מאושרים, לעזאזל

אוטובוס לילה מפאריז לברצלונה. בארבע לפנות בוקר הגענו ואני אפוף התרגשות עצומה וקסם מכשף. ראשון לפנות בוקר, העיר ריקה. לקחנו מלון ליד הים. למחרת, ב-19 בספטמבר 1986 – הלכנו לעיריה, להתחתן ספונטנית. לא הבטחנו כלום זה לזו. לא נאמנות נצח. לא נאמנות מינית. שום כלום. נהיה יחד, כל עוד יהיה לנו טוב יחד. לא. לא נעבוד על הקשר. אנחנו עובדים קשה גם ככה כל היום, אז ביחד יש לנו רק ליהנות. ולא נלך לטיפול זוגי. במקום לשלם לפסיכולוג נקנה בגדים יפים ונאכל טוב ונשתה יין יקר – ונגיד שלום יפה.

ככה אמרנו זה לזו, לבשתי את החולצה הסינית הלבנה, וברצלונה היתה יפה, שדרות הראמבלאס נמתחו ונשפכו אל הים הכחול, את מעט הכסף הוצאנו על שוקולדה חמה מתחת לבית של חואן מירו, בפואבלו אספניול, ביום הכי חם של השנה, עקצה אותי צרעה. פי היה יבש כמדבר. ראשי הסתחרר. היא הביאה לי בקבוקי מים קרים, היד התנפחה, שכבנו על הדשא והסתכלנו אל השמיים.

אחר-כך הרכבת הפרברית אל סיטג'ס, העיירה שבה מים מלוחים זורמים בברזים. 4 דולר ללילה בדירה מסויידת לבן ופונה אל הים התיכון, אל דוכני הדגים והטאפאס ברים. "איך ברחנו מפאריז, הא?" – צחקנו זה עם זו. היינו בני 22 וחשבנו שהחיים יימשכו ללא גבול, או לפחות כמו האופק של הים הכחול העמוק, לא ראינו את הגבול. ימים ללא אופק.

רכבות לילה ואוטובוסים של חצות, מעיר לעיר. נסענו בלילות, כדי לחסוך לינה. אבל כמה טוב אפשר לישון באוטובוס רעוע, בדרכים כפריות, שיש בו טלוויזיות תלויות ובהן משודר "חלף עם הרוח" בדיבוב לספרדית, בווליום מטורף, היינו עייפים בימים, אבל היינו מאושרים, לעזאזל. בעקבות "זהות גנובה" של אנטוניוני דהרתי בברצלונה לפארק גואל, שבו ג'ק ניקולסון ומריה שניידר מסתובבים בסרט ההוא – שבאותו זמן הייתי מוכן להישבע בכף רגלי השמאלית שהוא הטוב בסרטים שנוצרו אי פעם.  ההתרגשות של ברצלונה ב-4 לפנות בוקר. השיכורים מוטלים בפאתי רחובות, אוקטובר 1986.

סביליה. טולדו. קאדיז. מדריד. בלילה אחד היא אמרה לי שאני צריך להפסיק לכתוב, "כי רק גאונים צריכים לעסוק בכתיבה, ואתה כותב בסדר גמור, אבל לא יותר", והויכוח על "למה לכתוב" ו"מי צריך לכתוב" ו"מהם המניעים לכתוב" נמשך עד הבוקר, ובא הזעף, והזעם. למחרת פגשנו את מומו, וזה סיפור בפני עצמו.

"בוא נחזור לפאריז", הציעה, ועלינו על רכבת, עם התרמיל האחד, החאקי, ששימש אותנו. בספרד היה חם ומלטף, בצרפת היה חורף. הגשם ניתך על העיר פאריז. כשנכנסנו ללובי של "סן מישל", המלון עם הכוכב הבודד, אבל המלון המעפן האהוב עלי בצרפת, שי כבר היה שם. שחום יותר משזוף, עורו התימני השוקולדי צרוב משמש יוונית של איים שטופי שמש ים תיכונית עזה. הלכנו לאכול – יותר נכון לזלול – קציצות בשר על הגריל ושמענו בווקמן קסטות של פאט מתיני, ואן דר גראף ג'נרייטור, באוהאוס ודיויד דארלינג.

הכסף היה מועט, התקשרנו הביתה, ביקשנו מזומנים, ההורים נדהמו לשמוע את קורות הזמן החדש שעובר עלינו, אבל שלחו דרך סניף בנק לאומי בפאריז. הגשם טיפטף וירד וזלג, ואנו דילגנו בין חנות ספרים למוזיאון פומפידו, נרטבנו וצחקנו. צחקנו הרבה. האם היינו מאושרים?

אחרי שבועיים נפרדנו זמנית משי. בגאר דו נורד, תחנת רכבת עמוסה, יש מסוף ל"יורו באס", האוטובוסים הזולים שחוצים את אירופה. הקו ללונדון לא דומה לזה שפועל בין צרפת לספרד. ישבנו שותקים מביטים על ההמולה שבחוץ. האנגלים באוטובוס היו חרישיים וממתינים.

פתאום שי חוזר, מן המרחק, עם הקסקט על הראש, המוטה מעט הצידה, עלה לאוטובוס, ניצב בפתחו. וידא שהנהג מדבר בטלפון, במשרד, כיחכח בגרונו וקרא בקול רם ובמבטא ישראלי: ליידיז אנד ג'נטלמן, טיקטס פליז!  הכריז, והגבירות האנגליות והטרזנים הבריטיים לא היססו לרגע, לא שאלו ולא תהו, אלא מיהרו בצייתנות מהולה בחרדה קלה לשלוף את כרטיסיהם ממחבוא הבגדים, פותחים ארנקים ומפשפשים, מציגים אותם בפני הנער השחום הפוחח שבוחן אותם במבט מרצין – והיא ואני אוחזים את הבטן, ושואגים מצחוק אל תוך הסוודרים שלנו.

האם היינו באמת מאושרים, או ש…לעזאזל, היינו פשוט צעירים, קלים ממטלות, נגישים לתענוגות שהחיים מזמנים? 

אני זוכר את פרצי הצחוק, אלה שכבר לא באים לפקוד אותי לעתים קרובות –  זוכר את עצמי ואת שי מתוודים על חלומות מגוחכים ואירועים מביכים במיוחד – עוצרים את המכונית בצד הדרך, פשוט כי אי אפשר להמשיך ולנהוג כשאתה צוחק כל כך. צוחקים בהתפרקות מוחלטת, דומעים ומנסים לנשום דרך היסטריית הצחוק הכובש.

האוטובוס שט אל קאלה, ומשם המעבורת לדובר, ומדובר אל לונדון, לשכונת קווינס פארק. עודד חיכה לנו. "הדוד חשמל התקלקל", אמר בעצב, אבל לא היה לי איכפת. אחרי שבוע ללא מקלחת, כל מה שרציתי היה סבון ושמפו ומברשת קשה לקרצף ולשפשף, עודד הרתיח קומקום והביא לי, המים היו קפואים, התרחצתי ושאגתי בכל פעם שעורי בא במגע עם זרם הקרח, ישבנו בסלון, "אז איך היה לכם?" עודד התעניין, על השולחן היו תקליטים של ניק דרייק, ג'טרו טול, ברקלי ג'יימס הרבסט, עוגיות פריכות ממולאות בריבת אוכמניות, ותה "ארל גריי" ריחני. טבלתי וזללתי, והמוזיקה התערבלה מסביב, והנחתי את הכוס, והתעלפתי אל תוך שינה.

נובמבר 1986. היא נסעה בחזרה לישראל, ליויתי אותה לגטוויק, קנתה לי ספר על גשרים בלונדון, "אני אתגעגע",  אמרה, התחבקנו, חזרתי לשכונת קווינס פארק. בעתיד עוד נתחבק וניפרד, ונתחבק שוב, ונתרחק, ונתנתק לחלוטין – אבל מי ידע זאת אז. שי התקשר מהבית של הדודה נצחיה בקנטיש טאון. גם הוא בלונדון, עכשיו.

"היא נסעה? יופי! עכשיו אפשר להתחיל לחגוג", אמר בטלפון, וצחק את הצחוק המתגלגל. "מחר נעשה יום ירוק". יום ירוק היה הכינוי הקבוע לשיטוט חסר מטרה בפארקים של לונדון.

וכשעמי בא לעיר, הלב של העולם נפתח. שיחקנו באולינג, ראינו הופעות רוק, עקבנו אחרי העיר הלובשת חג לקראת כריסמס, כשחטפתי דלקת מטורפת בדרכי השתן, הם ליוו אותי לבית החולים בבלסייז פארק – וגם משם, מהקליניקה של הרופא המטורף עם המזרק הענק – ברחתי בשאגות אימה מהולות בפרצי צחוק היסטריים. רופא האליל היווני ריפא אותי תוך יומיים, עם 6 ליטרים של יוגורט יווני טבעוני מחלב עזים. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

פליטווד מק, הסמית'ס, פיטר מרפי. המנורות הנתלות על הצמרות והעמודים בריג'נט ואוקספורד, אכלנו ארוחות בוקר בבית הדואר הישן שליד גני קיו, או ב"קפה האמנים" בהמסטד. הכל פיעפע לתוכנו כמו תמיסת קוקאין מומסת, מחוממת בנר בוער מתחת לכפית, מוזרקת אל הוריד, העולם הפך נוזלי, היופי היה מוחלט, גם השיחרור. עושים מה שרוצים, ורוצים את מה שעושים.

הימים חלפו, עברו, דלפו מבין האצבעות, לא עשינו כלום, ועשינו המון. התעוררנו בבוקר וחשבנו, כמו העופות הדורסים ב"ספר הג'ונגל", מה עושים עכשיו. מה עושים עכשיו. כל רגע היה הרגע. חיינו את הרגע. היינו מאושרים?

כן, לעזאזל.

או שלא.

לעולם לא נדע. עכשיו רק זיכרונות. רק זיכרונות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתלי  On 03/25/2008 at 12:35

    שובר לב כרגיל

  • רונה צורף  On 03/25/2008 at 13:36

    "רק גאונים צריכים לכתוב…" ?????

    ואני אומרת: כל מי ששולח ידו בכתיבה – הוא גאון !

    גם אתה בועז, בדרכך שלך

  • ריקי  On 03/25/2008 at 13:41

    מסתבר שהיא צדקה. אתה ממש לא גאון.

  • שימי  On 03/25/2008 at 13:50

    אף אחד מהגאונים האלה לא כותב כמו בועז וז הרבה יותר משמעותי עבורנו מענייני הייטק והביוכימיה שלהם

  • אודי אפנג'ר  On 03/25/2008 at 13:58

    "רק גאונים צריכים לעסוק בכתיבה" … מה זה בכלל "גאון"? מה זה החרטא הזה?

    וזה הכי עצוב לדעת, שמה שהיה כבר אף פעם לא יחזור
    (אלינור אפנג'ר)
    http://stage.co.il/Authors/76804

  • אלינור ברגר  On 03/25/2008 at 14:01

    קראתי, ונחנקתי.

  • תא  On 03/25/2008 at 14:36

    :אלה, משום מה, מילותיו של מאיר אריאל

    "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
    מתרבות המערב"

  • אסף שפריר  On 03/25/2008 at 14:51

    דפוק וזרוק (ומלא חיים) בפריז ובלונדון.
    מרגש ואמיתי כהרגלך בקודש

  • מני  On 03/25/2008 at 15:12

    יפה כתבת.

    תודה

  • אדם  On 03/25/2008 at 15:31

    לפעמים בסדר גמור זה כל מה שצריך.

  • איל  On 03/25/2008 at 15:44

    אוטומטית כולם אומרים שזה עצוב..

    אבל שוכחים לומר שזה מרגש, וזה יפה, וזה אמיתי.

    אלו החיים, 'הזכרונות הם החיים' (ג'ונתן קוט, הזיכרון האנושי)

  • רוח צפונית  On 03/25/2008 at 16:39

    יתכן, רק יתכן שלא אצטרך לקרוא הערב בספרי הטוב… כי בפוסט הזה כבר מצאתי את כל הדרוש לי, כל הנזקק מהספרים – אהבה ואהבה ואי התמסרות לאהבה ועצב מרקיע שחקים וידידים ומסעות ופרידה ומוסיקה וטירוף ופיסות חיים מרטיטות אהבה ואהבה ואי התמסרות לאהבה..

  • ח ל י  On 03/25/2008 at 19:38

    גם אני לא חושבת שעצוב.

    ושהעכשיו הוא לא רק הזכרונות,
    העכשיו הוא גם הזכרונות של מחר
    וגם הוא עצמו כמובן 🙂

  • אסף  On 03/25/2008 at 21:51

    מזכיר (לי)קצת את הכתיבה של אהוד

    עושה חשק לנדוד ובעיקר להתאהב

    . . .

  • קפה ג'ו  On 03/26/2008 at 0:43

    אתה כותב הרבה, הרבה יותר טוב מ"בסדר גמור". קטע מעולה. ואלוהים, מפחיד. הזמן שעובר, כלומר. לכולנו היה זמן כזה (או אחר, אבל כזה). אחרי 20 שנה לא נשאר ממנו כלום זולת הבהובים אקראיים.

  • Shai  On 03/26/2008 at 1:26

    well,
    we got to the age where most of the good memories are already behind us.

    I think of these moments all the time.

    too often do i find myself loughing quietly outloud inside.
    on past situations.

    this one on the bus in Paris was a great one which i forgot.

    great story. you are great author.

    Shai,
    New York City

  • שי טוחנר  On 03/26/2008 at 12:22

    וכל כך קל להזדהות עם כתיבתך!!

    תודה על זה שאתה חולק את זה אתנו.

    שי

  • חמרמורת  On 03/27/2008 at 14:09

    מצטערת, לא רואה פה איפה העצוב.

    כולה טיול תרמילים באירופה.

    הולכים להופעות, נהנים, חברים, שותים, אוהבים.

    שום דבר שאני ואתם לא עשינו.

    מה ששונה, מה שחדש, זה הגישה. המילים.

    ובזה אין על בועז

    כלומר, יש, אבל למי יש כוח לחפש (-:

    הכי הרבה הזדהיתי עם הפסקה הזו-

    נהיה יחד, כל עוד יהיה לנו טוב יחד. לא נעבוד על הקשר. אנחנו עובדים קשה גם ככה כל היום, אז ביחד יש לנו רק ליהנות

    בדיוק. מיי מחשבות אקזטלי.

  • רן  On 03/30/2008 at 5:06

    כשהנוסטלגיה מתחילה סימן שההווה דפוק
    לא בהכרח רע, אולי אפילו נוח. אבל הנפש חסרת
    מנוחה משהו במונוטוניות בחוסר הריגוש בחיים שחוזרים בלופ יומיומי גורם לדימיון להתחיל לרוץ
    וכמובן הפנטזיה האולטימטיבית-מכונת הזמן עם הידע של היום והנעורים של אז
    מדהים עד כמה אנשים מוכנים ללמוד פיזיקה רק בשביל לחזור בזמן ולזיין כמו שפנים

  • אלינור ברגר  On 03/31/2008 at 17:17

    …בכל פעם מחדש, אני מגלה בו גוונים נוספים. פשוט נפלא.

  • דניאל כץ  On 03/31/2008 at 17:20

    בועז

    הסיום מזכיר את "אמריקן גרפיטי", מה עושים כשהחברים נזרקים לארבע קצות עולם ? היום זה יותר כפר אך עדיין זה מרגיש כמו בגידה משום מה

    היום עסקי היהלומים לוקחים אותי לגיברלטר ולונדון ואנטורפן כל חודש – ואני פוגש שם חברים אבל זה לא זה

    הכי קשה זה חבר שהשתנה מנטלית אפילו שהוא גר קרוב זה כבר כאילו שהוא גר בהיפר ספייס

    FRIENDS ARE THE PEOPLE THAT WE LOVE

    כמאמר השיר ואולי אני זה שהשתנה הכי הרבה ?!

  • עידית פארן  On 04/09/2008 at 0:56

    בועז,
    פרצי הצחוק האלה – הם שם כשהילדים צוחקים, ואז, בלי לשים לב, גם אנחנו צוחקים איתם?
    או שזה רק נדמה לי…?

  • Moi  On 06/16/2008 at 18:51

    זה נורא עצוב לדעת שפעם, לפני הרבה שנים היינו מאושרים. ומה עם עכשיו יקירי? מה עם הכאן והעכשיו?

  • מאיה  On 03/29/2010 at 13:49

    איזו צמרמורת עשית לי עכשיו.
    פתאום אני מרגישה שאולי אני לא מנצלת את הרגעים האלה של ה"צעירות" כמו שצריך. בא לי פתאום לזרוק את הכל ולהנות, בלי דאגות, ולהיות מאושרת, "לעזאזל".

    תודה שעשית לי קצת קיווצ'וץ' בבטן אבל חמים בלב.
    חג שמח.

  • אמקי  On 03/29/2010 at 18:35

    זה קטע כל כך שמח ומנגד כל כך עצוב. אני לא יודע, בעצם, מה אני מרגיש כרגע. ואיכשהו, בעז, כל פעם שאני קורא משהו שאתה כותב זה נראה לי כאילו החיים שלך הינם או היו החיים הכי מוטרפים שיכולים להיות, מלאים בפסגות וגאיות שביניהן עולות ויורדות אוטוסדרדות. ובא לי לסוע ולסוע ולסוע. ואז אני בדיכאון על הזמן שנוסע ממני. ואני עוד צעיר. יחסית. יהיו כאלה שיגידו אבסולוטית.
    בקיצור, אני קצת מתבאס שבאמצע שנות ה-80 הייתי בבי"ס יסודי ולא חבר שלך.
    חג שמח!

  • שי טוחנר  On 03/30/2010 at 19:28

    וגם הגבתי בעבר…

    נשאר עדיין מצויין ומרגש

  • אורה גור אש  On 03/30/2010 at 23:23

    מה הקשר? כתיבה שמפעימה את לב הקורא ומרטיטה את בטנו, והוא חוזר וקורא את המילים והמשפטים, היא כתיבה טובה שהצליחה לגעת בנפש הקורא. וזאת בזכות כשרונו של הכותב, לעניין לרתק ולרגש את קוראיו ולא כי הוא גאון!

  • llaliiblue  On 05/15/2012 at 15:43

    הפכתי והפכתי, ולא מצאתי עצב.

    מה שעצוב הוא זה מה שמחוץ לפוסט הנפלא, המרגש (והמעורר קנאה, אם יורשה לי) הזה. לעיתים נדמה לי שהאושר הוא לא בר השגה. אפשר לטעום אותו (בעיקר בטרמיסו או כל גלידת שמנת), להרגיש אותו (נניח, בחיבוק של גבר לאישה) אבל לא לחיות אותו. אין אושר (אני חוששת..) וזה מה שעצוב, באמת.

    ואתה בועז, גאון בשבילי, ולו מפני שבכתיבה שלך אני קוראת אותו, האושר הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: