בתי הקולנוע של חולון. שנות השבעים, הצגה יומית

 כל צילומי בתי הקולנוע: שרון רז, מתוך הפרויקט "ארכיטקטורה נעלמת"

כאן ראיתי את הופעת הרוק הראשונה בחיי. להקת כוורת, 1975. קולנוע "רינה", חולון.  ישבתי ובהיתי ביוני רכטר על הפנדר רודס ושרתי את כל המילים עם אפרים שמיר וגידי גוב. היו גם מערכונים בין השירים. הופעת הרוק הראשונה בחיי היתה סוג של חיבור בין הגשש החיוור לאחים אולמן.

 

להקת כוורת 1975

 

אבל שם גם ראיתי את סרט המלחמה הראשון ("הגשר על הנהר קוואי") ואת סרט המתיחות הראשון (לא זוכר את שמו; אבל זוכר שצחקתי כל כך שכאבה לי הבטן מאוד). רינה היה היכל קולנוע ענקי. להיטים כמו "הבלונדיני עם הנעל השחורה" משכו אליו אלפי אנשים בשבוע.

 

 

קולנוע "ארמון", בין חנות הספורט וחנות הממתקים. לא רחוק מ"הזקנה", מוכרת התקליטים

 

ארמון. מצד אחד שלו היתה חנות ממתקים (חלביצה! מסטיק ליקריש! ופל גבעות!) ומצד שני חנות ספורט עם כדורי רגל אנגליים לבנים, "חוקיים".  לא רחוק שם היתה חנות התקליטים המפורסמת של "הזקנה".

ארמון היה ממלכת סרטי הילדים. לא מין ולא אלימות. לא טראש ולא קאלט. רק סרטי הילדים והנעורים: פינוקיו. הגנב מבגדד. סינבד המלח.  צלילי המוסיקה, הקוסם מארץ עוץ, המיטה המעופפת, הנה כי כן ארמון היה בלב העיר, הסאון וההמולה; היה בו מעין הדר ישן ובלוי, כיסאות קטיפה מרופדים ואורות קטנים המרצפים את המסדרון שלאורך המושבים.

 

 

קולנוע "מגדל". הפלאפל-עגלה המדהים בכניסה היה חלק בלתי נפרד מהחוויה הקולנועית

 

הסרטים ב"מגדל" היו בעיקר ישראלים מז'אנר הבורקס. צ'רלי וחצי; חגיגה בסנוקר, חמש מאות אלף שחור. אם אני זוכר נכון אפילו "גבעת חלפון אינה עונה" הוקרן שם.  המיקום המושלם שלו – בין האצטדיון של הפועל חולון והספריה לבין גן הרצל – הפך את מגדל לקולנוע נחשק במיוחד בעיקר שחלק מהחוויה הקולנועית היה כרוך במנה וחצי ואפילו שתי מנות פלאפל עגלה – כדורים זהובים-שחמחמים שנתחבו במהירות מסחררת לתוך לועה של פיתה בשרנית ענקית.

 

קולנוע "רון", שכונת ג'סי כהן, חולון

ובחזרה לשכונה. ה-מרכז ה-מסחרי עם מוריס הקלפן והחלפן (שנורה למוות בכניסה לקולנוע ערב חם אחד בשנת1974), עם אשר העופן (מוכר העופות, בלשונה של אמא שלי) ויוסף המכוליסט (המכולת הקלאסית, גבר ואישה, הוא עם עיפרון מאחורי האוזן והיא שמנה עם סינור, מדברים בשפה שאני לא מבין (פולנית, מן הסתם), ופותחים פנקס כתום של "דפרון" כדי לרשום "בהקפה", עם חנות מכשירי הכתיבה של מחלוף בוסקילה, שם קונים "שנות טובות", "אצבעוני", "דבר לילדים" או "להיטון עולם הקולנוע", והיה את הקולנוע עצמו. קולנוע "רון".

חווית הצפיה בסרט ב"רון" היתה יוצאת דופן. כיסאות עץ מתקפלים, מאות אנשים עם צלחות פלסטיק על הברכיים, בתוכן גרעינים ופיסטוקים, מפצחים ברעש ובהנאה ויורקים את הקליפות על הרצפה, בקבוקי קריסטל ושוופס מתגלגלים במורד בידי הפושטקים המבקשים להוסיף מעט אקשן למתרחש על הבד; מאווררי תקרה תעשייתיים מסתובבים מעל, בעצלתיים, וכולם מעשנים טיים או אסקוט או פריד, ענני עשן מיתמרים ועל המסך קינג קונג מכסח את גודזילה, כוכב הקופים מתגלה ככדור הארץ שאחרי הפצצה האטומית, והבחורה העיוורת בסרט התורכי זוכה למאור עיניה וגם לחתן וכולם מוחאים כפיים, או שהיא דווקא מתה בסרט ההודי, ואהובה שר לה על הקבר שיר עצוב, וכולם עצובים, והנשים מסביב עצובות ומוחות דמעות רבות בממחטות בד רקומות.

קולנוע "רון" היה הראשון שנפל חלל. בינואר 1980 הוא נסגר.

 

ולסיום: שימו לב לשמות. לא "פלאנט" ולא "סינמה סיטי" אלא רינה. גיל. רון. ארמון. מגדל.  שמות שמחים. צוהלים. ובעיקר: עבריים. כולם סגורים. מכולם נותר רק השלט התלוי על קיר הבנין, כמזכרת מוזרה, קדמונית, לעידן שעבר וחלף מן העולם.

 

עוד קריאה:

המלח שחזר מן הים והילדה מהבית במורד הסמטה – סרטי האימה והטראש של שנות השבעים

מיכל בן ארי יוצאת למסע פרידה מהקולנוע השכונתי – הצגה אחרונה, YNET

נטוש – שרון רז: בתי קולנוע ותיקים, אזור המרכז

סוף הסרטים – דוד שליט