התזמורת של קפה פינגווין, לונדון

Penguin Cafe orchestra – אלבום הבכורה, 1976

 

 

יום אחד, מתישהו, פעם, בסוף שנות השבעים.

חזרנו מהתיכון על אופנועים. אני יושב בחדר של עמי. אנחנו שותים תה ועושים שיעורים. צלילים מגיעים מהחדר הסמוך, גורמים לי לחדול מהכל, לשאול: מה זה הדבר הזה?; תקליט חדש שאח שלי קנה, עמי אומר לי, ואני יוצא מהחדר, לכוד בכבלי הצלילים, בחוטים השקופים האלה שמושכים אותי לחדר של דורי, עומד בפתח ושואל בהיסוס ומבוכה "מה זה?!" ודורי מרים את הראש מהעטיפה ומחייך אלי, ואומר, תקליט נדיר, תזמורת מלונדון, שמנגנת באיזשהו בית קפה. יפה, הא?, ואני עומד שעון על משקוף דלת חדרו הקטן, ובחוץ הלילה יורד, ואני לא זז משם עד סוף הצד.

 

 

פינגווין קפה אורקסטרה החלה בספק חלום, ספק הזיה, על חוף הים, בראשו של סיימון ג`פס. הוא נולד בשנת 1948 במחוז סאסקס שבאנגליה, היגר עם הוריו לכמה שנים לקנדה, חזר לאנגליה ובבגרותו חי תקופה ארוכה ביפן. בגיל 13 החל לנגן בגיטרה קלאסית ובגיל 14 החל ללמוד גם תיאוריה ופסנתר. "היה לי ברור שאהיה מוזיקאי", אמר ג`פס בראיון ב-1984 "נרשמתי והתקבלתי למגמת המוזיקה ב-Chiswick Polytechnic אבל אחרי זמן קצר הבנתי שהאקדמיה היא לא בשבילי. החלטתי לעשות מוזיקה לבד, בעצמי. את המוזיקה שלי".

ב-1972, במסגרת נדודיו בדרום-צרפת, אירע המקרה שהפך לאגדה ושינה את חייו. ארוחת דגים לא מוצלחת הסתיימה בהרעלה ובימים ארוכים של אישפוז. ממיטתו, קודח וחולה, ראה ג`פס בניין שקוף, שבחדריו פעילויות
שונות. "בחדר אחד אדם הסתכל בדאגה במראה, בחדר אחר זוג עשה אהבה בלהט, בחדר השלישי היה מוזיקאי שהקשיב למשהו באזניות, הכל נראה אפור, עגום, שקט לגמרי – כאילו אני מסתכל על מקום שאין בו נשמה. הייתי על שפת-ים, תחת השמש החורפית של דרום-צרפת. אדם לא מוכר ניגש אלי ואמר: שלום, סיימון. אני האיש מקפה פינגווין, המקום שבו הדברים הם פשוט לא ככה…"

Come to the Penguin Cafe where things just aren`t like that
היה המשפט שנחרט בראשו של ג`פס. הקפה הבלתי קיים, והאיש הדמיוני שמזמין אותו אליו, גרמו לו לנסות ולכתוב את המוזיקה לאותו בית קפה. מוזיקת חלום. יצירה שנולדה מבעד להזיה. ב- 1976 יצא אלבום הבכורה, "מוזיקה מקפה פינגווין". למטה, בקטן, נכתב: "בביצוע: חברים מ`תזמורת קפה פינגווין". אף אחד לא ידע שאין קפה בשם `פינגווין`, ומשום כך גם אין לו תזמורת. "החברים" היו חמישה: ג`פס (גיטרות, באס, כלי הקשה וצעצועים מוזרים), הלן ליבמן (צ`לו ומיתרים נוספים), סטיב ניי (פסנתר וקלידים), ניל רני (יוקלילי וטקסטים) ואמילי יאנג (שירה וציורי העטיפה). המפיק המוזיקלי היה בראיין אינו, שהוקסם לחלוטין מהחבורה המשכילה של מוזיקאים מקצועיים, שמזגו יחד הומור ורצינות מוחלטת, אוונגרד ותמימות ילדותית. ג`פס, אז בן 28, הגשים את חלומו.
 

"בחדר אחד אדם הסתכל בדאגה במראה, בחדר אחר זוג עשה אהבה בלהט, בחדר השלישי היה מוזיקאי שהקשיב למשהו באזניות, הכל נראה אפור, עגום, שקט לגמרי – כאילו אני מסתכל על מקום שאין בו נשמה. הייתי על שפת-ים, תחת השמש החורפית של דרום-צרפת. אדם לא מוכר ניגש אלי ואמר: שלום, סיימון. אני האיש מקפה פינגווין, המקום שבו הדברים הם פשוט לא ככה…"

 

סיימון ג'פס, 1976

האלבום השני. 1981

 
חמש שנים חלפו עד שיצא האלבום השני, "פינגווין קפה אורקסטרה" (1981). עשיר יותר בהמצאות, רווי בדמיון וביופי, עם שילובים מוזרים ויפים עד כאב לב בין מוזיקת מערבונים לפולק בריטי ישן, תזמורת של סרט הודי לצד גיטרות ספרדיות וירטואוזיות. מוחו הקודח של סיימון ג`פס הניב יצירה פלאית, ניאו-קלאסית עם נגיעות של ג`אז קאמרי, שירי-עם אנגלים ופסיכדליה רכה, גיטרות ואקורדיאונים, פסנתרים שכמו מנוגנים בתוך מים, רמזים למוזיקה צוענית וקטע אחד בשם "חלומו של סיימון" – על שום אותו מקרה שהוליד את התזמורת הדמיונית. עם ההרכב שהקליט את האלבום השני יצא סיימון ג`פס להופיע בפסטיבלים ובאירועים מיוחדים במוזיאונים אחדים בעולם. מעט הופעות, שעוררו ענין רב ויצרו סקרנות רבה לגבי יצירתו הייחודית. "זה היה מוזר, משעשע ומהנה", הודה ג`פס, "לראות איך הפכתי למציאות את כל ענין החלום שלי על תזמורת קפה פינגווין".
 

"רציתי לכתוב מוזיקה שמרוממת את הרוח, שגורמת לאנשים לתקשר זה עם זה, מוזיקה שמתאימה למצב נפשי מיוחד, רוחני, ארוטי, מלא אהבה, מוזרה לפעמים, מלטפת לפרקים, מעוררת מחשבה, כזו שמתאימה למקום ששותים בו ומדברים בו וחולמים בו וקוראים בו פואמות"

סיימון ג'פס, 1981

1984, האלבום השלישי של התזמורת / מסע לילי בטוקיו והרמוניום זרוק בפינת רחוב
 
Broadcasting from Home היה התקליט השלישי של ג`פס וחבורתו מפינגווין קפה אורקסטרה נפתח בקטע "מוזיקה להרמוניום שנמצא". באחד מביקוריו בטוקיו התקשה סיימון ג`פס לישון. הוא התלבש ויצא להליכה ברחובות העיר היפנית. המסע האורבני ברחובות הסתיים בפינה מוארת בקושי, שבה ניצב כלי נגינה שמישהו זרק. ג`פס סחב את ההרמוניום למלון ועליו כתב את היצירה הנפלאה, שהפכה לקטע המזוהה ביותר עם ההרכב (ואפילו שולבה באוסף הצ`יל אאוט מאיביזה – "המבחר של קפה דל מאר"). חוץ מאותו הרמוניום, ג`פס ניגן באלבום

השלישי של `פינגווין קפה אורקסטרה` גם על בקבוקים, צלחות מתכת ותיבות נגינה. לראשונה שולבו בתזמורת כלי נשיפה ויש מבקרי-מוזיקה הרואים באלבום הזה את שיא יצירתו של ג`פס.

תזמורת קפה פינגווין בחזרה בבית של סיימון ג'פס, 1981

1987. אלבום האולפן הרביעי של פינגווין קפה אורקסטרה (בתווך יצא גם אלבום שהוקלט ביולי אותה שנה, בהופעה חיה) נקרא "סימני חיים". ב- Signs of Life נכללות שתי יצירות קטנות, משמעותיות ומושלמות: Perpetuum Mobile והקטע הרפטטיבי, המעגלי והמהיר (שגם נכלל באוסף "קפה דל מאר"):

 Southern Jukebox Music (מוזיקה ממכונת-שירים דרומית, מהסוג שהיה פעם בפאבים, מכונה עם תקליטונים שאפשר להפעיל אחרי שמשלשלים מטבע ומזמינים את השירים הרצויים).

 

 

when in Rome – אלבום ההופעה החיה. פינגווין קפה אורקסטרה ב"רויאל פסטיבל הול", לונדון, 1987

אמילי יאנג, צ'לנית וציירת, אחראית גם לעטיפה הזו. אני מחפש את נקודת המגוז, מתבונן לעומק הציור, טובע בצבעים הירוקים, בסבך העצים, צולל כמו לתוך תמונת תלת-מימד, בזמן שהצלילים מתנגנים ברקע. קניתי את הדיסק הזה ב"קצת אחרת" לפני שבוע בדיוק. קשה להיגמל. קשה להאזין למשהו אחר.

 

 

 

ג`פס עבד עם כוריאוגרפים, תרם קטעים של פינגווין קפה אורקסטרה לסרטים וכתב גם קטע ייחודי בשם "ג`ון קייג` מת", כהספד לאחד האמנים שהשפיעו עליו. ב-1996 עזב את לונדון לטובת חיים שקטים בדרום אנגליה, באיזור הכפרי של סומרסט, שם החל להקליט אלבום סולו שכולו עבודות לפסנתר. זמן קצר אחרי כן התגלה גידול ממאיר במוחו. בדצמבר 1997, כשהוא בן 49 בלבד, סיימון ג`פס נפטר. ההקלטות שהספיק להשלים יצאו תחת השם "מוסיקת פסנתר מאת סיימון ג`פס". 

 אמצו את המוזיקה הזו. קחו אותה לחוף הים, לחדר השינה, לגן האהוב עליכם, לעיר זרה. בכל מקום הם יישמעו לכם קצת אחרת, צבועים בגוונים שונים, ייחודיים. זו מוזיקה של תזמורת מבית קפה שלא קיים בעולם האמיתי והיא יפה ממש כפי שהיא נוגה, משונה בדיוק כמו שהיא מצחיקה, מערסלת אבל גם מותירה סימני שאלה. כמו חלום.

 

החלום, כמו המוזיקה – דרך לחזור ולמצוא את הזמן האבוד

(מרסל פרוסט)

 

לחיות, זאת אומרת לחלום. להיות חכם, זאת אומרת לחלום חלומות נעימים

(פרידריך שילר)

 

"בסופו של דבר זה מוזר, משעשע ומהנה לראות איך הפכתי למציאות את כל ענין החלום שלי על תזמורת קפה פינגווין"

 

סיימון ג'פס, 1987

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Moon River  On 03/09/2008 at 0:25

    בועז, לא מכירה אותם אבל עשית אותי סקרנית…מנסה לחפש און ליין כמה יצירות שלהם…

    המילים אודותיהם נשמעות מבטיחות.

    היות וחיבתי לפינגווינים רק התעצמה, עם קריאת "המוות והפינגווין"

    לא שזה קשור למשו…אולי רק קפיצה קטנה שלי לאמר שלום.

  • תמר  On 03/09/2008 at 6:08

    והרצועה מתוכו

    Isle of VIew
    (שנשמע כך: I Love You)

    אח"כ גם כותר של ספר….

    מוסיקת הרקע של שנות התשעים ושל לידת הבית … זכרונות נעימים

  • שרון רז  On 03/09/2008 at 7:34

    לי דווקא יש רק את דיסק ההופעה הזה עם העטיפה הירוקה, בהחלט להקה מיוחדת, עם צליל אחר וייחודי
    אני צריך לבדוק עוד מהחומרים המוקדמים שלהם, בועז

  • שי טוחנר  On 03/09/2008 at 8:59

    עשית חשק להיזכר ולשמוע את מה שאני לא מכיר

    תודה בועז

    שי

  • אהוד בן-פורת  On 03/10/2008 at 0:57

    הוא באמת אחד הדברים המקסימים שלמדתי להכיר דרכך, חבל שלא כל הדיסקים ניתנים להשגה. בכל זאת הצלחתי להתרשם מהם, מהרעיונות השופעים שלהם שנשמעים כמו פסקול של חלום. נניח בקטע של דגימת קו טלפון והפכיתו למעין יצירה קלאסית.

  • נעם  On 03/11/2008 at 20:54

    זה מה שאהבתי בתקליט הראשון המצוין

    עשית לי חשק לחפש את השני השלישי והרביעי, עכשיו

    תודה

    פעם באמת החזקנו מהם בגלל בריאן אינו, שהיה סוג של אלוהים

    ctotours@gmail.com

  • בתאל  On 03/25/2008 at 21:02

    מוסיקה מיוחדת ומהפנטת. תודה על ההמלצה. פשוט ניגשתי לסיפרייה המקומית באיזלינגטון בלונדון (שם אני גרה) ויש להם כמעט את כל הדיסקים… איזה יופי.

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 16:51

      יש מקומות כאלה, בעולם, שבהם אפשר ללכת ולקחת בהשאלה דיסקים נפלאים.

  • nob lesse  On 03/27/2008 at 19:53

    אני שמח לגלות שיש עוד מישהו שמכיר ומעריך את ההרכב הנהדר הזה, לא יודע אם לקרוא לו הרכב, בכל מקרה, כל האלבומים שנתקלתי בהם נהדרים. טוב שיש מי שמכיר אותם לאנשים חדשים.
    ים מקסים

  • נטעלי  On 11/27/2010 at 18:21

    הם באמת נפלאים!!! כזו הרגשה של "וואו" מהשמיעה הראשונה, הרגשה של חדשנות והגעה למחוזות חדשים של מוזיקה, שאי אפשר לתחום אותה בשום קטיגוריה מהסוג שבין כה כה אף פעם לא ידעתי לתחום. מוזיקה לא מוגדרת, זה חופש אמיתי…
    אגב, אנקדוטה – השם אמילי יאנג צלצל לי מוכר ואז נזכרתי שיש אומרים שהיא ההשראה לשיר שאני מאוד מאוד מאוד (!) אוהבת של "הפינק פלויד" – See Emily Play.

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 16:50

      נכון. אמילי יאנג שימשה כמוזה ליצירת השיר של פינק פלויד

  • Dhyan  On 04/09/2011 at 20:42

    הייתיבטוח שאני מכיר את הפוסט הזה כשראיתי אותו שם בצד ימין של הבלוג שלך. לא טעיתי. נהפוך הוא.
    הוא מצויין בקריאה שנייה ברמה שנופלת רק מההאזנה חוזרת לפינגויין.
    שאלוהים יברך אותך בועז שבדיוק היום נכנסת לכאן וכתבת משהו.
    שבוע טוב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: