בואו נדבר על מונוגמיה

שנתיים וחצי אחרי הראיון של שירי לב ארי עם אסתר פרל ב"הארץ", שוב מתארחת הגברת הנכבדת בעיתון המצוין לאנשים חושבים, ותענוג היה לקרוא את הדברים שלה אז

http://www.haaretz.com/hasite/spages/843304.html

ותענוג לקרוא את הדברים שלה עכשיו, בראיון לשי פוגלמן

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1157372.html

 

 

 

 

בספרה  "Mating in Captivity" (מזדווגים בשבי) כותבת אסתר פרל, מטפלת זוגית ומשפחתית שחיה בניו יורק, ש"הנטייה של החברה המודרנית לשוויון בין המינים פוגעת בתשוקה. האינטימיות וגילוי הלב מבטלים את המסתורין הנחוצים כל כך לארוטיקה. היא קוראת ליצור מרחק בזוגיות, כדי שהאי-ודאות תצמיח מחדש את ההתרגשות והתשוקה". פרל קוראת לבטל את הדמוקרטיה בחדר המיטות, לחדד את הבדלי הכוח בין המינים.

 

"הבדלי כוח חיוניים לתשוקה המינית", היא אומרת. "אני לא רוצה אותה מערכת יחסים במטבח או במשרד כמו במיטה. אף פעם לא ציפינו לשלב מסגרת של יציבות וביטחון עם תשוקה ומיניות. היום אנחנו רוצים גם יציבות ותמיכה כלכלית וילדים וכבוד, וגם שהבעל יהיה חבר הכי טוב ואיש הסוד שלי, וגם מאהב. הרצון שלנו שהכל יהיה עם בן-אדם אחד הוא חדש. וכשאנחנו מתגרשים אנחנו לא חושבים שאולי צריך לבדוק את המודל…"

 

האם אסתר פרל היא אנטי-פמיניסטית? מצד אחד, היא טוענת שהשאיפה לשוויון בין המינים הרגה את התשוקה המינית. מצד שני,  מדובר באשה מבריקה ומצליחה, שטיפחה משפחה וקריירה ומפרסמת ספרים הבוחנים לעומק ולרוחב – ובאומץ לא שכיח – את הזוגיות המודרנית. פרל בת 48, בת להורים בלגיים ניצולי שואה, גדלה בירושלים ובבוסטון וחיה היום בניו יורק עם בעל ושני בנים. היא מתמחה בפסיכולוגיה בין-תרבותית וחוקרת את התשוקה המינית בין זוגות. "ראיתי זוגות לא גרועים שאין להם תשוקה, וגם אנשים שמשתפרים בזוגיות וזה עדיין לא משפר להם את המין. לאט לאט הבנתי שיש חוקים אחרים לכל הדבר הזה", היא אמרה בראיון לשירי לב-ארי מ"הארץ", שראיינה אותה במרס 2007.  בחרתי כמה מהאמירות שלה באותו ראיון בנסיון לחשוב על המודל הזה שנקרא "זוגיות" במאה ה-21.

 

פמיניזם

פמיניסטיות חושבות שפרל רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. פרל, מבחינתה, פשוט אומרת דברים שאחרים מעדיפים להדחיק. בחברה הישראלית, כמו האמריקאית, קשה מאוד לדבר (או לכתוב) על סקס במושגי אי-שוויון או משחקי-כוח, גם אם זה מקובל על שני בני הזוג השותפים למשחק המיני. מיד אתה נכנס לשטח אש שבו יאשימו אותך בשוביניזם, בנסיון "להחפיץ את האשה", וכו'.  היא טוענת שהתאווה המינית קשורה באופן הדוק למשחקי כוח, להבדלים שבין "גבר" ו"אשה". ש"אהבה" אינה קשורה, בהכרח, ל"תשוקה". 

 

ביטחון מול ריגוש

זה משחק אכזרי. כשאין לנו ביטחון, אנחנו בשיא הריגוש. אבל אנשים שואפים להשיג ביטחון ביחסים, בזוגיות, ואז הם מאבדים את התשוקה והריגוש. כי אי אפשר שיהיה ביטחון + ריגוש באותה מערכת זוגית, לאורך זמן. מומחים טוענים שמקסימום שנתיים-שלוש אפשר להחזיק את אותה התרגשות ארוטית. וכך אומרת אסתר פרל: "אנחנו פונים היום אל אדם אחד כדי שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם: יציבות, משמעות, המשכיות. אנחנו מצפים שמערכת היחסים עם בן הזוג האחד הזה תהיה גם יציבה ובטוחה, אבל גם רומנטית ומספקת מינית ורגשית". הציפיה הזאת, אומרת פרל, היא בלתי אפשרית ואין פלא שכל כך הרבה מערכת יחסים זוגיות קורסות סביבנו. וכך היא אומרת: "תשוקה תלויה במידת חוסר הוודאות שאתה יכול לסבול. בתחילת היחסים יש הרבה יותר תשוקה, משום שיש גם הרבה פחות ודאות. אחר כך אנחנו מוכנים להחליף את הארוטיות בשביל ודאות, שהיא בעצם, במקרה הכי טוב, אשליה. אז מה עשינו בזה?"

אני טענתי, פעם, שבכל מקרה יש סיכוי גבוה שכמעט כל זוג ייפרד. שאין בטחון אמיתי בזוגיות. גם אחרי 20 שנה יחד, ושלושה ילדים, זה יכול להתפרק – אם אין תשוקה מינית. קחו 10 זוגות סביבכם ובידקו באמת, בכנות, עד כמה הם באמת אוהבים להיות אחד עם השני, נמשכים אחד לשני. המסקנות עלולות להיות עגומות.

  

רומן מהצד הוא לא תמיד סימפטום של זוגיות בעייתית

"בגידה או רומן מהצד הם לא תמיד סימפטום של זוגיות בעייתית. תמיד אומרים שאם מישהו שוכב עם מישהו אחר מחוץ לנישואים, אז סימן שמשהו לא בסדר בבית, אבל הרבה פעמים גיליתי שלאנשים היה בסדר גמור בבית ופתאום הם חוו משהו חזק בחוץ…"

במלים אחרות: זה שגבר או אשה שכבו עם מישהו אחר, מחוץ לנישואים, לא אומר בהכרח שהנישואים שלהם דפוקים או בעייתיים. באופן מעניין, דווקא נשים שהיו להן רומנים מחוץ לנישואים טענו שעם הבעל החוקי הן הכי נהנות במיטה, ובכל זאת הן חוו סקס עם זר. כלומר, זה לא היה למען איכות האורגזמה או אפילו החוויה הרגשית. זה היה בשביל הריגוש. התחושה שהן עדיין חיות. נחשקות. צעירות.  

אובדן ורומן

"סקס מחוץ לנישואים קורה הרבה פעמים אחרי אובדן – מוות של הורה או חבר… חוויה שמקרבת אותך להיותך בן תמותה, והרומן נהפך למקום שבו נאחזים בחיים".

על כך כתב כבר חנוך לוין בספרו "החולה הנצחי והאהובה", על הקברן המביט על ירכיה הלבנות של האלמנה, בזמן שהוא ממלא את הבור בעפר. אנחנו אף פעם לא קרובים לביתנו, כמו בשעת פרידה ממנו. אנחנו אף פעם לא קרובים לחיים, כמו בשעת פרידה ממישהו שעזב אותנו. קלישאה, כן, ובכל זאת: לפתע התחושה שאנחנו סופיים, שאין לנו עוד הרבה זמן, תופסת בגרון ולא מניחה. אנשים שחטפו התקף לב וניצלו ממוות לפתע מסתערים על החיים בתשוקה. אחרי אובדן יש כאלה שמגלים בעצמם אנרגיה ותשוקה שלכאורה נעלמו. חבל שצריך להגיע כל-כך קרוב לקצה כדי להבין איפה פועמים החיים.

המוסר

"אין לי הרבה שאלות מוסריות בנושא הזה. יש לי שאלות קיומיות. יש לי מטופלת שיש לה בעל מקסים …אבל היא כבר לא יכולה לחוות איתו מחדש את הנשיות שלה. אז במשך תשעה חודשים היא מילאה את עצמה עם מישהו שהחזיר לה את התשוקה ותחושת הנשיות, ובסוף היא אמרה לו שלום וחזרה הביתה. אני צריכה להגיד לה שזה לא בסדר? "

החברה המסורתית, מסיבות הישרדותיות, קידשה את "המוסריות המינית". וככל שהחברה יותר דתית, כך החרדה מפני התשוקה המינית גדולה יותר. החברה הישראלית היא דתית במהותה, ולכן אין לה בעיה גדולה עם אלימות מטורפת, אבל יש לה בעיות קשות עם מיניות. הדתיים בירושלים יצאו בחירוף נפש נגד "מצעד הגאווה", אבל לא יצאו לרחובות נגד האלימות בחברה, האלימות המינית בתוך החברה החרדית, האלימות נגד נשים, האלימות בכבישים, האלימות בסרטים, האלימות כלפי ערבים, כלפי עובדים זרים. 

פוסטר של מופע ב"פסטיבל ישראל" עם אשה חשופת חזה יוציא מדעתם הרבה מאוד אנשים, שלא ינידו עפעף מול גילויים מטורפים של אלימות סביבם.  

 

מונוגמיה ואהבה

"…המונוגמיה אף פעם לא היתה קשורה לאהבה, היא נוצרה כדי שנדע של מי הפרות; היא היתה עניין כלכלי, שנדע של מי הילדים ולמי הירושה".

האם מונוגמיה הכרחית? האם מונוגמיה אפשרית, במאה ה-21, כש-52% מהזוגות המתחתנים מתגרשים תוך שלוש-ארבע שנים? פעם קראתי פסיכולוג שכתב ש"אם נוציא את המונוגמיה מהסכם ההתחייבות שבין גבר לאשה, אנשים יפסיקו להתגרש".

 

מונוגמיה וגבולות

"…המונוגמיה נכפתה על נשים ולא חייבה את הגברים. החברה המערבית המודרנית הפכה את המונוגמיה לפרה קדושה, לבחירה במקום כפייה, ועוד כזאת שקשורה באהבה. זה בסדר, רק צריך לדבר על הגבולות שלה…"

מהם הגבולות? איפה מתחיל הגבר ונגמרת האשה? איך מונעים את הסימביוזה הקשה בתוך חיי הנישואים והזוגיות? די ברור, מספרה של פרל, שהסימביוזה הורגת את התשוקה, מנמיכה את עוצמת האהבה ובעיקרון יוצרת תחושה של תלות, במקום של אהבה אמיתית.

אני האמנתי תמיד שזוגיות היא כמו מערכת יחסים בין שתי מדינות עצמאיות, שתי אוטונומיות המקיימות ביניהן יחסי-גומלין מוצלחים – ולא שתי מדינות שלא ברור לך איפה אחת מתחילה והשניה נגמרת.

 

כל זוג חי עם האפשרות לבגידה

"…לכל זוג יש גבולות, גם לזוגות פתוחים. צריך לדבר בגלוי על הגבולות האלה. כל זוג חי עם האפשרות לבגידה, והבגידה בדרך כלל סמוכה לגבול שהזוג סידר לעצמו; רק שרוב הפעמים הזוג לא מסדר לעצמו את הגבול ביחד, וכל אחד עושה משא ומתן פרטי בשביל עצמו. הרבה זוגות – אולי חוץ מהומואים – חוששים לעשות משא ומתן. אבל הגבול הוא נתון, הוא נקבע ממילא, אז אולי צריך להחליט עליו ביחד. לפעמים הגבולות משתנים כמה פעמים במשך החיים הזוגיים".    

סימון דה-בובואר הודתה שמסגרת "הנישואים הפתוחים" שלה עם וז'אן פול סארטר נכשלה, במקרה שלה, כי היא התחילה לקנא. אחת הטענות הרווחות בקרב פסיכולוגים ומטפלים היא שבאיזשהו מקום אחד מבני הזוג יפתח קנאה ולא יוכל לקבל את הרעיון שבן/בת זוגו שוכב עם אחרים. האם הדבר הזה פתיר? האם "נישואים פתוחים" אפשריים, בכלל, כל עוד לא הצלחנו לנטרל את המפלצת ירוקת העין – הקנאה?

 

הציטוטים בפוסט לקוחים מתוך "אין סקס בטוח", ראיון של שירי לב-ארי עם אסתר פרל בעיתון הארץ

 

וכאן לי עברון-ועקנין בפוסט נגדי, ארוך ומושקע בזכות המונוגמיה

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ל.  On 04/06/2007 at 13:36

    המונוגמיה הטוטאלית והחד סיטרית היא מודל מיושן, שהתאפשר רק משום התלות הכלכלית המוחלטת של נשים בבעליהן. גברים לא יכלו לשאת את המחשבה שיממנו צאצא שאיננו צאצא ביולוגי שלהם, בוודאות של מאה אחוזים. לאורך ההסטוריה ידועות תרבויות פחות פוריטניות, בהן ניתנה לגיטימציה חצי רישמית לקיומם של פילגשים ומאהבים, אך נדמה לי שאורח החיים החופשי איפיין רק חצרות מלוכה מסויימות, ולא את האדם הפשוט. אולי משום שהאדם הפשוט סבל מחוסר משאבים כלכליים, ואילו בחצרות המלכות היה עודף משאבים, ולכן עניין ההשקעה הכספית במי שאינו צאצא ביולוגי שלך היה פחות עקרוני. דווקא הפמיניזם מבשר את קץ שלטון האימים של המונוגמיה. השחרור המיני והגישה החופשית לאמצעי מניעה מאפשרים הפרדה בין הנאה מסקס לבין פריון והתרבות, כך שאני צופה שהמודל החדש יתבסס על יחידות משפחתיות כגוף כלכלי כפי שמקובל היום, אך ליברליות רבה יותר בכל הקשור לרומנים מחוץ לנישואים. כמובן שגם החילוניות הגוברת של החברה תורמת להעצמת הגישה הליברלית.
    מסתייגת מהמילה צעירות במשפט שכתבת, "התחושה שהן עדיין חיות. נחשקות. צעירות." נשים מרגישות נחשקות גם כשהן עוברות את גיל שלושים וחמש, הן מגיעות לבשלות הורמונלית באמצע שנות הארבעים שלהן, בקירוב. ל'צעירוּת' אין שום קשר לתשוקה.

  • קורינה  On 04/06/2007 at 13:50

    כותבת הספר – שמטבע עיסוקה נפלה למלוכודת ההתמקצעות.
    האנושיות על מורכבויותיה, אבדה בין הסדקים.

  • ריקי  On 04/06/2007 at 15:55

    גם אם ההנחות שלה נדושות וצפויות משהו, ברור שכשאין ודאות התשוקה מועצמת, וההפך. למרות זאת, אני הכי מאושרת כשיש לי ודאות בקשר, כשאין אני בסבל גדול . אושר חשוב מסקס.

  • אודיסאוס  On 04/06/2007 at 16:35

    לא קראתי את הספר שלה, אבל מהציטוטים שהבאת, נראה לי שאסתר פרל פשוט לא אוהבת להיות מאותגרת, או לעבוד קשה.
    מונוגמיה טוטאלית דורשת הרבה עבודה, אבל היא נותנת דברים ששום מבנה רומנטי אחר לא נותן: היא מפעל חיים.
    אשה חזקה היא אשה מאתגרת, ואשה מאתגרת היא אשה שצריך להשקיע בה. אם ההשקעה שלך גורמת גם לאשה להשקיע בך חזרה, מתקבלת זוגיות סימטרית ולא כנועה.

  • בן לאדן  On 04/06/2007 at 16:38

    אושר לא יותר חשוב מסקס.

    אושר הוא סקס.

    סקס הוא אושר.

  • ריקי  On 04/06/2007 at 16:46

    שאושר הוא סקס. אושר הוא הרבה דברם, גם סקס. ממש לא רק סקס.

  • גיל  On 04/06/2007 at 17:05

    המהוללת לא חושבת שהבדלי כוח שחיוניים לתשוקה המינית יכולים להתבטא גם הפוך, כשהאישה היא דוקא בעלת הכוח והגבר כנוע, או פעם ככה ופעם ככה. היא באמת אנטי-פמיניסטית, אבל לא מהסיבות שהיא חושבת.

  • בועז כהן  On 04/06/2007 at 17:05

    חסרה חוליה במשוואה שלך, "סקס-הוא-אושר".

    סקס-פיצוץ-הוא-אושר.

    סקס כשלעצמו לא מביא שום אושר.
    סקס מדהים כן.

  • אלינור ברגר  On 04/06/2007 at 17:09

    לא הבנתי את התגובה שלך, ריקי.
    מה פירוש "רק גבר יכול לקבוע שאושר הוא סקס"?

    ובשביל אשה? איך שאני רואה את זה, הרבה מאוד נשים סביבי לא מאושרות כי אין להן את מה שהן צריכות בסקס (אינטימיות, חיזור, התלהבות, וכו')

    סקס הוא לא inside out אלא כל מה שנגזר מהאינטימיות המינית שבין שניים

  • ריקי  On 04/06/2007 at 17:14

    ככה התבטא בן לאדן, סקס הוא אושר. התייחסתי להתבטאות הצרה שלו. הוא לא כתב שאינטימיות היא אושר, נכון? בשבילי, היא כזו. ביני לבין בן הזוג, ביני לבין הילדים ובין שאר אהוביי.

  • נולי  On 04/06/2007 at 17:18

    אני לא מאמינה בסימביוזה. לא בין גבר לאישה, וגם לא בין שתי חברות. עד כמה שהדבר מפעים בהתחלה שצד אחד יודע להשלים את המשפט של השני, או שמספיק רעד בריס כדי שידע על מה חשב/ה- לטווח הרחוק זוהי מתכונת לביטול עצמי של אחד הצדדים, הדומיננטי פחות , לפי שסימבויזה היא התערבבות של שניים, היטמעות של שתי אישיויות. לכן זוגות, שאחרי יומיים ביחד כבר מדברים ברבים ("אנחנו אצל חברה שלי", "אנחנו פותרים תשבץ" "אנחנו בהריון")לפי ניסיוני- לא מחזיקים מעמד. כך גם אינני מאמינה בהתחייבות לקשר לטווח רחוק, על אחת כמה וכמה לנצח, כלומר נישואין. הדבר נראה לי מופרך , לא אחראי ומיותר בעליל, לפי שאנחנו לא מנבאי עתידות.

    על מנת ליצור זוגיות מוצלחת, לפי דעתי, יש לתת לכל אחד מהצדדים את המקום שלו, את הפרטיות שלו ולא לנסות להגמיש את הדעות/ הטעם – לטובת השני.
    אני דוגלת בשני בתים.(בשכנות) שהמפגשים בין השניים יהיו מתוך בחירה ולא מובן מאליו.

    מונוגמיה שבאה כהבטחה עם אותו נצח מהולל גם היא מתקבלת אצלי כאקסיומה מגוחכת. רצוי ונכון שתימשך בין שניים כל עוד קיימת תשוקה, משיכה מינית ועניין משותף. אם אלה דעכו סופית, ולא רק דהו לתקופה מתוך נסיבות, אני לא רואה כל סיבה לזוג להמשיך להיות ביחד. לכן אני לא מאמינה בנישואים פתוחים. אני מאמינה באנשים פתוחים. כאלה שעירניים לעצמם ולזולתם, שחושבים באופן עצמאי, ומתאימים לעצמם את אורח חייהם בלי לנהור כמו עדר אחרי מוסכמות חברתיות עתיקות או מודרניות יחסית. אלה המקיימים נישואים פתוחים למשל , חיים זה עם זו בדרך כלל מתוך נוחות. חברות גדולה? לא נראה לי. הלא כשהתחתנו קרוב לוודאי שהייתה שם אהבה ומשיכה. בדרך כלל, ממה שידוע לי, הבעל או האישה בשלב מסויים "רעו בשדות זרים" הכאיבו לצד השני יפה יפה, והצד השני הסכים לקיים את ה"זוגיות" הזו כדי להישאר במסגרת. אם יש להם ילדים ובמסגרת הפתיחות המשפחתית הם יודעים שלאבא יש מישהי ולאמא יש מישהו- הם מקבלים מסר מעוות על זוגיות ואהבה. אם זה סוד, הנזק גדול אף יותר. ואם אין לזוג ילדים, מה הטעם בזה?
    אצל נשואים נורמטיביים קורים לא מעט מקרים בהם במהלך החיים/ הנישואים אחד הצדדים מתאהב . זה קורה, זה מכאיב, וזה חלק מהחיים. אבל ההלם של הצד הנבגד אולי לא היה גדול כל כך אם לא היה נערך טקס נישואין ובו הייתה ההבטחה "לנצח נצחים" .

  • ריקי  On 04/06/2007 at 17:19

    אני לא נשואה נולי, אחרי פעם אחת החלטתי שמספיק, אנחנו חיים בחטא, אבל אם הוא יבגוד בי אני פשוט אהרוג אותו.

  • רציונלי  On 04/06/2007 at 18:33

    אני מאוד מקווה שבשבילך שאת מתבדחת כשאת כותבת "אם הוא יבגוד בי אני פשוט אהרוג אותו".

    אם הוא ישכב עם מישהי אחרת את יכולה לבחור אם להישאר איתו, או לא. זה הכל.

    והוא הרי ישכב עם מישהי אחרת, מתישהו, כי זאת דרך העולם. כבר עכשיו בגיל 30 את טוענת שסקס הוא לא האושר, אז מה יקרה ביניכם כשתהיי בת 45? 50? את מצפה שהוא יעשה ביד?

  • ריקי  On 04/06/2007 at 18:35

    אבל זה לא האושר – כלומר – אצלי האושר מורכב מעוד דברים.
    וכן, ברור שמי שרוצה להרוג באמת לא כותב את זה.

  • רציונלי  On 04/06/2007 at 18:43

    זאת לא "בגידה", לדעתי. זהו בסך הכל תהליך די טבעי של אבולוציית-יחסים.

    האם את באמת מצפה שבן-זוגך ישכב איתך, ורק איתך, אך ורק איתך, ב-40 או 50 השנים הבאות? והוא יהיה תלוי אך ורק ברצונך, במצב עייפותך, תשוקתך הפוחתת והולכת וטוב לבך?

  • נולי  On 04/06/2007 at 19:04

    אה, אתה בטח מאלה, שאם וכש"קורה" לך ה"תהליך האבולציוני" (הרי מעצמו זה קורה, לך אין שום אחריות על המצב ) אתה אומר בנון שאלנט למאהבת או לאשתך : " מה שיש לי איתך זה איתך, ומה שאיתה זה איתה, אין שום קשר" .
    תרשה לי לשאול אותך: מהי כן בגידה בעיניך? (חוץ מבגידה במולדת?) ואהבתי גם את תשובתך הקסומה לריקי. יש לי חדשות בשבילך: לא כל הגברים בוגדים. מה אתה יודע, אני מכירה כמה כאלה, ואם תשאל אותי איך אני יודעת, אז תסתפק בזה שאני יודעת. שלא לדבר, ( בעצם למה לא)על ההתייחסות הדוחה אליה בסוף, הו מאמה, לא עולה על דעתך שיש גם תרחישים אחרים, אולי קצת פחות שובניסטים.

  • רונה צורף  On 04/06/2007 at 19:17

    אם הוא היה שם לפניה ואז מתחילות הבעיות. הסקס טוב כל עוד האהבה לא שם.אבל הוא בהחלט יכול להתפתח לאהבה חד צדדית אחרי שהסקס נגמר. ובקשר ליחסי הגומלין בין המדינות ( אם האהבה היתה מדינה אני הייתי שרת החוץ…) אז כדאי לזכור שלהתגרש זה קל כשאין ילדים, והיצורים הקטנטנים האלה הם בדרך כלל הנ.צ. שמסמנים בבהירות את קו הגבול. אבל בסופו של דבר,כולנו כאן יכולים להודות שאין גבולות בשום דבר בחיים וכל אחד ואחת קובעים את הגבולות שלהם/ן וגם את הסודות וככה חיים עם ריגושים משני הצדדים ו…שלום על ישראל.

  • ריקי כהן  On 04/06/2007 at 19:20

    תודה, ייצגת אותי מצוין

  • ל.  On 04/07/2007 at 1:02

    השימוש במונח 'בגידה' לתיאור פלירט תוך כדי ניהול חיי נישואין הוא שימוש נפיץ, טעון כשלעצמו, הגיע הזמן למצוא מילה ייחודית שתתאר רק את זה, בלי קונוטציות אלימות של קיר וכיתת יורים. אני מרגישה מספיק בטוחה בעצמי כדי להעניק לו חופש מוחלט, וזעקות הגעוולד מצחיקות אותי. חיי נישואים הם כל כך הרבה יותר ממפגשי סקס צהריים לוהטים. בעיניי זו רכושנות, ומאז שבוטלה העבדות – בוטלה האופציה החוקית לתחושת רכושנות כלפי אדם אחר

  • בועז כהן  On 04/07/2007 at 1:15

    בראבו, ל. – קבלי שאפו על כל אחת ואחת מהמלים שלך.
    (-:

  • ג'וליה  On 04/07/2007 at 1:54

    כמו שכבר אמרתי בעבר, אני חושבת שגם למילה "בעל" ולמילה" גירושין" צריך למצוא תחליף הולם. הקונוטציות השליליות כ"כ, המגבילות, הרכושניות, המבטלות את האישה ומשעבדות אותה, וה"גירושין" שמתארת בדיוק מופלא את תהליך הבעיטה החוצה כאילו אין שום דיון לפניו וכאילו אין שבעה מדורי גיהנום אי שם באמצע וכאילו אף אחד לא יוצא פגוע כך או כך.

    נתחיל במציאת מילים אחרות לשני הביטויים האלה, ותאמינו לי שאחר כך, גם ה"בגידה" תמצא ניסוח טוב יותר וגם "נישואים" לא ישמעו כ"כ מובנים מאליהם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 04/07/2007 at 3:29

    מה כבר לא קוראים לזה "סטוץ"? אז אולי "זיוץ"(על שום זיון מהצד) או "ציוץ". הרוב דיבורים, לא?

  • מוטי סגרון  On 04/07/2007 at 4:22

    הרבה מושגים לא נכונים.אנו חיים לפי מושגים שאינם קיימים.לדוגמה. אושר.אין דבר כזה. ומי שמצפה לאושר זה לא יגיע כי המושג לא קיים.ובכלל הרבה זבל הוליוודי נכנס לחיים שלנו יותר ממאה שנים.אנשים חיים או מצפים למודל חיים שאיננו קיים. צריך לחזור לחוות חוויות ראשוניות. ולהתנתק ממושגים המוטמעים עמוק בראש.תתחילו להרגיש.ולרצות ללא ציפיות ושוב ללא מושגים המעכבים את הרגש והחוויה הראשוניים

  • מוטי סגרון  On 04/07/2007 at 7:35

    ועוד דבר. צריך להפסיק להשתמש במילים בעיתיות כמו סקס. זיון. אני מדמיין את אלה שרושמים ביומן ביום שני סקס.טעות חמורה.ומלחיצה מאוד. אני מציע לכולם לפתוח את שיר השירים.שם תמצאו רומנטיקה ואהבה של ממש. בשיר השירים יש התייחסות לתשוקה ולחשק.ובהקשר הזה שלמה המלך אומר :אל תעירו באהבה עד שתחפץ!רוצה לומר לא כופים אהבה.ואם אין או נגמרה כך נדמה, האהבה? ממתינים. תיזמון. באהבה הוא קריט לפעמים. ולסיום מקריאה של שיר השירים נדמה ששכחנו להחמיא במילים.ורצוי להכין דף ולכתוב .ולומר ואם צריך לצטט שיר אז זה טוב. תשכחו מהאגרסיות נוסח הוליווד. זה דומה למלחמה .לכבוש. לזיין. מישהיא אמרה אם הוא יבגוד היא תהרוג. שכחתם? מדובר באהבה בין גבר לאשה. מילים. במקרה שלנו זה קריטי. זו דעה אישית.והיא נתמכת רק מניסיון וממעט דרך ארץ שנשאר עדיין מהילדות.

  • עפרה  On 04/07/2007 at 16:36

    פותחים רשימות (:

    איפה הגבר שישמיד לנו במעיכה את המחשב ויביא אותנו בכח למיטה

    (אל תתנפלו עלי. זה לא פוליטיקלי קורקט אבל מצד שני זה דוקא סקסי)

  • אלי האנה  On 04/07/2007 at 22:18

    אני כבר בא. כמה פנטיום יש לך?

  • אביבה משמרי  On 04/08/2007 at 13:15

    זה המונח שאתם מחפשים. אנחנו עושים יותר מדי עם הרבה מדי (לא אני, אני הייתי בתולה עד שנעם נולד).

    רוב הרומנים הסוערים, רוב יצירות המופת הגדולות נכתבו אודות קשרים שלמים שבנו והרסו חיים – אבל נבנו על מבט עין, על פגישה חטופה אחת, על חליפת מכתבים שנמשכה שנים. זה הספיק, כי אנשים ראו עושר ועומק וניואנסים בכל דבר, וניהלו את חייהם *במקביל* לריגוש, ולא סביבו.

    היום, כשעושים סקס מזדמן בלי להניד עפעף, זה לא מספיק. מכירים בנאדם לעומק וזה מתחיל לשעמם. מזדיינים עם כולם וזה מתחיל להימאס. מקרה קלאסי של עודף ריגושים שמביא למיאוס.

    נכון שזוגיות מונוגמית ארוכת טווח יכולה להפוך לכלא משמים ומשתק.

    אבל זה לא בגלל הזוגיות עצמה, כי זה קורה גם למערכות יחסים שהיו טובות בראשיתן – זה בגלל המבנה המסוגר, המנוכר והמפוצל של החברה המודרנית. מבנה שגוזר שתלכו הביתה יחד בשישי בערב, ועד שבת אחה"צ לא תראו נפש חיה, גם לא את פרצופיהם של השכנים שלכם. מבנה שכאילו מעודד חופש ועצמאות, אבל יוצר חוסר מנוחה וחיפוש אקזיסטנציאליסטי נואש.

    אז כאן, במקום להתפזר ולמצוא סיפוק בפעילויות אחרות מסביב ומחוץ למערכת הזוגית, ולחזור הביתה לביטחון ולחום – משום מה חושבים ש"צריך עוד מאותו הדבר" (כי משעמם בבית) ומחפשים סקס ואהבה מחוצה לה. זה לא נכון.

  • אנונימי מוּכר כאן  On 04/09/2007 at 7:37

    אני עומד להציע לזוגתי הצעת נישואין בעוד יומיים.
    קראתי את הכתבה ואת התגובות, ואם לומר את האמת, זה רק חיזק אותי במה שאני עומד לעשות.
    למרות שאני יודע שאם היא תקיים קשר מיני עם אחר, ולהיפך, זה מבחינתי ומבחינתה יהיה דבר כמעט בלתי נסלח, משום מה יש לי הרגשה שזה לא יקרה, וכמו שאני רואה את האופי שלי ואת האופי שלה, אני מקווה שנצליח לצאת מכל משבר אמון.
    תראו, זה לא שלא היו לי אהבות גדולות ועצומות לפניה, זה לא שאני לא רואה אף אחת מאז שהכרתי אותה – הראש עובד (ברוך השם) ולפעמים נודד, אבל העובדה שאני לא מסתיר ממנה שום דבר שאני *עושה* (במובן של מעשים יומיומיים וכו', שלפעמים כוללים פגישה עם מישהי מהעבר), היא זו שמחזקת אותי בצדקת דרכי.
    מה אתם אומרים/אומרות?

  • בועז כהן  On 04/09/2007 at 9:31

    והמון אושר.

  • לי  On 04/09/2007 at 14:30

    תגובה משמחת.
    אני מזדהה גם בעניין הראש העובד כל הזמן וגם בעניין הבלתי נסלחות. המודעות שלך נשמעת מבטיחה. (אני עם בן הזוג שלי עשר שנים, נשואה שמונה מתוכן).
    ובועז, הפוסט שלך הניע אותי לכתיבה אצלי – תודה 🙂

  • shin  On 04/09/2007 at 21:07

    עשית לי סדר בבלגן. את צודקת לגמרי.

    בועז – אני לא מסכים לדיכטומיה של ביטחון מול תשוקה. היא מוגבלת ומגבילה. יש עוד פרמטרים שנכנסים לתמונה.

    מונוגומיה היא דרך חיים אפשרית וכנראה מתאימה לרוב בני האדם. יש כאלה שמסתדרים בקומבינציות אחרות וזה על הכיפאק (כל עוד אף אחד לא נפגע)

    ולסיום (קצת מלוקק אבל שיהיה) –
    הלוואי שכולנו נמצא בחיינו אהבה ואושר (עם בן\בת זוג אחד\אחת או יותר)

  • דבורית  On 04/10/2007 at 8:51

    אני שמחה כשגם אתה מצטט מ"החולה הנצחי והאהובה", אחד הספרים המצוטטים בחיי, שמפרק את הצירוף גבר/אישה לחתיכות קטנות, דביקות ולא מאוד ריחניות.

  • שדונית  On 04/10/2007 at 9:50

    זוית הראיה שלך, אנחנו מביטות מאותו חלון על אותה הנקודה

  • George W. Bush  On 04/11/2007 at 8:27

    אני מצטער, אני חייב להבהיר משהו:
    כולם יוצאים מנקודת הנחה שהיום כולם מזדיינים עם כולם ויש ריגושים מכל הבא ליד, עד שכבר סקס מפסיק לרגש.

    ואני פשוט חייב לשאול מאיפה קיבלתם את הרושם הזה, כי על הפלנטה שבה אני חי ישנו מצב מוזר מעין זה:
    – לרוב הבנות יש חבר.
    – לרוב הבנים אין חברה.
    – כל (או לפחות רוב מוחץ) של הזוגות נשארים ביחד לתקופות ארוכות.
    – מבין הזוגות האלו, מעט מאוד בגידות מתרחשות, אם בכלל.

    עכשיו, אני לא יודע אם זה בגלל גילי (23) או האוכלוסיה שאני מסתובב בה (רעננה, ת"א), אבל לי נראה שאני חי על פלנטה פוריטנית ומונוגומית להפליא. ובגלל שכל-כך קשה לכל גבר למצוא חברה, פשוט מטעמים של היצע וביקוש, כל אחד יחשוב עשר פעמים לפני שהוא ינטוש קשר קיים, גם אם תהיה לו הזדמנות.

    במילים אחרות, כל הדיונים הללו על מונוגומיה-כן-או-לא נראים לי תלושים לגמרי מהמציאות, והמציאות היא מציאות השוק – שוק של היצע וביקוש שמכתיב את התנהלות כל הגורמים בדבר.

    "בגידה", למשל, היא בכלל לא רלוונטית לדיון בעולם שבו ברירת המחדל היא "לבד".

  • hub,i  On 04/18/2007 at 17:13

    הוא רוצה יותר
    והיא אחד שטוב
    הוא ממנה יופי
    והיא ממנו עוד

    שומר מאחרים
    חושפת אחרות
    מתחממים מתקררים
    סגורים בלי הפרעות

    שווים אחד עם השנייה
    לשאר שוב נפתחים
    עכשיו לבד, עקר וקר
    חרוז נשכח בשיר

  • האישה שעלכף היד האחת  On 04/21/2007 at 21:09

    "הנטייה של החברה המודרנית לשוויון בין המינים פוגעת בתשוקה. האינטימיות וגילוי הלב מבטלים את המסתורין הנחוצים כל כך לארוטיקה. היא קוראת ליצור מרחק בזוגיות, כדי שהאי-ודאות תצמיח מחדש את ההתרגשות והתשוקה".

    קראתי את כל המאמר ולא הצלחתי להבין את צירוף ההגדרות(שוויון מול אינטימיות גילוי לב מיסתורין התרגשות ותשוקה) הנ"ל במשפט אחד.

    סוג של מרחק ומיסתורין אולי מבעיר תשוקה, אבל מה זה קשור לשיוויון או אי שיוויון?
    האם רק במצב של אי שיוויון ניתן לייצר מיסתורין ואי וודאות? ואי וודאות של מי? של האישה התלויה בבעלה שתסכים לעשות איתו סקס כל אימת שיחפוץ כי הוא מקור הכח..

    תשוקה שנובעת מהבדלי כח? מה זה החרא הזה?
    עזרה בבקשה, כי אני לא מבינה.

  • האישה שעלכף היד האחת  On 04/21/2007 at 21:20

    איפה האישה שתשמיד את השלט הזה שהכפתור של הספרה 5 כבר מזמן נהיה כפתור לבן ותסחוב את בעלה בתקיפות למיטה, איפה?

    (וכן, היא תלבש גרביון רשת עם בריות בצבע שחור ונעלי עקב בצבע אדום, וכובע!)

  • רותם ליאור  On 05/03/2007 at 22:44

    הגיע הזמן לקחת את הפרה הקדושה הזו ששמה מונוגמיה ולשים אותה לסיבוב קטן על האש, רצוי עם בצל.
    לעניות דעתי, זה מגוחך וגם מיותר שגבר ואישה בונים מערכת יחסים שלמה על ההבטחה לנאמנות מינית נצחית. הנורמה החברתית הזו תפיל אחריה עוד הרבה חללים עד שנגיע לזמנים אינטילגנטיים יותר ונבין שאהבה, זוגיות, חברות, משפחה, משק בית משותף ותשוקה הם מושגים שונים ונפרדים בעליל. וטוב שכך.
    באופן שכלי, מאוד מובן לי הרצון של אחד או שני בני הזוג לרעות בשדות זרים. וזה לא צריך להיות מנוגד לאהבה שביניהם. ומה עושים עם הקנאה? נזכרים טוב טוב שהיא לחלוטין לא מדד לאהבה אלא לרכושנות ולפחד נטישה בלבד.

    כרווקה מושבעת ונהנתנית שגם לא רוצה להיות הורה, אולי אני קצת מחוץ לדיון ואולי לא. אבל ברזומה יש לי קשר של חמש שנים מופלאות וקשות ומתוכן הבנתי: מונוגמיה, כמו נישואין, היא בית כלא מסוכר (לבן, לא חום). ביטחון וקביעות ושיגרה, אבני היסוד של כל קשר זוגי, הם אוקסימורון לתשוקה וריגוש. שכל אחד יבנה את סולם העדיפויות שלו. אני את שלי בחרתי. האגדה מספרת שהבחירה נעשתה עוד ברחמה של אימי (-:

    בועז. מונוגמיה מתקשר לי לנושאים אחרים שעליהם גם כתבת: הדוניזם ואושר וחופש וגם עליהם יש לי הרבה מה לכתוב. ואז אני קוראת שגם אתה אנגלופיל, ומבינה שהיית ג'ו המבתק מבבנות. אבל יותר מזה! אני נזכרת שקראתי במעריב פעם באחד הטורים שלך, מה שכתבת על יצירת המופת "דונדנטה" של מיי מורנינג ג'אקט, (מהדיסק אוקונוס!) שהוא ללא ספק אחד הקטעים המפילים ביותר ששמעתי בזמן האחרון. אז רק שתדע שגנבת לי את כיווני הרוח מהמוח שלי. לא יודעת איך לסיים את התגובה, אז אצא לי הפאבה. שרב היום…

  • איל  On 03/21/2010 at 3:27

    אימצתי מודל אחר:
    יש את אם ילדי והחברה הטובה שלי.
    ויש את אהובותי המתחלפות.
    ואני רווק.
    מומלץ ביותר.

  • יערה  On 03/21/2010 at 8:45

    הגיענו לשלב של פוסטים ממוחזרים…?
    על צ'ילטון הבנתי, בדחק רב. מה הסיבה לנוכחי?

  • אתי ג  On 03/21/2010 at 8:56

    חלי עלא אללה, נשבר מהדיבורים. אני תמיד אומרת לבעלי, נסדר לך איזו יפנית, תיהנה קצת…
    אבל הוא קתולי באופי, מה לעשות?
    אוהב אותו יותר אם יהיה עם אחרת, אראה אותו מלבלב – יש דבר יותר משמח מזה?

  • אתי ג  On 03/21/2010 at 9:12

    הנאמנות היחידה (היחידה!) שיש לי מתבטאת באחריות לאושרו של בן הזוג שלי ולתחושת החופש שלו.

  • אחת  On 03/21/2010 at 9:59

    דווקא הביטחון, תחושת הוודאות שמערכת היחסים שלי שרדה כמה טלטלות ולא הולכת להתרסק מחר ככה סתם, היא זו שמשמרת בי את התשוקה וההתלהבות. לא עשרים וארבע שעות ביממה, אבל רוב הזמן. כשאתה מרגיש שאתה מנהל מערכת יחסים שבירה אתה (אולי נכון יותר לומר את?) לא באמת מסוגל ליהנות ממנה, אלא רק לחשב את הקץ או לחיות בחשש.

  • דודו  On 03/21/2010 at 10:02

    ניזון רק מהציטוטים החלקיים שהביא בועז בפוסט שלו, אני ממליץ בחום לקרוא את הספר כולו (בעברית נקרא בשם המעוות "אינטליגנציה ארוטית).
    הרבה ממה שנאמר כאן על המחברת היה נחסך, ויש הרבה מה ללמוד ממנה בנושא איך לקיים זוגיות פוריה ומשמעותית לאורך שנים. מנסיון !

  • מיכל ש.  On 03/21/2010 at 12:06

    על האמונה באהבה ושיוויון,
    כתבה קרול גיליגן את הספר המבריק שלה שמדבר בדיוק על זה, על השיוויון כבסיס לקשר פורה ומלא אהבה ותשוקה:
    The birth of pleasure, a new map of love / Carol Gilligan
    וכל המשחקים השוביניסטים כבר יצאו מהאף
    והם לא משרתים את אף אחד לטובה, הם רק מנציחים את האומללות והרעב האינסופי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: