קו הרקיע של שיקגו

 

 

"הסם הוא חבר,

הוא יהיה איתך,

כשאף אחד לא יהיה איתך"

קרטיס מייפילד, שיר הקוקאין

 

 

בדצמבר 1992 – ארבעה ימים אחרי יום ההולדת שלי – קמתי והלכתי ממנה. היא היתה אשתי ואני הייתי בעלה. אהבנו מאוד, אהבנו כל כך, אבל הקשר נשבר.  שתי מזוודות, זה כל מה שלקחתי. קצת ספרים, תקליטים ודיסקים, מעט מאוד בגדים – וזהו.

 

פברואר 1993. אחרי חדשיים אצל ההורים, החלטתי שעדיף ללקק את הפצעים רחוק מהבית. רחוק ממנה. מכרתי את האוטו, לקחתי 3,000 דולר ועליתי על טיסה לשיקגו, דרך לונדון. לבד.

 

קר היה במלון בגלוסטר, שם השגתי חדר ב-19 ליש"ט ללילה. המקלחת היתה מחוץ לחדר, בסוף המסדרון והחימום עבד בקושי. בלילות ישנתי בבגדים עם סוודר ושתי שמיכות. פעמיים קמתי ורצתי באמצע הלילה קפוא ומאובן, מפשיר את גופי המאדים תחת זרם חזק של מים רותחים ומתנגב במגבת לבנה מחוספסת.

 

לא בחלתי בשום דבר שיכול היה לרומם את נפשי. המון אלכוהול וכמה סוגים של כדורים הפכו את הזמן ההוא לזמן נוזלי. את כל עלילות הימים ההם תיעדתי במחברת כחולה ומלבנית, בבקרים שהעברתי בבית תה ישן שבו היו נפגשים חברי חוג בלומסברי  ואחרי שבועיים או שלושה שבועות – אני לא זוכר בדיוק – עליתי על טיסה מלונדון לשיקגו.

 

ואלוהים אדירים; כמה שהיה קר. גיהנום קפוא. הטמפרטורה בעיר הרוחות צנחה עד למינוס 20 מעלות במרס 1993 והחורף בלונדון לא היה דומה כלל למה שציפה לי מחוץ למטוס הבואינג של בריטיש אירווייז. שי אסף אותי משדה התעופה והדרך מהטרמינל אל המכונית בחניון היתה מעוררת אימה.

 

"חשבתי שאתה אוהב קור", לעג לי חברי הטוב.

זה לא קור! זה טירוף הדעת!

"אתה תתרגל".

אין לך קומפקט דיסק באוטו? נדהמתי.
"לא צריך כאן דיסקים", שי אמר." אתה תבין".

בחוץ נשבו רוחות עזות התכרבלתי במושב ונעצתי מבטים מסביב. שי הדליק את הרדיו. בהתחלה על קלאסיק רוק אף אם, שהשליכה אותנו מיד אל סוף שנות השבעים, אל ימי השש-בש, הטוסטים והסולואים הבלתי נגמרים של גיבורי הגיטרה, בחדר שלי, או בחדר של שי. בחלל המכונית דהרו לד זפלין וסופרטמפ, פליטווד מק וג'נסיס, פינק פלויד ודייויד בואי, ואנחנו שרנו עם הרדיו שיר אהבה.

 

ואז שי העביר תחנה ל-WCKG – שתוך שבוע הבנתי שהיא תחנת הרדיו הטובה ביותר בעולם – תחנת הרדיו ששידרה אל העולם ואלי את כל הטוב והחסד שמוזיקה עשויה להשפיע על האדם, בזמן מסויים ובמקום נתון. מן הרדיו עלו צלילי הגראנג', פסקול התקופה. רצף בלתי נגמר של אליס אין צ'יינסטמפל אוף דה דוג, פרל ג'אם, נירוונהמאדר לאב בון, סאונדגרדן, סקרימינג טריז סמשינג פמפקינז. הייתי כחולם.

 

 

דהרנו במכונית סגורה לאורך לייק שור דרייב הכביש לאורך שפת ימת מישיגן. אור צהריים קפוא האיר את הפארקים, אנשים בודדים רצו והתעמלו על החופים ומולי נפרש נוף קו הרקיע של שיקגו ואורות העיר השלישית בגודלה בארה"ב. פרשתי ידיי לצדדים. עצמתי עיניים והתמכרתי להנאה. פחדים ועצבות התפוגגו ונמוגו, נדפו ממני והלאה. גיטרות מילאו את חלל המכונית, בחוץ הנופים השתנו והתחלפו.

 

בלילה ירד השלג על השכונה. איטי ומלטף ועוטף היה השלג, מעטה לבן מכסה, ואני צמוד לספירלה המחממת, אפי צמוד אל החלון, מרגיש שהאושר במרחק נגיעה.

 

שבוע שלם שכבתי בסלון של שי קודח ורועד עם שפעת קשה. כשקמתי מהמיטה לא זיהיתי את עצמי במראה, אבל אז באו ימים של פיצוי. שתינו קפה בדאון טאון שיקגו, אכלנו המבורגרים נפלאים בליאו'ס, הלכנו לקנות מעילי עור במישיגן אווניו וראינו את שיקגו בולס עם מייקל ג'ורדן קורעת לגזרים את סיאטל סופרסוניקס – אותה סיאטל שהיתה המֶכָּה של המוזיקה. ושמענו מוזיקה. המון מוזיקה. היה רוקנרול באוויר. כל הזמן התערבבו לי גיטרות בראש. פתאום הבנתי שיש עוד סיכוי.

 

 

 

"הה, שמיים אשר מעלי", אמר בהיאנחו והתיישב. "מסתכלים אתם בי? מקשיבים לנפשי התמהונית? מתי תהיו שותים טיפת טל זו אשר ירדה על כל אשר בארץ – מתי תהיו שותים נפש תמהונית זו שלי?…מתי, באר-הנצח? תהום-הצהריים זוהרה ואיומה. מתי תגמעי את נפשי להחזירה אל קרבך?

כה אמר זרתוסטרא וקם ממשכבו שליד העץ, כמי שקם משכרות משונה"

 

"כה אמר זרתוסטרא" פרידריך ניטשה

 הוצאת שוקן, 1975 

 תרגום: ד"ר ישראל אלדד

 

 

והשירים, פסקול הגראנג' של התקופה, שתמיד יעוררו בי רגשות עמוקים ומעורבים:

 

Hungerstrike – טמפל אוף דה דוג

http://www.youtube.com/watch?v=Lln5i1N3J8g

 

Black Hole Sun – סאונדגרדן

http://www.youtube.com/watch?v=qiSkyEyBczU

 

Jeremy – פרל ג'אם

http://www.youtube.com/watch?v=bMRTOZExfJA

 

All apologies – נירוונה

http://www.youtube.com/watch?v=kC8ewAokWV0

 

would – אליס אין צ'יינס

http://www.youtube.com/watch?v=i3FnQMSD4Zg

 

Butterfly – סקרימינג טריז

http://www.youtube.com/watch?v=NT8Zd1d2ACY

 

Today – סמשינג פמפקינז

http://www.youtube.com/watch?v=RHUd896Sur0

 

Stardog Champion – מאד'ר לאב בון

http://www.youtube.com/watch?v=DEbZTsmJvhk

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jack-In-Box  On 02/16/2008 at 0:54

    כרגיל כתבת מעולה, יופי של תיאור, אבל נגמר לפני הסוף… תמשיך עוד!

  • ריקי כהן  On 02/16/2008 at 8:12

    בשבילי שיקגו זה wilco. כתוב נהדר, תמשיך.

  • יעל  On 02/16/2008 at 8:58

    הדבר הכי טוב לאדם כשקורא לו משהו בחיי זה פשוט לקחת מזוודה ולנסוע
    כי כשאתה שם רק אז אתה יכול להתרפא וזה שהיה לך ידיד איתך רק עזר לאוירה
    צחקתי בקשר לקור כי אתה הרי אוהב קור
    אבל הקור עם השפעת גרם לך להתנקות ולהתחיל את החיים מחדש. ויש משפט שאומר שדווקא במקומות הכי לא צפויים קורים הדברים הטובים
    מאחלת לך את הטוב שבעולם

  • שיקאגואי בהפשרה  On 02/16/2008 at 9:01

    ותודה על אוסף השירים.

    -מולדת הלוזרים

  • קרן  On 02/16/2008 at 9:50

    אוי אוי אוי אשתי זרקה אותי
    אוי אוי אוי הייתי צריך לחזור לגור אצל ההורים
    אוי אוי אוי אין לי כסף למלון נורמלי
    אוי אוי אוי טסתי לשיקגו דווקא בחורף כי הטיסה זולה יותר
    אוי אוי אוי כמה שאני לוזר

  • בועז  On 02/16/2008 at 9:57

    נכון מאוד. הבנת. זה בדיוק מה שזה.

  • מיכל  On 02/16/2008 at 10:32

    מה שכתוב וגם מה שלא, אבל נמצא שם חזק.

  • מאי  On 02/16/2008 at 10:54

    לנקות את הראש, להשתחרר מלחצים ומרגשות, ולהתחיל לצבור מחדש.

    אני עשיתי את זה בפאריז , אולי רק ליום אחד ולכמה שעות, אבל זה הספיק לי .

  • טובה  On 02/16/2008 at 14:48

    חובה לקרוא את "אשתו של הנוסע בזמן".

  • עדי חן  On 02/16/2008 at 19:23

    יש לי חלום , לבלות אתך שבוע בעיר הקרה:)

  • יעל  On 02/17/2008 at 1:45

    גם לי היא זכורה לטובה. לפני שנתיים התגלגלתי לאילינוי. לנתי במרחק שעה נסיעה משיקגו. בלילות הייתי דוהרת אליה במכונית בכבישים הקפואים ובכל פעם מתרגשת מחדש כשקו הרקיע שלה נגלה למולי. באחד הלילות חיפשתי מועדון ג'אז תוך כדי נהיגה. כשכבר התייאשתי החניתי את האוטו באיזהשהו חניון ויצאתי לשוטט רגלי. באחד הרחובות הצדדיים, מעבר לכביש האיר שלט ניאון. היה זה מועדון ג'אז שכמדומני קראו לו Andy's..
    על כל פנים אני יכולה להגיד כי באילינוי הבחורות מכושפות ולא מן הסיבות הרגילות. ושיקגו קרה אך ידידותית ומכשפת גם כן. רק מהידיעה כי הכחול האינסופי הנפרש לחופה הוא אגם ולא ים אפשר להשתגע.

  • בועז  On 02/17/2008 at 5:35

    כמובן. מועדון הג'אז של אנדי.
    http://www.andysjazzclub.com/

    ולא הסברת מדוע באילינוי "הבחורות מכושפות ולא מן הסיבות הרגילות".

  • נבט חיטה  On 02/17/2008 at 10:41

    מרגישים את הקור חודר דרך המילים.

  • חנן  On 02/17/2008 at 11:18

    אולי פיספסתי, אבל מה קרה בסוף? חזרת אליה או שכך גם נגמר הסיפור הזה?

  • קארין  On 02/17/2008 at 11:54

    אני עושה את זה בקנה מידה מקומי. עוברת עיר. בקנה מידה מקומי, המוסיקה מצילה אותי.
    בקנה מידה מקומי, אני בונה קונכיות, מגרדת שכבות ופוצעת.

    כבר שנה וחצי שלא עברתי עיר. הקונכיה האחרונה חזקה מדי.

  • שגיאB  On 02/17/2008 at 12:01

    כל-כך מזכיר לי את "סינגלס" (הסרט) והפסקול שלו – http://en.wikipedia.org/wiki/Singles_(soundtrack_album)

  • האישה שעלכף היד האחת  On 02/18/2008 at 3:20

    בשבוע שעבר ברחתי למועדון הג'אז שלי.
    מועדון הג'אז שלי ממוקם בניו אורלינס של שנות החמישים שהשתיה מחוץ לחוק והגברים מסתובבים עם אקדחים חופשי. גם לי יש אקדח קטן משלי. אני שמה אותו מתחת לשמלה מוצמד לירך שלי בעזרתן האדיבה של הבריות שלי וכל פעם שיש מהומה אני מרימה את השמלה, חושפת רגל חטובה ויורה ירייה באוויר כאות אזהרה ואז המתפרעים נרגעים.. וכל אחד חוזר לענייניו. הערב שרה אצלנו אלה פיטצג'רלד.. המועדון חשוך עם תאורה כחולה ואדומה עמוקה.. ריח של סיגריות באוויר והוויסקי כמו מים.. ואלה שרה.. אייך היא השרה.. אני יושבת בקצה הבר בוחנת את המתרחש במועדון שלי.. אלה כבר הביאה את אורחי המועדון למצב מאונך מתנועע.. ווי ווי איך שמתנועע..
    מחר בילי הולידיי תבוא לשיר אצלי במועדון.. תבואו, יהיה נחמד (-:

  • מני  On 02/20/2008 at 14:54

    נתת לי לצאת לחמש דקות מהמשרד המעפן והחנוק.
    עפתי לי הרחק מגלגל"צ שמתנגן פה ברדיו…הרחק מהמנהלת.
    הרחק, הרחק…
    חבל שחזרתי…

    🙂

  • נעם  On 02/23/2008 at 8:41

    איך אתה מתאר חוויות מחיי כל קוראי הבלוג …….
    בגרסא זו או אחרת

    מדהים עןד יותר איך אתה ממשיך לחיות את החיים האלה בעוד מרביתינו "נכנסנו לתלם " ………
    נו טוב כל זמן שאפשר לקרוא על זה , 😦

  • יונתן  On 02/23/2008 at 11:43

    מסקרן אותי איך גרושתך הרגישה.

    העצב הרבה יותר מלנכולי כאן בארץ (ובאותה תקופה היא יכולה היתה להתנחם רק בקפה ב"קפולסקי" והמבורגר ב"בורגר ראנץ'")

    ככה שהייאוש בחו"ל הרבה יותר נוח

  • מוריה  On 02/26/2008 at 11:16

    לא יודעת. פרידות. תמיד משהו שהיה קשה לי מאוד.
    משום מה, תמיד העדפתי להתמקד ולשקוע בצער ולו רק למצות רגעים אחרונים של זכרונות.

    איזה יופי לקרוא חוויות של אדם עם בחירה אחרת.
    הכל נשמע לי הגיוני, אבל אני בטוחה שהיה הרבה יותר קשה אז…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: