קץ הילדות: ילדים בקולנוע

 

ברוק שילדס בת ה-12 בסרט "ילדה יפה" של לואי מאל (1977)

 

למרות שילדים הופיעו מאז ומתמיד בקולנוע (אחד הסרטונים הראשונים בהסטוריה הוא "ארוחת הבוקר של התינוק", מסוף המאה ה-19), אבל למעשה ילדים-שחקנים היו מעטים ונדירים. התפיסה הבסיסית שרווחה בתעשייה הייתה אופיינית לדרך שבה נתפסו ילדים בכלל: חסרי זכויות, מבוגרים בגוף קטן, מעין פלסטלינה בעולם – שניתן לעצב אותה כפי שצריך וכפי שרוצים.

 

 

צ'פלין והילד. The kid מ-1921

כשילדים הופיעו בקולנוע (למשל ב"הנער" של צ'פלין, אחת ההופעות המהפנטות של ילד אי פעם על המסך), הם גנבו את ההצגה, או לפחות יישרו קו עם הכוכב הראשי. אלא שעד למלחמת העולם השניה ניתן לספור את הילדים שנתנו להם אפשרות להתבטא כדמות ממשית, על כף יד אחת.

ילדים בקולנוע ובטלוויזיה הם עובדה קיימת מסוף שנות הארבעים. הניאוריאליזם של ויטוריו דה סיקה הצליח לגרום למיליונים לבכות, בגלל הילד ב"גונבי האופניים", שחוזה בהשפלתו הפומבית של אביו, המובטל, שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, ואחרי שאופניו – כלי עבודתו הראשי – נגנבים, הוא מנסה בייאושו לגנוב זוג אופניים אחר, כדי להציל את משפחתו מהאסון הכלכלי שאחרי המלחמה. בעקבות מלחמת העולם השניה החלו לעלות לדיון ציבורי זכויות השחורים, זכויות הנשים וגם – בין היתר – זכויות הילדים. התאוריות של פרויד פרחו במחצית הראשונה של שנות החמישים ולא נזנחו גם בעשור שאחריו. "הגישה המגוננת" הפכה לתפיסה השלטת ולפיה בעצם נדרשה הגנה על נפש הילד.

באופן פרדוקסלי, ככל שיותר הגנו על הילדים מפני "השפעות רעות" (סקס, סמים ואלימות) בסרטים עצמם, הסרטים הקיצוניים ביותר, החלו להופיע ילדים. המרחק בין מיקי רוני, ג'ודי גרלנד ושירלי טמפל בסרטים של פעם לבין תפקידים שמגלמים ילדים בסרטים ב-20 השנים האחרונות הוא בלתי נתפס.

הלך הילד, הלך הפלא

מיקי רוני נולד להורים שחקנים בשנת 1920 ובגיל שנה וחצי כבר צולם לסרט. בשנים 1927-1933 השתתף בכ-50 קומדיות אילמות, ביניהן "חלום ליל קיץ" לפי שקספיר ו"הרפתקאות הקלברי פין" לפי מרק טווין. הקריירה
שלו דעכה באחת, כשהתגייס לצבא. הוא מעולם לא הצליח לבצע קאמבק אבל הוא זכה באוסקר על מפעל חיים בשנת 1983.

שירלי טמפל

בדומה לו גם שירלי טמפל היתה כוכבת של תקופה, לזמן מוגבל. ילדת הפלא גדלה, ואז נעלם הפלא. בגיל ארבע הופיעה לראשונה בסרט קולנוע, והתמימות המשולבת בפיקחות ילדותית, כשהכל עטוף בתסרוקת תלתלים בלונדינית, הפכו אותה לכוכבת ענק. בגיל חמש היא שרה ורקדה ובגיל שש כבר כבשה לעצמה מעמד חסר תקדים עם תשעה סרטים ברקורד(!) ופרס אוסקר(!!) בשנת 1934. נסיונותיה לשחק אחרי גיל ההתבגרות כשלו נחרצות. טמפל פרשה סופית בגיל 21 ופנתה ללימודים גבוהים, אותם סיימה בהצטיינות וצורפה לצוות הדיפלומטי של הנשיא ניקסון. בשנת 1969 הפכה לנציגת ארה"ב באו"ם ואחר כך לשגרירת ארה"ב בגאנה ובצ'כוסלובקיה.

 

 

 

טאטום או'ניל, בתו של ראיין או'ניל, היתה בת 9 בלבד כשהתגלתה בסרטו של פיטר בוגדנוביץ' "ירח של נייר" בשנת 1973, הסרט שבו שיחקה לצד אביה. מאז חלפו השנים וטאטום התפרסמה בעיקר בשל שפע שערוריות סמים וסקס, ולא בזכות קריירה קולנועית.

 

ראיין וטאטום או'ניל

עוד אחת שלא הצליחה לעבור בשלום מילדות לבגרות היא ברוק שילדס. ב"ילדה יפה" של הבמאי הצרפתי לואי מאל (1977) שילדס היתה בתה של זונה מתבגרת סוזן סרנדון) שנמכרת לכל המרבה במחיר בגיל 12, לאדון שמשלם הון עבור בתוליה. הסרט היפהפה-אך-מזעזע (כדרכו האופיינית של מאל, שאוהב סרטים אסתטיים עם נושאים בעייתיים) פרץ לה את הדרך לקריירה קצרצרה. היא הופיעה ב"הלגונה הכחולה" – סרט על נער ונערה ששורדים על אי בודד ומגלים את מיניותם ואהבתם – אבל כל הסרטים שבאו אחר כך היו ירודים ולא מימשו את
ההבטחה. גם לא הסדרה "סוף סוף סוזן". שילדס, כמו טמפל, בחרה בקריירה אקדמית וסיימה בהצלחה את לימודיה באוניברסיטת פרינסטון.

 

הפלא הבא לא אבד עם ההתבגרות. בתחילת שנות השישים ג'ודי פוסטר בת השלוש הצטלמה לפירסומת בטלוויזיה. היא הוחתמה מיד על חוזה בסוכנות שחקנים בניו יורק, ובשנות השבעים לוהקה לשני סרטים שעשו רעש עצום: סרט קנדי משנת 1976 הילדה מהבית במורד השדרה על נערה בת 13 שגרה לבדה בבית גדול, מגלה את מיניותה אבל גם הופכת לרוצחת. היה זה מותחן אימה שעלילתו מתרחשת בעיירה קנדית נידחת, ליד האוקינוס לקראת חג ה"הולווין" (ליל המסכות). פוסטר גילמה את דמותה של רין ג’ייקובס בת ה-13 שחיה לבדה בבית גדול, מפני שאביה נמצא מעבר לים לרגל עסקיו. הנער המאוהב פרנק האלט ואמא שלו סקרנים לגבי הנערה והעלילה רווית הפתעות ופחד, תוך שילוב של מיניות מתפתחת ותמימות ילדותית שפוסטר היטיבה להציג על הבד.

 

כך גם בסרטה השני באותה שנה, 1976, "נהג מונית" של מרטין סקורסזה, שבו גילמה פוסטר את אייריס, זונה בת 13, שעובדת אצל סרסור אלים בשם ספורט (הארווי קייטל) וניצלת בידי נהג מונית מחופף, ששירת בויטנאם והחליט לגאול את הרחובות מהזוהמה.

התפקיד ב"נהג מונית" הביא לפוסטר תהילת עולם ומועמדת לפרס האוסקר אבל בניגוד לקודמיה, היא המשיכה לשגשג גם אחרי תקופת הילדות. פוסטר, אשה צעירה ומבריקה, סיימה בהצטיינות יתרה לימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה היוקרתית ייל ואף קיבלה מטעמה תואר דוקטור של כבוד בשנת 1997. לפני שחגגה את יום הולדתה השלושים, כבר החזיקה בבית שני פסלוני אוסקר בזכות הופעה כנערה בשם שרה, הנאנסת ותובעת לדין את תוקפיה, ב"הנאשמים" ובזכות תפקידה הנפלא כחוקרת ופסיכולוגית ב"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי.

 

עוד סרטי ילדים כמפלצות-אדם קטנות:

"המלח שחזר מן הים" 1976 לפי מישימה – The Sailor Who Fell from Grace with the Sea

"גן הבטון" 1993 לפי ספרו של איאן מקיואן – The cement Garden

"הבור" 2001 לפי ספרו של גאי בארט – The Hole

 

דרו בארימור ואי.טי

פתלתלה וסבוכה יותר היתה דרכה של דרו בארימור.  בארימור, בת למשפחת שחקנים ובמאים, פתחה בסערה את הקריירה עם תפקיד כובש-לב באחד הסרטים הנצפים והמצליחים ביותר בהסטוריה: "אי טי, חבר מכוכב אחר", של סטיבן שפילברג. אבל אז, מפורסמת ועשירה, היא התדרדרה לשתיה וסמים קשים. ב-1992 נגמלה, השתקמה וחזרה לעבוד ברצינות, בין היתר במחזמר של וודי אלן, ב"ילדות יפות" ו"המלאכיות של צ'רלי". בארימור, יפה ומוכשרת להפליא, עשויה תמיד להפתיע באיזושהי הברקה קולנועית.

עוד כוכב הוליוודי, שפרח בילדותו ולא המשיך, הוא מקולי קאלקין. "שכחו אותי בבית" היה סרט מהפכני, במובן מסויים, מכיוון שסוף סוף צולם ילד עצמאי, עם כושר טכנולוגי, ממציא פטנטים ולא זקוק להורים שיצילו אותו. ילד מתוחכם, חזק ושרדן. "שכחו אותי בבית" מתפקד כאגדה, וככל אגדה החוקים שם שונים ואופטימיים. בקולנוע ההוליוודי בכלל, השימוש בילדים הוא כסוג של יצורים תמימים, רעננים, מעין האמת הפשוטה מול השקר והמניפולטיביות של ההורים. קאלקין, בחייו הפרטיים, הגיש בגיל 18 תביעה נגד הוריו השתלטנים, התחתן
צעיר (וכבר הספיק להתגרש) ולא נראה בשום סרט בעל חשיבות. בינתיים.

אלה שכן הצליחו 

חוץ מג'ודי פוסטר, שעשתה באופן חלק את המעבר מילדת-פלא לשחקנית מצליחה מאוד, היא נטלי פורטמן, הישראלית לשעבר, שבגיל 13 כבר כיכבה ב"ליאון" של ז'אן לוק בסון, אבל מאז כבר לוהקה לכמה וכמה סרטים מצליחים, ביניהם הטרילוגיה האחרונה של ג'ורג' לוקאס במסגרת סדרת "מלחמת הכוכבים" החדשה.

ומה קורה מחוץ להוליווד?

החיים קשים מחוץ לחממה המגוננת של התעשיה האמריקאית. בסרטים שנעשים מחוץ לארץ האפשרויות והאשליות (איראן, הודו, אנגליה) ילדים מגלמים תפקידים שיותר קרובים לאמת, למציאות, אבל במקרים רבים הם גם משלמים על כך מחיר גבוה יותר, ולא רק בכך שהקריירה שלהם לא מצליחה מעבר לסרט המסויים שבו
הם מככבים.

 

סאלאם בומביי. הודו, 1988

ב"סאלאם בומביי" של מירה נאיר מתוארת המציאות ברחובות בומביי. תצלום אמין של היחס לילדים בהודו דוגמאות מזעזעות לאינספור של החיים בגיל צעיר, במדינת עולם שלישי נחשלת. הסרט צולם בסוף שנות השמונים ונראה בו שהזמן נעצר וכמו אוליבר טוויסט של דיקנס במאה ה-91, כך בסוף המאה העשרים באסיה
הילדים רעבים, מנוצלים ומושפלים.

 

פישוטה, ברזיל, 1981

ב"פישוטה" של הקטור בבנקו הברזילאי, הילדים נאנסים, מוכים, מנוצלים ונחשפים בגיל צעיר לכל זוועות העולם התחתון. הילד שכיכב ב"פישוטה" נרצח מאוחר יותר. גם הילדים ששיחקו לידו לא הגיעו רחוק. אחת התגלתה כזונה בפרברי ריו דה ז'נרו, אחר אושפז בבית חולים לחולי נפש עם נזק מוחי טרמינלי, בעקבות שימוש בסם
הרחה מסוכן.

גם ב"ילדי גן עדן" האיראני, כמו ב"הבלון הלבן" ו"הלוח", אין התנשאות של היוצרים אלא מבט מגובה העיניים של הילדים. סרטים אלה, שבכולם מככבים ילדים, הם מלאי חמלה, אהבה ורגישות, רוויי קסם אך גם עצב. בשעה שבבריטניה פורח ז'אנר הילד העני, מהפרברים, שמזנק לתהילה ("בילי אליוט", "ג'ימי גרימבל", ועוד) באסיה
הילדים מתחילים ומסיימים את הסרט באותה נקודה, בערך. מעין תשדורת של הבמאים לצופים: ראו, יש ילדים שאין להם עתיד וורוד. מה שיש להם, מה שאתם רואים, זה מה שיש. זה מה שיהיה. העתיד, במקרה הטוב, יעונן חלקית, אם לא יתקדר לחלוטין.

 

מתוך "ילדי גן עדן". 1997

 

ילדים וניצול

ילדים הם נושא טוב וכשמלהקים אותם לתפקיד נכון, הם עשויים ליצור להיט, מכיוון שיש בהם פוטנציאל אדיר לרגש את הקהל ולהפוך את הסרט להצלחה. האם הם עצמם, הילדים שהופכים לכוכבים לרגע, נהנים מפירות הדולרים שהסרטים שלהם מניבים?

ברוב המקרים כמובן שלא. למרות חוזים עדכניים, סוכנים ממולחים והורים שאפתניים ודעתניים – הילדים עצמם לא נהנים, לעתים קרובות, מההצלחה ואפילו משלמים עליה את המחיר הכבד ביותר שניתן לשלם: אובדן התמימות וקץ הילדות.

הגדירה זאת יפה מכולם שירלי טמפל, שאמרה בראיון:

"הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס
כשאימא שלי לקחה אותי לראות אותו בקניון,
והוא ביקש ממני חתימה".


הכתבה פורסמה במקור במגזין מיוחד של אירגון UNICEF שהוקדש למצב הילדים בעולם

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  On 02/14/2008 at 12:08

    אהבתי את השילוב של טייטום אוניל ואביה בחיים, בסרט "ירח של נייר".
    היה משהו בזעפנות הזאת שלה, עם מה שנדמה לך שאתה יודע מהקשר שלהם בחיים, שהוסיף להנאה.

    אישית, אני לא משתגע על ילדים שחקנים, בוודאי לא כאלה שממשיכים וממשיכים וממשיכים את ילדותם, על הבד

  • עפרה  On 02/14/2008 at 12:10

    מי שראה את "קריאת העורב" הסרט הספרדי של סאורה, לא ישכח את הילדה המדהימה בעלת העיניים השחורות העמוקות.

    גם בסרט המרוקאי "נסיך העיר" ישנם ילדי רחוב שמשחקים בצורה קורעת לב.

  • איילת בועזסון  On 02/14/2008 at 12:17

    ועוד ילדה ששווה התייחסות היא כריסטינה ריצ'י המהממת שגדלה מתפקידה האדיוטי (אך פותח הדלתות) ב"בנות הים" עם שר ווינונה להיות וונדסי אדאמס האפלולית ומשם הדרך לתפקידי מופת עדיין סלולה.

  • איילת  On 02/14/2008 at 13:23

    מה היה אידיוטי בתפקיד הילדה הקטנה שהיא עשתה ב"בנות הים"? היא שיחקה שם ילדה, ילדה רגילה, על כל רגישויותיה ונפלאותיה. מה אידיוטי בזה בדיוק?

  • יעל  On 02/14/2008 at 16:00

    הופעה מדהימה וקורעת לב של שני הילדים בסרט הצרפתי "משחקים אסורים".

    הסצנה בסוף – כשהילדה יתומת מלחה"ע השנייה שהופרדה מידידה היחיד, זועקת את שמו בתחנת הרכבת, שוברת לב.

  • ענת פרי  On 02/14/2008 at 16:11

    ג'ודי פוסטר גם ביימה סרט חמוד עם ילד "איש ושמו טייט", שבו היא משחקת אמא של ילד גאון.

    ועוד ילדים שאהבתי וגורלם לא שפר עליהם הם שני הילדים מהסדרה "על טעם ועל ריח" – לא רק בעולם השלישי, גם בארצות-הברית הגורל לא תמיד מחייך לילדים שחקנים

    ואי אפשר לא להזכיר את ג'ודי גרלנד הענקית ובתה ליזה מינלי – שתיהן התחילו כשחקניות ילדות וגדלו להיות כוכבות אדירות – ואומללות, אבל זה כבר סיפור אחר

  • אביבה  On 02/14/2008 at 17:31

    סרט חביב עם וולטר מתאו וילדה מדהימה עם עיניים ענקיות ותספורת קארה.

    http://images.google.com/imgres?imgurl=http://www.classicmoviekids.com/images/s/stimson/sarastimson301hopt.jpg&imgrefurl=http://www.classicmoviekids.com/otherpages/stimson.htm&h=150&w=122&sz=6&hl=iw&start=2&um=1&tbnid=MbRhtRZMHVFaHM:&tbnh=96&tbnw=78&prev=/images%3Fq%3DSara%2BStimson%26um%3D1%26hl%3Diw%26sa%3DN

    בדיעבד, ובהסתכלות מחוץ לסרט, העלילה מחרידה – אבא שלה מוסר אותה כפיקדון עד שישיג כספי הימורים, חוטפים אותה, מתאו מציל אותה וכולי.

  • לינוי  On 02/14/2008 at 17:34

    שילדס מבצעת עכשיו קמאמבק נחמד ב"ליפסטיק ג'אנגל" של קנדיס בושנל (סקס והעיר הגדולה) ואף הופיעה בתפקיד אורח ב"ניפ טאק" (עונה 5) ובסדרות נוספות. היא לא מסוג המקרים של "הלך הפלא" כי מעולם לא נחשבה למוכשרת במיוחד, אלא ליפה בצורה יוצאת דופן. דווקא הדבר המשמעותי ביותר שעשתה הוא מחוץ למסכי הקולנוע והטלויזייה: הספר שכתבה על דיכאון שלאחר לידה, שהוא אמנם לא איכותי אמנותית, אבל נתן לגיטימציה לנשים אמריקניות רבות להכיר במחלתן.

  • העלמה עפרונית  On 02/14/2008 at 20:12

    אומה תורמן לא נרצחת בסוף הסרט (אף שסוף הסרט עצמו לא ממש משנה את הנקודה שלך, למרות שלמיטב זכרוני הילדה לא רואה את זה)

  • חצב  On 02/14/2008 at 22:59

    בסצנה האחרונה בסרט "אורפיאו נגרו" שבו הילד לוקח גיטרה ומתחיל לנגן והילדה מתחילה לפזז והם הולכים לקצה השכונה שזה גם קצה הצוק ומשם נשקפים בתיה של ריו והם שרים שיר, סמבה כמובן, ו"מזריחים את השמש"
    בעיני זהו סרט ע-נ-ק וסצנה מדהימה של ילדים.

  • ח ל י  On 02/14/2008 at 23:46

    ילדים הם שחקנים טבעיים. להרגיש בנדמה לי זה דבר טבעי אצלם, קורה בשניה. איה שלי ישבה מולי בשבוע שעבר ואמרה לי שבטח שאני יכולה לבכות…הביטה בי ותוך דקה זילגה דמעות
    איך שאלתי אותה. נזכרתי במשהו עצוב היא ענתה לי ופרצה בצחוק. זכרון חושים, שנים של לימודים..וכל מה שצריך זה לא לשכוח להיות ילד בנשמה 🙂

  • עידן וילנצ'יק  On 02/15/2008 at 10:58

    אני זוכר לטובה את קווין קאמינגס מדירה לשניים של הרברט רוס עפ"י ניל סיימון. את מרי בדהאם ממות הזמיר של רוברט מאליגן עם גרגורי פק וכמובן את ברנדון דה ויילד משיין של ג'ורג' סטיבנס. בלתי נסבלים בעליל הם היילי ג'ואל אוסמנט ודקוטה פנינג. שירלי טמפל הופיעה כנערה גם בסרט Since You Went Away לצד קלודט קולברט וג'וזף קוטן שהיה מועמד לשלל אוסקרים ב1944. הילד מהעופר(נדמה לי ששמו קלוד ג'רמן ג'וניור) זכה באוסקר מיוחד על תפקידו בסרט.

  • עידן וילנצ'יק  On 02/15/2008 at 10:59

    הנער מהנער של צ'פלין הוא גקי קוגאן.

  • עידן וילנצ'יק  On 02/15/2008 at 11:02

    מיקי רוני היה מועמד לאוסקר משנה על הסייח השחור ב1979 ובאותה קטגוריה היה מועמד גם הילד ג'סטין הנרי שגילם את בנם של דסטין הופמן ומריל סטריפ בקרמר נגד קרמר. מי שזכה היה מישהו לא צעיר בעליל, מלווין דאגלס על להיות שם.

  • שי טוחנר  On 02/15/2008 at 14:23

    ""הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס
    כשאימא שלי לקחה אותי לראות אותו בקניון,
    והוא ביקש ממני חתימה".
    "

    תודה בועז

    שי

  • מיא עשת  On 02/16/2008 at 17:11

    אחרי שראיתי את פישוטה חזרו הסיוטים לבעת אותי יותר משנה.
    כשהייתי ילדה קרעו את לבי הסדטים דמי כיס של פרנסואה טריפו ומלחמת הכפתורים של איב רובר.
    אהבתי גם את חתונה לבנה עם ואנסה פאראדי של קלוד בריסו
    וגם את אני והחבר'ה של רוב ריינר.
    החוויה העולה מכולם היא שכילד אתה לגמרי לבד
    ללא הגנות, דמך מותר

  • מיא עשת  On 02/16/2008 at 19:41

    המורדת של קלוד מילר, בכיכובה הבלתי נשכח של שרלוט גינזבורג

  • איתן  On 02/17/2008 at 22:05

    בועז ,

    הקישור מ"הנערה מהבית במורד השדרה מוביל אל האתר של האוזן . אין להם את הסרט כלל . האם אתה יודע היכן ניתן להשיג אותו?

  • יעל אוסטרליה  On 10/08/2009 at 19:06

    ישנם פיתויים רבים לילדים האלו
    וזה תלוי כמובן בהורים שלהם
    מצדאחד אנחנו נהנים לראותם בקולנוע
    ומצד שני עצוב לראות מה עושים להם ומה הם מאבדים
    אני חושבת שכל עוד שזה נעשה בפרופורציה נכונה אז אני לא רואה פסול בעניין
    אבל אם זה לוקח את ילדותו והחברים של אותו ילד/ה אז בהחלט לא ולא גדול

  • הגר  On 10/08/2009 at 23:19

    ואני גם תוהה לעצמי מה עוברים אותם ילדים על סט צילומים של סרטים אפלים, כדי שאנחנו נאמין ונזדעזע
    איך בדיוק מלמדים אותם להיכנס לנעליו של ילד שמתעללים בו, או ילד שהופך לפסיכופת

  • הצגות לילדים  On 01/31/2011 at 17:28

    שאלה מאוד מעניינת! לפי דעתי זאת שאלה אשר רלוונטית הרבה יותר לתקופת ה משטרים הטוטלטארים, אשר בהם הרבה דברים היו חסויים לילדים ולהמון המון דברים הללו ילדים פשוט לא היו מודעים! אמצעי התקשורת ההמונים היו תחת שליטת המשטר והכל היה "בסדר". כיום ילדים אפילו הפכו ליותר כחמים, בתחומים ספציפיים, מאשר ההורים שלהם, והשאלה "איך ילד הופך לפסיכופט" במשחק כבר לא כל כך רלוונטית… הסיבה לכך היא שישנם כל כך הרבה תחומים אשר מלמדים את הילד להיות אלים שפשוט במשחק אפשר לבקש ממנו לחקות את הדמות מסוימת מסרט מצויר כלשהו לילדים…

  • kartisbehanaha  On 04/05/2011 at 18:27

    שלום רב! עלי חובה להסכים עם "הצגות לילדים" ולהוסיף את העובדה שהתחנים התקשורתיים היום הם בעצמם מלמדים את הילדים לאלימות בלתי נשלטת.. וכמובן התוצאה מכך, כמו ש"הצגות לילדים" ציינו היא שמספיק לילד לחקות דמות מצוירת הוא כבר הופך לחיקוי אלים.. אך זה לא אומר שילד בעצמו משתמש באלימות בחיי היום יום..

  • רוני  On 03/20/2012 at 16:28

    עוד ילד מפורסם הוא ריקי שרודר ששיחק בסיפורו של אלוף ( סוף הסבנטיז כבר אמרנו ..) ולאחר מכן ניסה לשחזר את הצלחתו , אך הדבר לא צלח לו , הופיע במספר סרטים אחד מהם עם בראד פיט הצעיר ובנוסף בסדרת המשטרה nypd . גם דנה פלאטו מ"על טעם ועל ריח" התפרסמה בגיל צעיר ולאחר מספר שנים לא הצליחה להתמודד עם ההצלחה ומתה ( המצער שגם הבן שנולד לה מת בגיל צעיר ) מקרה דומה הוא הסיפור של הילד בראד רנפרו ששיחק בסרט "הלקוח" עם סוזן סרנדון ומת לאחר מספר שנים . בכל מקרה כיום הופעתם של ילדים בתפקידי מפתח בקולנוע היא שכיחה מאוד רק שמיעוטם מצליחים גם בבגרותם .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: