אחד בעקבות 8 (פסי קול)

זמן רב אני עוסק בארכיאולוגיה של צלילים. חופר בחנויות וינילים בעולם הממשי וברשת ומוצא מאובנים. חדרי הוא פארק היורה של המוזיקה. אני משיב לדינוזאורים עתיקים רוח חיים. הם מתממשים שוב אצלי בידיים. אני בורא אותם מחדש ומביא אותם לסביבתי הקרובה, לאוהביי ואהוביי וגם לקהל מאזיני התכניות שלי ברדיו

1

 THE WICKER MAN – סרט פולחן סקוטי מתחילת שנות השבעים עם פס קול מהפנט שכתב פול ג'יובאני הבן, מלחין שנולד ב-1933 ומת ב-1990.

מדובר ב"אלבום אבוד", שקיים מחוץ לתודעה של אנשים רבים.  THE WICKER MAN – יצירת מסתורין הזויה, רווית סצינות סוריאליסטיות – מעין חלום מוזר (ונוצרי. הסרט מלא בפרשנויות דתיות), על רקע הנוף עוצר הנשימה. הסרט המפחיד והמשונה צולם באי נידח במערב סקוטלנד ומתאר מסע של מפקח משטרה שמגיע לחקור פרשת היעלמותה של ילדה קטנה ומגלה שתושבי האי מתנהגים באופן חשדני ומוזר. הפסקול היה בלתי ניתן להשגה, למרות שמי שראה את הסרט (המרשים!) לא שכח את המוזיקה ואת השירים שבו (במיוחד לא את השיר שמבצעת

 בעירום מלא, בריט אקלנד).

 

 גם ממרחק של 35 שנה (הסרט צולם בשנת 1973) ג'יובאני מרשים ביכולת הכתיבה וההלחנה שלו – תמהיל מוזר, בין מתיקות לחרדה, בין קסם לפארנויה. באמזון, כך גיליתי, מוכרים את הדיסק עם עותק מלא ומשופץ של הסרט. ואני לא יכול לומר מה כדאי יותר: לראות את הסרט, ואז להשיג עותק מהפסקול, או להיפך. אני כבר לא יכול לנתק בין התמונות ההזויות של הסרט לבין המוזיקה של פול ג'יובאני השני.  ואגב: הקלידן, גארי קרפנטר, כתב על הסרט והעבודה על המוזיקה בבלוג שלו.

2
אופרה לבני הנעורים, למשל, של מארק ווירץ, הוא גם תקליט כזה. אבוד

אופרה לבני הנעורים. מארק ווירץ 1966

להקת Tomorrow היתה מאוד פופולרית במחתרת. היה לה מעט קהל, אבל קהל אדוק ומסור. המפיק הגרמני מארק ווירץ החתים אותם ללייבל EMI ב-1965 והסינגל הראשון שלהם היה My white bicycle (חברי הלהקה נהגו להשאיר לכל מיני בחורות הולנדיות זוגות אופניים לבנים במתנה) יצא ונכשל בבריטניה, אבל הפך להמנון בהופעות.

באפריל 1967 נערך ב"אלכסנדרה פאלאס" בלונדון מופע ענק של אמנים – '14 Hour Technicolor Dream' ולמרות שלא הוזמנו ולא היו ברשימה, הלהקה החליטה להתחצף, הגיעה עם כלי הנגינה למקום, עלתה לבמה וכבשה את הקהל.

EMI לעומת הקהל, לא הבינו ולא אהבו את הלהקה. מארק ווירץ גייס את הסולן קית' ווסט לביצוע קטע מתוך הפרוייקט היומרני, השאפתני ורחב היריעה שלו "האופרה לבני הנעורים". Teenage Opera. השיר היה "ג'ק החנווני" – גרוסר ג'ק. סיפור (אמיתי, מילדותו של קית ווסט), על בעל חנות בעיירה אנגלית קטנה, שכל הילדים לעגו לו וצחקו לו על מוזרותו, ויום אחד הוא פשוט מת, וכל הילדים בכו והצטערו. ווסט ביצע בקולו הדרמטי, כשהוא מלווה במקהלת ילדים גדולה, עם תזמורת כלי נשיפה ומיתרים. התוצאה הייתה סינגל מצליח ביותר שנקרא במקור Excerpt from a teenage opera, אך ידוע כ– Grocer Jack, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים של 1967.
גם הלהקה כולה השתתפה ביצירת האופרה לבני הנעורים. "Auntie Mary's Dress Shop" ו-"קולונל בראון" הם שני קטעים בולטים ביצירה שמבצעת Tomorrow לצד התזמורת של מארק ווירץ ושירים נוספים של קית ווסט, כסולן, ו"מר קשת בענן" של סטיב פלין, ועוד.
אבל EMI לא השתכנעה שהאלבום כולו עשוי להצליח. הסלילים התגלגלו מכאן לשם, הקלטות דלפו לבוטלגים לא חוקיים, התקליט לא יצא בצורה רשמית. הוא הפך למיתוס. לאגדה. כשלון מפואר. ב-1996, באיחור של 30 שנה, יצא האלבום המלא לאור. פופ סימפוני מהול בפסיכדליה. איתות מאוחר מתקופת לונדון הזוהרת.

3

גם פס הקול של Kes שהלחין ג'ון קמרון הוא כזה (בכלל, פסי קול הם עולם שלם של פלאים נשכחים).

4

ואיך זה שמעטים כל-כך שומעים את פרי דיזיין –  שהרי כריס דדריק עם האחים והאחיות שלו חיברו תמימות ילדותית ומתיקות עם תיחכום הרמוני, בין זוהר השמש הבוהק לבין הפסיכדליה.

כמו קרטיב לימון ביום חמסין

חזרתי למוזיקה של FREE DESIGN אחרי המון זמן. "אבא שלי תמיד אהב את החצוצרה בשיר LOVE ME ", מספר כריס דדריק, כותב השירים העיקרי של פרי דיזיין. היום אני אבא בעצמי וגם אני אוהב את החצוצרה הנעלמת אל האופק.  "אהוב אותי" הוא רק אחד מתוך השירים הנפלאים של פרי דיזיין, שירים שמזכירים לי את הילדות. התמימות הזו. כשאני שומע את ההרמוניות המופלאות של משפחת דדריק, אני נזכר באחת הפעמים הנדירות שאבא שלי לקח אותי לים. אני יכול להיזכר בתחושה הזו, היד הגדולה שלו מחזיקה את היד הקטנה שלי, בחוף הסלע בבת-ים, מול השמש השוקעת לאט, כשאחר הצהריים הופך לערב, וגלידה אמריקאית, שוקו-וניל, ביד שמאל שלי, חולצה עם "דונלד דאק" עליה. FREE DESIGN, כמו הקרפנטרס ("Yesterday Once More"), גילברט או'סליבן, מאמאס אנד דה פאפאס ו"פיפת' דיימנשן" – מזכירים לי תמיד את עידן התמימות שלי. זו מוזיקה של ילדות מוקדמת. לפני גיל ההתבגרות והגילוי של לד זפלין וניל יאנג.

Kites are fun מ-1967 היה האלבום (והקליפ) הראשון. הסאנשיין פופ הזה, שירים הרמוניים מתוקים; משהו שכל כך מתאים לקיץ – שקשה לתאר. הקשיבו למשל ל"מצאתי אהבה" שלהם (ששימש גם את הסדרה "בנות גילמור"). השירים של "פרי דיזיין" הם מצננים לא רשמיים. הם ההפוגה שאחרי החום הגדול. כמו תה קר עם נענע בבית קפה מוצל, באמצע היום הלוהט.  כמו קרטיב לימון אחרי הצהריים. כריס דדריק עם האחים והאחיות שלו חיברו תמימות ילדותית ומתיקות עם תיחכום הרמוני, בין זוהר השמש הבוהק לבין הפסיכדליה.

גם התקליט Sing for Very Important People (ינואר 1970)

וגם זה שבא אחריו Stars Time Bubbles Love  (מאי 1970) יצאו בהפרש קטן זה מזה ונשמעים, לכן, כה קרובים ברוחם (התמימה ומלאת הזוהר הילדותי). באיחור רב קלטתי עד כמה הם השפיעו על "היי לאמאס" ועל "סטריאולאב" ואפילו "סנט אטיין". איזה הרמוניות  יש, למשל, ב"דניאל דולפין" – שנשמע כ"ביץ' בויז" בשיאם ובו-זמנית איזי ליסנינג כמו "ריי קוניף ותזמורתו". נאיבים, אבל רק במבט שטחי. ההפקה שלהם הקדימה את זמנה ב-20 שנה 

תמימות ילדותית ותיחכום הרמוני. פרי דיזיין

5

לא כל התקליטים האבודים הם חשובים או יפים במיוחד. על רובם ניתן לוותר. אבל חלקם מפתיעים. חדוות הגילוי מענגת כשלעצמה. לדוגמה, האלבום הראשון של אזימוט  – עם הזמרת האנגליה נורמה ווינסטון ובעלה הפסנתרן ג'ון טיילור, החצוצרן המעולה קני ווילר תורם את שלו וההקלטות הן מסוף שנות השבעים.

1977-78-79. אזימוט

6

אהבה צעירה, תמימה, בתקופה עתיקה נטולת מחשבים וסלולרי, כשממש צריך היה לצאת מהבית כדי לראות מישהו או לקנות תקליט שאתה אוהב. קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים. זו התקופה. המקום: אנגליה. אהבת נערים בני 12. הסרט יצא בשנת 1971 והבי ג'יז – כן! בי ג'יז! – כתבו את פס הקול היפהפה

ככה זה יצא ביפן. פסקול הסרט "מלודי", 1971

1971

וככה זה ראה אור באנגליה.

7

קודם היה הספר. "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט.

ואז ראיתי את הסרט של ג'ורג' רוי היל, "בית מטבחיים חמש". הקרנות צהריים בקולנוע פריז בתל אביב.

וכך התאהבתי בגלן גולד המנגן באך. אחד מפסי הקול המרעידים ביותר שנוצרו לסרט כלשהו.

גלן גולד מנגן באך. פסקול הסרט בית מטבחיים חמש. 1972

8

"מעלית לגרדום", אלבום ג'אז לילי, מבוסס על החצוצרה של דייויס, עם מברשות שמלטפות את המצילות של התופים כמו לשון על פיטמה מזדקרת, עם באס שעובד ישר על הבטן התחתונה, ועם התנהלות הרמונית שמעלה בדמיון מיד שני גופות עירומים מתחת לסדיני סאטן, בפאריז שאחרי המלחמה, בבית מלון סליזי.ב-1957  הביא האמרגן הצרפתי מרסל רומנו את מיילס דייוויס לסיבוב הופעות באירופה. לואי מאל, שאהב את הספונטניות והדינמיקה של הג'אז, הציע לו להלחין לסרט פס-קול. דייויס נענה ברצון. הוא ראה את הסרט בשלב העריכה הראשונית, רשם הערות ואחרי שבועיים נכנס להקלטות.

ב-4 בדצמבר 1957 נכנסו דייוויס והרביעייה שלו לאולפני "לה פוסט" בפריז. ז’אן מורו, כוכבת הסרט, הייתה שם – מתוך סקרנות עצומה ואהבה גדולה למוזיקה של מיילס דייויס. הדרישה היחידה של המוזיקאי היתה שלא יפריעו לו לעבוד ושיהיה באולפן בר משקאות מעולה ומצויד באלכוהול משובח.מאל אירגן את הסצינות להן רצה ליווי מוסיקלי בלופ שהוקרן מול הנגנים, ומיילס ביקש מנגניו לתת לו ליווי קבוע של אקורד או שניים, ואז לקח את החצוצרה והחל לאלתר את רוב הקטעים תוך כדי ההקרנה.

התוצאה, גם אחרי 60 שנה – מעוררת השתאות. דייוויס יצר מוסיקה שמשתלטת על הצופה, אווירתית, כמו מופע סקסי בקברט מוזר, במרתף, מתחת לאדמה, באיזשהו פאב ספוג עשן סיגריות וסיגרים וריח של יין. בקטעים הקצביים דייוויס מחצרץ בחצוצרתו ממש כמו שכוכב פורנו נלהב קודח בזוגתו. תזמורת-של-איש-אחד, שנע קדימה ואחורה בנחישות, אבל לא זז מילימטר אחד מהמטרה.

קשה להסביר במלים, בעצם, מה הופך את פס קול הסרט "מעלית לגרדום" לדיסק כל כך מחרמן. אולי מפני שאיכשהו שכחנו שג'אז היתה המוזיקה של החתרנים, כדברי ג'ק קרואק, המוזיקה של דור הביט, המרדני, מעשן הסמים. ג'אז זו המוזיקה של הזיונים. למרבה הצער, בשנות השמונים השתלט הפיוז'ן הדוחה והנוצץ מלוס אנג'לס על פסי הקול של סרטי הפורנו וסרטי המיינסטרים של הוליווד כאחד, אבל בעשורים הקודמים היה זה הדבר האמיתי. הפועם כמו דופק של אחד, שראה עכשיו את מלכת הכיתה בתחתונים וחזיה. המוזיקה של מיילס דייויס נושמת ופועמת, באנרגטיות של חטיבת קצב של איש אחד.

דייוויס, אגב, נשבע שלעולם לא ילחין יותר סרטים. הוא הצליח לעמוד בהבטחה הזו 30 שנה, עד שהניחו על שולחנו הצעה שאפילו הוא לא הצליח לסרב לה, להלחין את פס הקול של "סייסטה", מותחן אירוטי אוילי ונחות. הסרט היה כשלון צורב. גם פס הקול. מיילס דייויס היה ונשאר אחריו מלחין חלוצי ומופלא של פסקול מסתורי ומחרמן אחד.

מעלית לגרדום. פסקול הסרט

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מי  On 02/09/2008 at 11:14

    בכנות,
    מתקשה להאמין איך כל הטוהר הטוב היפה הנעים המדכא המלטף המגן השומר הנוסטאלגי האמיתי הרגיש הזכור הלא זכור הידוע והבלתי מפוענח הקסם המבעבע הרוגש הסוער הרגוע הנפלא ה..הרגש וכל הידע הבלום-אצור הזה הכל באיש אחד..

  • אילה  On 02/09/2008 at 20:13

    תכתוב גם על
    WILD AT HEART
    ועל
    UNTIL THE END OF THE WORLD
    ועל
    קובי אור.
    שבוע טוב.

  • מי ומי  On 02/10/2008 at 22:35

    זה אוצר שלא נבלם, אין לו מעצורים, והוא נשפך ונשצף ללא סוף הנראה לעין. מי- יקרה, ניראה לך שזה אנושי ? זה פיצול אישיות מבורך…זה דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד…
    זה אוטו- דידקט וגם אוטו- דיקט, זה לא עטלף ולא ציפור- זה סופרמן !

  • קארין  On 02/15/2008 at 1:08

    עברתי על הרשימה. הכרתי רק את קאס של לואץ'. היה לי קצת זמן. שוטטתי באינטרנט. מצאתי בטעות לגמרי את "מלודי". נהניתי כמו שלא נהניתי מזמן.

    תודה בועז!

    למרות שנולדתי רק ב 79 אני יודעת שאפשר לסמוך עליך שתשלים לי את החוסרים

  • מגי כהן  On 02/16/2008 at 11:59

    קודם כל אני מתה על התכנית שלך ואתה מעשיר אותנו בהרבה דברים נשכחים, איזה מדהים אתה…תודה רבה אני ממש מכורה לכל מה שאתה כותב ומשדר…אני מודה ליקום שיש עוד אנשים כמוך, גם אני אספנית אבל לעומתך חחחחחח אני יכולה לצאת לפנסיה 🙂

  • גילי (נוסטלגית)  On 07/03/2008 at 23:59

    שנים שלא ראיתי את הסרט הזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: