלו הקל (110 קילו בלבד) מאפשר להשתלט עליו במהירות. יש לו אלסטיות מתלים יוצאת דופן אבל למרבה הצער גם מיכל דלק קומפקטי שמסוגל לאכלס 6 ליטר בלבד ולכן צריך להיות מאוד מתוכנן איתו, כדי שלא להיתקע באמצע השום כלום, כמו שקרה לצ'ה גווארה וחברו הטוב בסרט "יומני אופנוע".  

 

בפעם הבאה זה יהיה הארלי דוידסון.

 

בשכונת מיראמר פגשתי את רובן גונזלס. פסנתרן נהדר. איש רזה, פניו חרושים. הוא היה בן 80 פלוס, מעשן בלי הפסקה, אבל בכושר גופני שיכול לאתגר כל צעיר תל אביבי מצוי שלא יעלה בדעתו ללכת ברגל מרחוב בזל עד לאוזן השלישית. גונזלס רצה שאראה את האקדמיה לאמנויות יפות, ענין של 3 קילומטר מהבית שלו. אז הלכנו. גונזלס דיבר והלך ועישן וצעד מהר יותר ויותר, תחת השמש השוקעת על הערב הקובני החם, ואני במכנסיים קצרים, חולצה סינית לבנה וסנדלים, מנסה גם לשמור על קצב הליכה וגם להקשיב.

 

רובן גונזלס מנגן

 

הצללים משחקים על קירות הבתים בעיר העתיקה של הוואנה ועל מדרגות האקדמיה לאמנויות יפות יושבות נשים צעירות, מעשנות וצוחקות. הן מברכות את גונזלס לשלום. הוא גיבור מקומי, אבל במושגים קובניים. כלומר: עממי. יש כבוד, יש אהבה, יש הערכה – אבל אין הערצה ולא עבודת אלילים, כמקובל במערב. אני חושב על זה שאמן בסדר גודל כזה בעיר אמריקאית גדולה כמו לוס אנגל'ס, מיאמי או ניו יורק לא יכול ללכת אפילו 2 מטר ברחוב ראשי סואן.

גונזלס מציג בפניי את בית הספר לבלט שהוא עובד איתו. הפסנתר השחור, הישן והגדול עומד בין המסדרון לפתח הכתה. אני מתפעל מהצליל העמוק שלו. "נגן משהו", מציע גונזלס. אני מרגיש את הדם מסמיק את לחיי. מה אני אנגן בפני גונזלס הגדול?

מה לנגן? אני שואל.

מה שאתה רוצה, מחייך רובן. משהו קלאסי. סטנדרט ג'אז. משהו שלך…

אני מתחיל לנגן את הקונצ'רטו ל-2 כינורות של ויואלדי. גונזלס מתיישב לידי, מסתכל מרוכז בתנועת האצבעות. הוא מניח את ידיו הזקנות, הוירטואוזיות, על החלק השמאלי של המקלדת, ולוקח ממני בטבעיות את תפקיד הליווי. אני מנגן ב-4 ידיים עם רובן גונזלס קונצ'רטו של ויואלדי. זהו, אני חושב לעצמי לקראת הסיום, גם אם אמות מחר מעודף רום בדם, היה שווה לחיות בשביל הרגע הזה

 

סנטיאגו דה קובה

 
     תן חולצה, קח זיון

תום מילר, שכתב את הספר "לסחור עם האויב", הסביר בזמנו ש"כבר 40 שנה קשה לחבק את קובה, וקשה להניח לה להשתחרר". צריך להיות שבוי בקסם אבל גם באמת לחבק. ב"פלורידיטה", הפאב המיתולוגי שארנסט המינגוויי נהג לשתות בו מוהיטו, דייקירי וסתם רום הוואנה קלוב זהוב, אני יכול להריח את דפי הפנקס המצהיבים שלו. הכסא של המינגוויי ממוגן היטב עם חבלים, שמונעים אפשרות לשבת עליו. "פאפא" הוא סוג של קדוש. אייקון חילוני בתוך תרבות שהיא גם נוצרית וגם קומוניסטית. צהרי היום והסמטאות הקטנות לוהטות מחום, שנאגר בין כתלי הבתים. בתוך "פלורידיטה" קריר ויש ריח טוב של אלכוהול וסיגרי "קוהיבה". אני לוקח לי אחד שמנמן. על התקרה יש רישומים בשחור לבן וכתובות בספרדית. בין חביות המשקה והמגוף בפאב "דוס הרמנוס" ("שני האחים"), שמאחוריו מבשלת השיכר המפורסמת, בקצה הטיילת של הוואנה, אני רואה הופעה של גיטריסט שתוי לחלוטין, שיוצר את השירים מחדש, בקצב משלו. 

זהו, אומר לי חזוס. אל תשתה יותר.

אני צוחק. מאושר. בחוץ חם, השמש מעל האוקיינוס, הגיטריסט מנגן יפה. החיים נראים לי טובים מכדי להפסיק. אני מסמן למלצרית הצעירה עם החזה הגדול, שלובשת משהו שאמור להיות חולצה, אבל אין בו מספיק בד אפילו בשביל  מטפחת.

עוד מוהיטו, אני מבקש ממנה.

חזוס מנענע בראשו בחוסר שביעות רצון. "זה לא טוב", הוא ממלמל לעצמו.

 

השילוב בין הוואנה רום קלאב, 47% אלכוהול, לבין מיץ הלימון הסחוט ועלי המנטה הטריים יוצרים תחושה מוזרה של ערנות ותרדמת. האלכוהול גורם להרחבת כלי הדם החיצוניים, תחושה של חום פושטת בעור, אבל הקרח קר, והמנטה מרעננת, והלימון חמצמץ. "אני אוהב מוהיטו", אני מחייך ולוגם מול חזוס המודאג. ואחרי 10 דקות קורא למלצרית עם החולצה הזעירה ומבקש עוד כוס.

זה האחרון, אני מבטיח לחזוס.

הגיטריסט עוזב, ועולה להקה של בנות מנגנות. תשע מוזיקאיות. סוג של קרנבל קטן. כולן מנגנות וכולן גם שרות. אני מנסה לקום על הרגליים, אבל לא מצליח. מהברכיים ומטה אין לי תחושה. מבהיל.

"אמרתי לך", חזוס מגחך. "ישראלי משוגע. אמרתי לך. המוהיטו זה משקה שקרן".

ביליתי שם אחר צהריים שלם, כשאני מנסה לעסות את הרגליים, אבל לא מרגיש אותן. הן התנדנדו להן ממושב הכסא ומטה, חסרות תחושה ותועלת. בסרט "הנסיכה הקסומה" יש קטע כזה, שבו מי שאמור להציל בסופו של דבר את הנסיכה, ניצל ממוות אבל כמו בובת סמרטוטים אינו מצליח להחזיק את עצמו על רגליו.

חזוס קרא את כל העיתון. אני ספק נרדמתי, ספק הזיתי על החופש הגדול של ילדותי. ימים שלמים של רביצה בשמש, בחולות מול הים. בלי לעשות כלום, בלי לחשוב מה יהיה מחר. רק מה עושים עכשיו ולאן נלך בעוד חמש דקות.

המלצרית הביאה לי קובאנו, קפה קובני חזק שמבושל בסיר עם קני-סוכר. קנה הסוכר מפריש עמילן סמיך, וכך המשקה מזכיר שוקולטה מבחינת המרקם, אבל הוא מפוצץ בקפאין ומתיקותו גורמת לחיך לצאת בריקודים. זו התרופה המיידית שנותנים כאן למי שהפריז בשתיה ומבקש להתפכח.

אחרי שתי כוסות של קובאנו ענני האלכוהול מתחילים להתפוגג. המלצרית מביאה חשבון. היא משועשעת לראות אותי נאחז בשולחן מצד אחד ובחזוס, מצד שני – כדי לקום ולהתחיל ללכת כמו פיל שיכור. היא מנשקת

אותי על הלחי, כשהיא מקבלת את הטיפ. בערב הלכנו לשמוע את קומפאי סגונדו. חזוס הכיר בינינו. קומפאי מחייך הרבה, ממולל סיגריות באצבעות מחוספסות. בסוף הערב והמופע הוא הסיר מהראש את כובע הקש המפורסם. "קח", הוא אומר לי, "את המוזיקה שלי תשמור בלב, אבל את הכובע תשמור על הראש". חלפו שמונה שנים מאז. הכובע איבד את צורתו, אבל עדיין קיים. קומפאי סגונדו מת. בגיל 95.

 

 

אני לא רוצה, אמרתי לחזוס התמה. לא רוצה לשבת בריקשה.

למה? התפלא חזוס. זו העבודה שלהם. זה לא יקר.

אני יודע, אמרתי וזזתי בחוסר-נוחות לנגד עיניו של נהג הריקשה המייחל לעבודה. אבל אני לא מסוגל לשבת בעגלה שלו, כשהוא מושך אותי את כל ההר. זה מזעזע.

לא, חזוס היה נחרץ. מה שמזעזע זה שאתה לא מוכן לתת לו עבודה. הוא צריך את הכסף שלך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צריך תיזמון טוב כדי לתפוס רפסודה לאי קאסה-בלנקה שבמפרץ הוואנה.

 

קשה להאמין אבל תסתכלו למעלה על התמונה. שימו לב לדבר הזה, חצי מזרון-ים חצי טנדר, ככה הגעתי לאי קאסה בלנקה. מימין ומשמאל התנשאו מיכליות נפט ענקיות, ספינות עצומות מימדים שלצדן אתה חש במלוא עליבותך וקטנותך הפיזית. סיטואציה מעוררת אימה. אבל השיט ארך זמן קצר, הרפסודה המוזרה הגיעה למעגן ומיד מאחורי שער העץ המתפורר, התגלה מגרש גדול עם ילדים יחפים המשחקים בייסבול (עוד אחד מהדיסוננסים המוזרים של העם הקובני – שונאים את האמריקאים, אבל מעריצים את הדולרים, הספורט הלאומי והסרטים שלהם). מיד כשירדנו, חזוס החבר שלי ואני, אל המעגן, זינקו עלינו בעלי הריקשות והפצירו בנו שנסכים להיגרר במעלה האי ההררי למעלה, אל הפסל של מריה הקדושה – הפסל התאום של ישו המברך את הבאים לריו דה ז'נרו.

אני לא רוצה, אמרתי לחזוס התמה. לא רוצה לשבת בריקשה.

למה? התפלא חזוס. זו העבודה שלהם. זה לא יקר.

אני יודע, אמרתי וזזתי בחוסר-נוחות לנגד עיניו של נהג הריקשה המייחל לעבודה. אבל אני לא מסוגל לשבת בעגלה שלו, כשהוא מושך אותי את כל ההר. זה מזעזע.

לא, חזוס היה נחרץ. מה שמזעזע זה שאתה לא מוכן לתת לו עבודה. הוא צריך את הכסף שלך.

איש הריקשה המתין, מעביר את מבטו ממני לחזוס וחוזר חלילה. הוא לא הבין אף מלה מהאנגלית שלנו, אבל הוא נראה סקרן.

חזוס הסתכל עלי. "מה אתה מחליט? נעלה למעלה, או לא?

תבין, חזוס – ניסיתי להסביר לו את הרתיעה שלי. הוא בגיל של אבא שלי….

אז מה? תסביר לי. אני באמת לא מבין. נו, אז הוא בגיל של אבא שלך. אז מה? אבא שלך לא עובד?

אבא שלי עובד, אבל הוא לא סוחב אנשים בריקשה על הרים.

מה הוא עושה?

הוא מתקן תנורי חימום.

טוב, אז פה אין תנורי חימום. פה יש פרנסות אחרות. מה זה משנה מה בן אדם עושה בשביל לפרנס את המשפחה שלו? בן אדם, אתה תסלח לי שאני אומר את זה, אבל יש לך מוסר כפול.

אתה מנסה הגיון, חזוס, אבל זה לא הגיוני. זה רגשי. אני מרגיש לא נוח עם זה שהוא יסחוב אותי. אני יכול ללכת את זה ברגל.

יופי. אז תלך ברגל והוא לא יקבל את הדולר שלו.

אם זו הבעיה, אני מוכן לתת לו דולר, בלי שהוא יסחוב אותי.

אבל זה טפשי, למה שתתן למישהו דולר בלי שהוא יעשה את העבודה שלו?

אני אתן לו דולר, חזוס. תגיד לו שייקח את הדולר. ואנחנו נעלה ברגל.

 

חזוס לקח ממני את הדולר. נהג הריקשה לקח ממנו את הדולר, חזוס הסביר לו בספרדית היפהפיה שלו את עיקרי הדברים וקינח בתנועת האצבע המסתובבת מול הרקה. "אמרתי לו שאתה קצת מוזר, אני מקווה שאתה סולח לי, אבל אין שום דרך להסביר לו את פילוסופיית החיים המשונה שלך".

 

 

קובה נמצאת בשלב נדיר. ימים אחרונים של אהבה ותמימות בארץ שתשנה את פניה מקצה לקצה בתוך כמה שנים. פידל קסטרו ימות, אם לא השנה, אז בעוד ארבע או עשר שנים, ואחריו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.
הביטו בשלט למעלה. הוא מסמל את האמביוולנטיות. הם שונאים את האמריקאים, ומעריצים אותם. מסתייגים מהם, ומשתמשים בדולרים שלהם כמטבע מקומי ומשחקים בייסבול בטירוף.

האי הטרופי הקסום, עם השדרות הרחבות ועצי המנגו והאשכוליות האדומות, יתפתח לגובה. המעוז העיקש של הקומוניזם והסטגנציה ישתנה לחלוטין ביום שאחרי הלוויה ההמונית שתיערך לקסטרו. השערים ייפתחו, בעלי ההון ייכנסו, אנשי עסקים אמריקאיים ירכשו רחובות שלמים בקובה, את הדוכנים העממיים הקטנים לממכר אורז, פירות נוטפי עסיס ושקדים מסוכרים יחליפו עגלות נקניקיות תעשייתיות, את מקומם של בתי הקפה הפינתיים יתפסו מקדונלד'ס וסטארבקס. המכוניות הישנות, פורד מודל 1948 ומרצדס מ-1951 עם כנפיים בצבע בורדו, תימכרנה לכל המרבה במחיר.

"קובה" היא תמונת מצב, תיעוד של הרגע שלפני. כשאני רואה את בואנה ויסטה סוסיאל קלאב אני מגלה מחדש את המראות והצלילים המרתקים, שיעוררו תמיד תשוקה בלבם של מי שטרם היו שם וגעגועים עזים במי שכן היו שם.

 

גלי האוקיינוס מתנפצים אל ה"מלקון", הטיילת של הוואנה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 10/15/2007 at 13:30

    כמה רחוק מגני תקוה

  • Jack-In-Box  On 11/02/2007 at 18:22

    אין מילים. נפלא!
    תודה

  • נועה  On 11/02/2007 at 19:59

    עוד בבקשה.

  • גיא וינטרוב  On 11/08/2007 at 7:15

    מה הקשר בין רוברט וואייט ומצ'ינג מול לבין קובה?

  • בועז כהן  On 11/08/2007 at 10:15

    רוברט וואייט הוא קומוניסט בהשקפותיו. הוא היה בקובה והזדהה עם משטרו של פידל קסטרו והערכים שהוא ייצג.

    http://www.notes.co.il/boaz/37993.asp

    מצ'ינג מול היתה להקה "אדומה". בתקליט השני שלהם היו אמירות פוליטיות מובהקות ומסרים קומוניסטים.

  • איתן לרנר  On 04/09/2008 at 21:54

    המשפט הבא שכתבת נגמר באופן לא ברור:
    "
    בעוד וים ונדרס והמוזיקאי רי קודר בסרטם זוכה האוסקר בואנה ויסטה סוסיאל קלאב הלכו שבי אחר המוסיקה הקובנית והפכו את כוכבי הבואנה ויסטה, אותו מועדון אגדי ואבוד משנות הארבעים והחמישים, לטרנד"
    אני מניח שהתכוונת שלמרות זאת לא מתרפקים על מוסיקת העבר .

  • מני  On 04/10/2008 at 15:34

    פתחתי את האתר, ואמרתי לעצמי בבקשה בבקשה שיש משהו חדש…אני יושבת פה במשרד המגעיל, השעמום בלתי נסבל.
    תודה על כמה דקות של שמחה.

  • עידן  On 04/11/2008 at 11:50

    הסרט של וונדרס לא זכה באוסקר. הוא הפסיד לסרט על רצח הי"א במינכן

  • שי טוחנר  On 04/13/2008 at 9:57

    כן, לא רק בקובה סקס ומוזיקה הולכים ביחד.

    בעצם, כמעט בכל מקום בעולם סקס ומוזיקאים זה שילוב שכיח למדי.

    אבל בכל זאת, בקובה יש באמת משהו מיוחד והצגת את זה יפה.

  • כחול  On 06/07/2008 at 22:49

    הרבה זמן לא הרגשתי כך לגבי מקום אחר. משום מה נעלמה הסקרנות. אחרי שקראתי את התיאורים שלך, התעורר קצת הרעב. תודה.

  • llaliiblue  On 08/30/2012 at 17:15

    מעולה!! קובה לגמרי ברשימה. הקצב עושה לי את זה.

    יש לי רק שאלה אחת – איך אתה זוכר כל כך הרבה עם כל כך הרבה אלכוהול?:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: