יושב על מגבר, מעשן, כובש את פניו בידיו

 

 

"הופעה של ג'וי דיוויז'ן. חשמל באולם. לקראת סופה, מתעלף הסולן איאן קרטיס על הבמה ומובל על כתפי הסדרנים החוצה. ויני ריילי, בחור ממנצ'סטר, חבר טוב של ג'וי דיוויז'ן וגיטריסט מצליח בזכות עצמו התארח אצלנו בבית לסוף שבוע. הוא סבל מבעיות עיכול ודם…. בבוקר הגיעו מעיתון המוזיקה מלודי מייקר לראיין את ויני ריילי, או בשם הבמה שלו, דורותי קולום, שנתן להם ראיון שלם על מהפכנים ספרדיים מחתרתיים וחולים כרוניים. בבוקר מוקדם, איך לא, טילפנתי למנהל של ג'וי דיוויז'ן לברר מה בדיוק קרה לאיאן קרטיס, שסיפר לי כי אמש – וזה לא ייאמן – קרטיס שם קץ לחייו. הייתי בשוק, סירבתי להאמין". 

נוגי דייויס, "להיטון עולם הקולנוע", מאי 1980

 

בשנות השמונים, במשך כמה שנים עגומות, יישנתי בדירה תל אביבית קטנה, כשעל הקיר ממולי תלוי הפוסטר שלמעלה. פוסטר בשחור לבןאיאן קרטיס יושב על מגבר, מעשן ומחכה באיזשהו רחוב במנצ'סטר. צעיר, רציני, לא מגולח, כובש את פניו בידו השמאלית, בידו הימנית סיגריה. בשבילי הפרצוף הזה, הקודר, החיוור, השדוף, המושפל מטה, היה הפרצוף שלי והפרצוף של התקופה ההיא. לא רק השירים של ג'וי דיויז'ן, גם המצוקה הניכרת בתמונה ההיא, הם חלק מהביוגרפיה שלי. ולא רק שלי. יש שם כל מה שנער מתבגר ובחור צעיר, נבוך ומבולבל, במנצ'סטר, סיאטל, ברלין או תל אביב יכול להזדהות איתו.

 

את אותה תחושה בדיוק הצלחתי לחוות, מחדש, הערב, בצפיה בסרטו המלנכולי והמצויין של אנטון קורביין  ההולנדי, מי שהיה צלם סטילס צעיר כשפגש וצילם את הלהקה ב־1979 וכיום הוא מהמעצבים והבמאים הבולטים ביותר של עולם הרוק.

קורביין מציג את הסיפור של קרטיס ו"ג'וי דיויז'ן" בסרט שחור-לבן. בין השירים של דייויד בואי לו ריד איגי פופ רוקסי מיוזיק – שהשפיעו על קרטיס – יש את השירים של ג'וי דיויז'ן שקרטיס כתב. סם ריילי מפליא לגלם את איאן קרטיס. הוא מצליח לגעת עמוק בלב. המוזיקה מוטמעת בתוך הדימויים הויזואליים שלכד קורביין במסרטה. מנצ'סטר אפורה; תעשייתית; עגמומית; שכונות פועלים; מגרש האימונים של מנצ'סטר סיטי; בית הספר התיכון; מועדוני הופעות עלובים; בתי המעמד הבינוני-נמוך; עם הטפטים על הקירות והמסדרונות הצרים וגרם המדרגות הלולייני; קורבין מצליח בקונטרול לסמן גבולות של טריטוריה נפשית; הנופים העירוניים של אימפריית מנצ'סטר (כפי שהיא מכונה בסרט) הם המחשה של המוזיקה שנוצרה בעיר בסוף שנות השבעים וגם להיפך. המוזיקה מתארת את האורבניות העגמומית של העיר. דה פול; דורותי קולום; ג'וי דיויז'ן. הלהקות הללו נולדו מתוך מצוקה אמיתית והקדימו את שלוש הלהקות הגדולות הבאות שהגיחו ממנצ'סטר: הסמית'ס הסטון רוזז ואואזיס.

קורביין גם מצליח להביא את הצופה אל סף הרגש אבל לא אל הרגשנות. הוא לא מתחכם. קונטרול הוא ביוגרפיה קולנועית פיוטית וישירה ולא תעלול אינטלקטואלי כמו אני לא שם של טוד היינס. המעשה האמנותי של קורביין תואם את הסיפור האמיתי ולא חורג ממנו. קרטיס הוא דמות טרגית. הוא הספיק, ב-23 שנות חייו, לכתוב שירה, להקליט עם ג'וי דיויז'ן שני תקליטים (אחד מהם יצא אחרי מותו), להתחתן, להביא ילדה לעולם, לעזוב את אשתו לטובת אישה אחרת, לחלות, להתעלף על הבמה ולהתאבד בתליה.

 

ג'וי דיויז'ן בשלג. 1979

 

 

"חלומותיך מגיעים אל קצם, לא ממריאים, רק שוקעים אבל

לא אכפת לי עוד

איבדתי את הרצון לרצות יותר

איני פוחד יותר, לא פוחד כלל

אני רואה את כולם בנפילתם

אבל זוכר, כשהיינו צעירים "

INSIGHT

 

קרטיס באמת סבל. לא היתה לו פוזה של סובל. אפשר להבין את זה מהשירים שכתב. מצילומי ההופעות. מהספר שכתבה אשתו ומהסרט של קובין.  היה זה סוף ידוע מראש. בניגוד לג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וטים באקלי, אצלו זאת לא היתה תאונה. לא היתה שם התמכרות שיצאה משליטה או חוסר מודעות לסכנה. איאן קרטיס היה חולה. הוא סבל ולא יכול היה לשרוד יותר מעשרים ושלוש שנות חייו. תחושת האובדן היתה נוכחת מהרגע הראשון שבו עלה לבמה.

 

 

 

ואחרי 28 שנים ללא איאן קרטיס, שמת בתחילת 1980, שמו ממשיך להיקשר בתודעתי באותה פיסת נצח מוזיקלית-טקסטואלית, "האהבה תפריד בינינו". האהבה תקרע אותנו לגזרים. מה שחיבר בינינו, הוא גם מה שיפריד. אחד משירי העזיבה/פרידה החזקים ביותר שאני מכיר.

LoveLove will tear us apartagain

 

 

במפגש עם אנטון קורביין שנערך בסינמטק אחרי הקרנת הסרט קמה אחת הצופות ושאלה את הבמאי "האם בכוונה הצגת את איאן קרטיס כמו שמוק בסרטך?" – קורבין כיחכח בגרונו ונשאר מנומס. מוזר. האם הבחורה לא הבינה שקרטיס היה חולה ואומלל? כנראה שלא. אנשים בריאים ושלמים בגופם ונפשם אינם מסוגלים להבין. גם יאיר לפיד כינה את בריטני ספירס בשידור חי באולפן שישי בערוץ 2 במלים "אישה טיפשה".

בתקופה שלפני ההתאבדות, כתבה אישתו דברה בספרה, איאן נהג לשבת על הרצפה ולשרבט טקסטים במהירות מטורפת, הוא קרא ספרים של וויליאם בורוז ("ארוחה עירומה", "ג'אנקי") וג'יי. ג'יי באלארד ("קראש"), שמע תקליטים של איגי פופ, פרנק סינטרה ודייויד בואי ולקח תרופות נגד מחלת האפילפסיה שלקה בה. מצבי רוח משתנים אפיינו אותו ונטמעו במלים שכתב.

 

איאן קרטיס, דצמבר 1979. צילום שמזכיר לי את "הילד הבוכה"

 

אהבתי מאוד את קונטרול. אני מתכוון לראותו שוב.

 

 

קריאה נוספת:

פרצופה של התקופה – על 3 האלבומים של ג'וי דיויז'ן שיצאו בהדפסה מחודשת

YNET נובמבר 2007

 

אתר הסרט קונטרול

http://www.controlthemovie.com/

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא וינטרוב  On 01/19/2008 at 10:17

    …שאני רואה את Closer בחנויות המוזיקה, וממש עוצר את עצמי מלקנות אותו, מעין פחד כזה שמשתלט עליי – זה לא קורה לי עם שום אלבום אחר. מפחיד אותי להתחבר למה שקרטיס וודאי הצליח להעביר במוזיקה שלו…
    אגב מעניין שלא הזכרת את New Order שהייתה המשך ישיר (כמובן) ל- New Order. אולי גם הם שווים פוסט אחר.

  • גיא וינטרוב  On 01/19/2008 at 10:19

    New Order הייתה המשך ל- Joy Division, כמובן.

  • אורית  On 01/19/2008 at 10:53

    גם אני מוצאת את עצמי נמנעת בהקשר של ג'וי דיוויזן.
    ברשותי התקליטים שלהם (כולל ההוא של הסשנים בתוכנית של ג'ון פיל), אבל אני לא מסוגלת להמיר אותם לדיסקים או אפילו להוריד למחשב.
    בדרך כלל אין לי אוזן אנינה מספיק בשביל לעקם את האף מול הצליל של הדיסק לעומת הויניל, אבל יש משהו בצליל המלוכלך של התקליט שאפילו אני שומעת בהקשר של ג'וי דיוויזן ושאני לא יכולה להחליף אותו.

    והצילום האחרון, לי הוא דווקא מזכיר את נער העטיפות של U2 בגירסת WAR

  • הנער יהורם  On 01/19/2008 at 11:21

    וסם ריילי מדהים.

  • מ  On 01/19/2008 at 11:23

    גם אני גדלתי עם אותו הפוסטר תלוי בביתי, רק שהייתי כל כך קטנה שלא ידעתי מי הבן אדם.
    הייתי מודעת רק למה שראו עיני, וזה היה בן אדם עצוב, בן אדם מיואש.

    תמיד חשבתי שהמגבר הוא בעצם מזוודה ושהוא נמצא בנמל תעופה, ולא יודע לאן הוא ממשיך מכאן.

  • חני  On 01/19/2008 at 15:39

    גם איאן קרטיס וגם הפוסט. אפשר להרגיש , בועז, כמה אתה אוהב אותו, ואהבה, עבורי, היא תמיד דבר מרגש.

  • שרון רז  On 01/19/2008 at 19:40

    איזה סיפור עצוב, האיש הפגיע הזה, איאן קרטיס, אמן מיוסר, קשה, סיפור קשה
    המוזיקה של ג'וי דיויז'ן כל כך עצובה, מיוסרת וגאונית שזה נדיר, ושני תקליטי האולפן הרישמיים, הם חובה
    אני חייב לראות את הסרט הזה, לא ראיתי סרטים מזמן , הצילום של כרזת הסרט שהבאת למעלה מהמם- עם הבתים הישנים הסטנדטיים ומגדלי הטאואר בלוקס המודרניים האפורים והענקיים שליד, מדהים, ולא רק במנצ'סטר יש מראות כאלו, אבל במיוחד שם, ובגלזגו, ובליברפול ובלונדון ובברמינגהאם

  • שי טוחנר  On 01/19/2008 at 22:03

    חייב לראות את הסרט.

    שי

  • נילי  On 01/20/2008 at 17:07

    ישבת 3 שורות מעליי ותהיתי איך הסרט השפיע עלייך.
    כתבת מדוייק להחריד.

    הצלילים של ג'וי דיויז'ן כל כך סחפו אותי באותו הערב של ההקרנה שלא ידעתי את נפשי.
    זה היה מיקס עמוס של יופי ויזואלי ומוזיקלי.

    חשבתי, במקום לגשת למקרופון, לרוץ ולחבק את הבמאי/צלם.
    אבל הוא ראה כל כך הרבה יותר מידי מופרעות ישראלית לערב אחד- אז ויתרתי.
    🙂

  • טרם פגשתי מלך  On 01/20/2008 at 17:25

    אהלן בעז
    אחלה פוסט
    זה כיף לקבל גישה לתחושות עמוקות של מישהו
    לגבי הבחורה ששאלה על השמוק 🙂
    למה כשמישהו זורק כפפה כולם בורחים ?
    הבחורה הרגישה שהסרט מחדד צד מאוד אנמי בקרטיס כלפי האהובה שלו
    כלפי הילדה שלו
    על אף התרופות והאומללות שכולנו חווים באופן כזה או אחר האופי שלו בסרט היה נטול רגשות כלפיהן עד מאוד.
    מענין עם כל המזועזעים שמעו את תשובתו של קורבין לשאלה "הקשה"

    למי שלא שמע
    תשובתו היתה שהוא ניסה להוציא אותו בן אדם טוב יותר ממה שהוא בביוגרפיה למרות שאם תקרא את הביוגרפיה של דברה ואני מאמין שלא קראת
    הוא יוצא שם שמוק רציני אם בגלל נקודת הראיה של האשה הפגועה או מכל סיבה אחרת.
    לדעתי השאלה היתה מתריסה ומשעשעת כאחד
    לא רק בגלל שהשואלת ידידה שלי
    גם בגלל ששאר השאלות חוץ מאחת היו שיטחיות לחלוטין
    ביי בפוסט הבא
    TPM

  • רונה צורף.  On 01/22/2008 at 11:43

    גם אני ראיתי את הסרט ביום שישי בסינמטק, גם אני הזדעזעתי מהבחורה ששלפה את השמוק כאילו שקורביין אמור להבין למה היא התכוונה, היא הרי לא ממש הבינה את הסרט…בשאלה ששאלה קודם ל'שמוק' החליטה שיש בסרט אוסף של דימויים מהשואה שקורביין לא נתן להם הסבר…זה טיבם של ישראלים- הם חושבים שכל העולם סובב סביבם…
    הסרט היה מדהים ביופיו, סם ריילי שיחק כל כך טוב ולחשוב שהוא בעצם שחקן לא ידוע עשה לי וגם לו, בטוח, רק טוב.
    זו דוגמא לסרט רוק, ושכל שאר הבימאים המתחכמים פשוט ילכו ויראו סרט רוק אדיר ופשוט שמעביר את המסר.

  • טרם פגשתי מלך  On 01/23/2008 at 10:30

    אם אנחנו ישראלים למה לנסות להיות משהו אחר
    יש בסיס נכון לשאלה על השואה וגם התשובה היתה יפה

  • Jack-In-Box  On 01/25/2008 at 0:40

    ראיתי את הסרט היום. מדהים. אין לי מילים
    תודה

  • רוני  On 02/17/2011 at 15:27

    יוצר מדהים!
    פוסט נפלא – תודה!

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: