אוקשה

קיבוץ נערן, בקעת הירדן. ינואר 1982. המגרש ריק, חוץ משנינו, מיוזעים, נוטפים, שתי בנות נחשקות, והכדור הכתום. הסלים השקופים. רשתות החבלים הקלועות. מהחדר שליד המגרש בוקעות הגיטרות של קרלוס סנטנה, "קרנבל" שזורם ונמסך ונמשך אל תוך Let The Children Play ואני אוהב את השמיים הנמוכים של החורף ואת השלווה המדומה הנסוכה על הקיבוץ ואת המוזיקה של מונפלאואר ששוטפת את האויר.

הוא היה שחקן מצויין ביותר וכל אותה שנה הוא קרע אותי לגזרים, באינספור משחקי כדורסל. האצבעות שלו היו מכשפות את הכדור, מקשיתות אותו מעל לראשי וידיי המושטות, הוא נמוך ממני בשני ס"מ, אבל הוא הרבה הרבה יותר חזק ממני, ברנש רחב וחסון, ועבודת הרגליים מתעתעת, ופיתול המתניים, כושר גופני מצויין והטעיות שנלקחו מספר הפעלולים של ד"ר ג'יי, הוא מסחרר אותי, פעם אחר פעם, סיבסוב, כניסה לשטח המסוכן, סל ועוד סל ועוד סל, וכשאני מתעייף לדלוק אחריו, ומחכה לו על הקשת, הוא יורה משלוש וצולף. מניאק.

הבנות שישבו על ספסלי האבן בתחילת המשחק, התקרבו קצת. השמש אדומה-עמומה נעלמת אי שם מעבר לאופק, הצלילים של "סנטנה" מגיעים מחדר התרבות אל המגרש. הפרוז'קטור נדלק ומציף את הפרקט באור בהיר, לבן וצח.  אני דולה מעצמי כוחות כדי לפחות למזער את ההשפלה. למרות שהוא עייף, אני רואה שהוא זחוח, כמי שנצחונו ברור. התוצאה 22:28 והמשחק יסתיים בדיוק ברגע שבו אחד מאיתנו יגיע ל-32 נקודות. הוא צריך בסך הכל שני סלים פשוטים, וזהו. הוא קולע אחת, בקלילות, מעל ראשי. 22:30, ואז – מחוסר ריכוז, אני גם עושה עליו עבירה והוא הולך אל הקו. אם שתיהן בפנים, זהו זה. הוא מנצח גם את המשחק הזה והולך איתה. ככה היא אמרה, וחייכה, מתוקה כמו מלאך בלונדיני עם שדיים גדולים.

הוא מטווח מהעונשין והכדור הראשון צולל פנימה. 22:31 ומיד הולך שוב אל הקו. אני מכווץ את הגבות. הבנות מביטות בעניין מסויים בזריקה האחרונה הזאת. "זה בחוץ", אני אומר לו, ולא מאמין לעצמי. הוא לא החטיא אף זריקת עונשין באף משחק נגדי מעולם. הכדור יוצא בדרכו ממנו אל הסל, זה פוגע בפרספקס, מקפץ פעם ועוד פעם על החישוק, ו…נופל ישר לידי. אני יוצא מהבקבוק, לפני שהוא מספיק להתעשת נכנס אל הפינה, ומתרומם לזריקה, עם הקרש – וזה בפנים. שתי נקודות. 24:31 והכדור אצלי.

אני חייב לחשוב, לחשוב טוב, הוא שומר מרחק, משאיר אותי מחוץ לטווח מסוכן מדי. מחכה שאזרוק לסל. מקסימום, הוא חושב לעצמו, זה יהיה בפנים. עדיין ההפרש יהיה חמש נקודות. אני מנצל את זה ולוקח קשת גבוהה, מנסה את מזלי. הכדור פוגע בחישוק, ונכנס. 31:26.

הכדור אצלי. ואז אני  עושה את מה שלא העזתי אף פעם לעשות נגדו, להיכנס בצעד וחצי ממש אל מתחת לסל, והוא מופתע מהחוצפה התהומית שלי – ואני מרויח ביושר 2 נקודות. 28:31.  שלוש נקודות הפרש בלבד!

הכדור אצלי, והוא שומר אותי קרוב קרוב, לא נותן לי לנשום. תנועה אחת לא במקום, והוא חוטף לי את זה, כמו ברדלס הוא חג מסביבי, חוסם כל אפשרות להיכנס לאזור הצבע, מרחיק אותי עוד ועוד, כשאני מכדרר ומכדרר, ברך מתכופפת מעט לשמאל, ואני מזנק לימין לתוך הבקבוק, מנסה לזרוק מהר. וחוטף מכה!  הוא מנסה לעשות לי גג אבל זו מכה ביד, ואני הולך לקו העונשין. הזיעה זולגת לתוך עיני. צרצור הצרצרים בדשא. הגיטרה של קרלוס יוצאת לסולו והכדור יוצא בדרכו המתוקה אל תוך הסל. 29:31. אני מתרגש, ולכן הכדור השני שאני זורק מתפספס, והוא שלו, בידיו. עכשיו הוא לא צריך יותר כלום חוץ מסל אחד, אחד, כדי לחסל לגמרי את ההזדמנות היחידה שעוד היתה לי לעשות משהו. כל מה שאני רוצה זה לנצח אותו ולשכב עם הבחורה היפה שמתבוננת בנו. לא יותר.

אבל הוא זורק ומחטיא, והכדור יוצא החוצה ועכשיו הוא שוב אצלי. אני זורק וזה נכנס, וההפרש הוא עדיין שתי נקודות בלבד. מי היה מאמין. 29:31, הקצב הלטיני של סנטנה נדמה כמו מתחזק, יש משהו מתגלגל וחוזר בכלי ההקשה והגיטרות והאורגן שכמו מציפים את המגרש, כמו שהאנדרנלין מציף את דמי. הבנות נעמדות על רגליהן. המתח קשה מנשוא.  שתי נקודות הפרש והוא רודף אחרי ללא ליאות, אני רואה את המבט שלו, מרוכז, והוא לא מתכוון בשום פנים ואופן לאפשר לי לזרוק, בשום דרך שהיא, את הכדור לסל.

גשם מתחיל לטפטף, וזה הולך ומתגבר. אדים עולים ממני, בגלל האויר הקר והגוף החם והמזיע. אני מכדרר ומטייל מחוץ לבקבוק מצד לצד, מגניב מבט לעבר הסל, הוא לא מניח לי שניה לחשוב, או לעצור לנשום, ואני מוכרח לעצור. אין לי כוח. אני תופס את הכדור בשתי ידיים. אם האורך של מגרש כדורסל 28 מטר ורוחבו 15 מטר – אני נמצא בין עיגול האמצע לבין הבקבוק, משהו כמו 10-12מטרים מהסל, והוא לא מאפשר לי לעשות שום דבר, פשוט כלום, רק לבהות ולהתנשף.

אני עומד על הצד. כתף שמאל שלי פונה אליו, והוא חוצץ ביני לבין עמוד הסל. ויש רק דבר אחד ויחיד שניתן לבצעו.

כבהילוך איטי, כשהכדור מונח על כף ידי הימנית, חילצתי מעצמי את ההוּק שוֹט מהחלומות של וילט צ'מברלין,  וכדור עור כתום החל מצייר קשת דמיונית מעל ראשי, מעל ראשו, לתוך השמיים של קיבוץ פלמחים שהכסיפו וטפטפו מעלינו, רעם התנפץ אי שם במרחק והכדור יורד מן הרקיע, נופל כמו שושנים מגן עדן ונכנס חלק ומהיר וחותך אל תוך הרשת, וזה שלוש נקודות, אין יותר קליעת-שלוש מזה.

תם ונשלם והתוצאה היא 31:32 וזה הוא הנצחון שלי, ואני עומד לבד לחלוטין בלב המגרש וידי מונפות אל על, מתקשה להאמין, והגשם ניתך חזק והוא כבר רחוק משם, בחדר, מתפשט, מתנגב, ואני עומד ועומד ועומד והילוך חוזר משתחזר בתוך ראשי כמו לופ שנתקע, הכדור זנוח מיותם ליד מדרגות האבן, והגשם יורד ויורד ויורד, ואני עומד, ועומד ועומד, וגם עכשיו, כשאני עוצם את עיניי, אני עדיין עומד שם, גלדיאטור קטן, ניצב משתאה וגאה ומנצח, העולם שקט ומרצין וכל כולו כבוד חרישי לנס האוקשה החד-פעמי, המוזר והמשכר.

מוקדש באהבה לשי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 03/18/2008 at 8:45

    כמה זיעה ומאמץ בשביל רושם מעורפל בגשם על בנות שאולי וכל כך רק קצת אולי יהיו שלך, מה , רק בגלל סל ניצחון? היו? נמוגו כמו חלום?

  • אורי  On 03/18/2008 at 9:20

    בתור ילד ספורט אני מזדהה. דווקא הרושם על הבנות נדמה לי כדבר הכי שולי כאן.
    יש קצת בעיות עם הניקוד, אתה יודע?

  • שי טוחנר  On 03/18/2008 at 9:20

    ולמען האמת, כתוב בצורה יפהפיה.

    עבדת קשה, אבל הבנות הספיקו להעלם, כנראה הגשם היה מספיק עבורם לאבד ענין.

    אבל הנצחון תמיד מתוק, ביחוד בנסיבות אלו וזכרונו נשאר לעד.

  • עדי  On 03/18/2008 at 9:22

    תודה, בועז. כל כך יפה אתה כותב.

    שרון, מה זה משנה? אפשר לומר על כל דבר את הדברים שאתה אומר. גם הנשים שרוצות אותך בגלל סיבות עמוקות-עלק בהרבה מאשר משחק כדורסל, גם בשבילן אתה מחליט ששווה כל המאמץ הזה לא מתוך הסיבות הרציונליות.

    חוץ מזה, אחד הדברים שאני אוהבת בכתיבה של בועז היא הצגה של ראיית העולם של הגבר הכ"כ סטריאוטיפי (סליחה בועז, כן?), המונע מתוך היצרים הגבריים הכי בסיסיים, שחי (חי טוב, לא שבוי) בגוף של גבר ליברלי, נאור, מתקדם. כשאף אחד משני הצדדים האלה לא מתבייש בשני ולא מנסה להעלים אותו או להתגבר עליו.

  • איילת  On 03/18/2008 at 10:13

    ברור לך שלא היה להן מושג בכלל מי מוביל או מה ההפרש. וברור לך שזה לא הטריד אותן כהוא זה? הן עשו את הכניסה שלהן, את היציאה שלהן ואתם הזעתם כמו חמורים ולא התפניתם ברגע הנכון.
    חוצמזה קסם.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 03/18/2008 at 11:08

    כל הטסטוסטרון הזה, והזיעה, והאמביציה, והפיזיות, הגבריות, והגשם. נהדר. מוחאת כפיים.
    (:)

  • דוד שליט  On 03/18/2008 at 11:12

    גם אני, ואפילו שחקני כדורסל ששמעתי בילדותי, כולנו אמרנו אוקשה, עד שהתוודענו דרך השידורים לצורת ההגייה הנכונה – hook shot. עוד שיבושים קלאסיים שעודם עמנו, פנדל במקום penalty, וסוודר במקום sweater.

    הזכרונות שלי מלעשות רושם על הבנות לקוחים מכיתה ה-ו, ולא כוללים עדיין את המרכיב המיני, אבל לא אשכח כש"הבת שהכי אהבתי בכיתה" הצטרפה לחבורת הבנות שהביטו בנו בחצי אדישות במשחק כדורגל כיתתי, בדיוק ברגע הפנדל, ואני בשער. הופעתה פשוט הצמיחה לי כנפיים, וזינקתי, מאבד מגע עם האדמה, והדפתי את הכדור. מרתק מה שהמוח שלנו בוחר לזכור אחרי עשרות שנים

  • אלינור ברגר  On 03/18/2008 at 11:17

    אפילו כשזה על משחק כדורסל, זה לא על כדורסל באמת. יש משהו ארוטי נורא בכתיבה שלך, אתה יודע? שני זכרים מזיעים כמו שני לוחמים. יש מאבק גברי. התגוששות על מגרש. והבנות מחכות בצד כפרס (?)צריך לעשות מזה סרט

  • הירושלמית  On 03/18/2008 at 11:20

    אהבתי את הסיפור שלך. "בדיוק ברגע הפנדל, ואני בשער. הופעתה פשוט הצמיחה לי כנפיים, וזינקתי, מאבד מגע עם האדמה, והדפתי את הכדור". מקסים.

    ובועז: אהבתי גם את הסיפור שלך
    (-:

  • ח ל י  On 03/18/2008 at 15:15

    מ ק ס י ם לגמרי.

    היכולת שלך, והרצון 🙂 לפרוט חוויות שלך, לפרק אותן לרגע אחרי רגע כל כך מוכרת לי, ומוצאת חן בעיני. נורא נורא יפה בעיני.

  • אורי בר  On 03/18/2008 at 18:13

    זה אחד הבלוגים (ואתה אחד הכותבים) הכי אהובים עלי.

    תודה.

  • Shai, NYC  On 03/19/2008 at 0:55

    I do remember this game among other. I know I made you sweat but you earned it.
    even the best loose sometimes

  • עידן  On 03/19/2008 at 7:30

    אבל זה מה שיפה בספורט. שלפעמים אתה מנצח בפוקס

  • רונית  On 03/22/2008 at 16:04

    אבל מה נסגר בסוף עם הבלונדינית עם השדיים הגדולים?
    עכשיו סופסופ אני מבינה מה באמת מניע אלופים.
    כתוב מקסים,
    וכרגיל, מדהים אותי איך לכל החושים שלך יש כזה זכרון טוב, אחרי כל השנים.

  • avha  On 03/25/2008 at 1:02

    אתה פשוט כותב נפלא!

  • האישה הגבוהה  On 07/07/2008 at 23:55

    קראתי בענין. חשבתי שזה ייגמר אחרת..

    יפה.

  • יובל בריל  On 04/02/2010 at 19:27

    טוב אצלי כדורסל היה תמיד כר נרחב למלחמות, הקטן המרביץ קרא לי פעם מישהו, אחרי שכבר לא יכול היה להסתיר את כפות ידיו האדומות ממכות של ידים קצרות שמנסות לעצור אותו
    🙂

    מאז כשמציעים לי כדורסל אני תמיד אומר, עזבו, אני לא יודע לשחק, רק להרביץ בהגנה

    אחלה סיפור, כתוב נהדר !

  • ורד נבון  On 11/28/2012 at 23:23

    פוסט חושני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: