אישה בפאריז

היא ישבה עם הפנים לחלון. אז זה, מה שנקרא, ה- La Rive Gauche …" היא חשבה. מתחה קצת את השמלה הקצרה. הגרביונים שקנתה למטה היו קטנים מדי. "המידות הצרפתיות האלה…", עבר בה רטט של זעם. הברנש עזב את המלון. כמה פגישות עסקים ואני חוזר, הוא אמר. את חכי לי, ואחזור, חייך, מרוצה מהשנינות הציטוטית שלו. היא היתה משועממת ויותר מכך, תוהה, איך הגיעה לכאן, מה הביא אותה לפה, לחדר הזה, במלון הזה, בסן מישל, בין ריחות הקרפים לבין חנויות המעילים.

 

היא משחה בליפסטיק בורדו כהה את השפתיים, הברישה את השיער הערמוני, לבשה את המעיל הלבן המצועצע מעל לשמלה החומה, נעלה את נעלי העקבים, וירדה לרחוב. "ומה יהיה אם אני אברח לו?" חשבה בינה לבינה, ותכננה כבר איך היא לוקחת את הדרכון וכרטיס האשראי, אורזת ארגז ספרים בז'יבר ז'וזף וז'יבר ז'ון, לוקחת קרפ אחרון עם נוטלה ובננות לדרך, ומסתלקת.

 

היא יצאה מבלי להחזיר את המפתח לפקיד הקבלה. יצאה מסן סברן אל השדרה הנטועה טורי עצים שחוצה את הגדה השמאלית מצפון לדרום, העקבים נוקשים והלכים מגשר סן-מישל שעל נהר הסן אל תוך כיכר סן-מישל הסמוכה, דרך שדרות סן-ז'רמן, והלאה משם לאורך אזור הסורבון וגני לוקסמבורג, ועד לכיכר קמיל ז'ליאן, שם הן מסתיימות אל מול תחנת הרכבת "פורט רויאל" ושדרות האובזרווטואר, שם התיישבה לקפה אחרון ופרידה ב"שה פרנסואה".

 

איך זה התחיל, בכלל, ניסתה לשחזר. איך הגעתי לכאן. בת 21, באר שבעית עם שאיפה להיות העיתונאית הכי משמעותית בישראל, נוחתת במקומון תל אביבי – שבשבילה היה כמו ה"שיקגו בולס" לשחקן של הפועל גן שמואל.

 

אחרי שבוע קיבלה כתבת שער בזכות ראיון שהשיגה עם הכוכבת הלסבית בארון. העורך קרא לה, החמיא, שם יד על גב כף ידה ואמר ש"אנחנו עוד נעשה גדולות ונצורות איתך פה", ואז קם ושאל אם תשתה משהו, היא ענתה למה לא, והוא אמר: יש משהו חריף, והיא ענתה שכן, זה מצויין, והוא מזג, והם שתו.

 

"יש לך צרפתית מהבית, נכון?" – כן, היא ענתה לו בשמחה, ככה זה אצלנו, בצפון אפריקה. והוא לקח שאיפה מהסיגריה המצחינה, שם את הרגל הממוגפת על הכסא ואמר לה, מסתכל לתוך העיניים בלי להתבייש, "אז בואי, סעי איתי לפאריז, לי יש פגישות ולך יהיה זמן לעשות כתבות. נעשה חיים".

 

הכרטיס, המלון, הפינוקים. הכל על חשבון הבוס. היא ידעה שיהיה תשלום מצדה, אבל לא היה לה איכפת. היא מעולם לא עזבה את הארץ קודם. בשבת, בשכונה ד', היא אמרה להורים ששולחים אותה מהעיתון, שהיא נוסעת לפאריז לעשות כתבה. אבא שלה ליטף לה את הראש: מון שרי, הוא לחש בהתרגשות, ידעתי שתהיי משהו.  היא לא אמרה שהעורך נוסע גם. לא סיפרה שהם יישנו באותו חדר, באותה מיטה. אבא שלה ארז סידור בתיק שם את הכיפה על הראש ואמר לה, "תעזרי לאמא עם הסירים", ויצא להכניס שבת בבית הכנסת.

 

העורך שלה. הבוס שלה. הוא זיין אותה כאילו אין מחר. נהנה מהשליטה. נהנה מהגוף הצעיר. נהנה מהכוח העצום. היא לא התנגדה לרגע, לא סירבה לכלום. מה שביקש – קיבל. שלוש פעמים, לפעמים ארבע פעמים, ביום. באופן מוזר הוא כמעט ולא דיבר איתה. היא ניסתה, קצת, אבל הבינה מהר שאין עם מי לדבר. הוא רצה לדפוק. והרבה. הוא היה שיכור כוח ורעב לגוף הסקסי שלה. היא קצת נהנתה, קצת לא, בעיקר היתה לה גישה משועממת שאותה ידעה יפה להסתיר. זייפה אורגזמות, הוא – נדמה היה לה שלא איכפת לו בכלל, תזייף או תגמור – עשה את שלו וקם למזוג משקה, או מיהר לעוד פגישת עסקים לא ברורה, איפשהו בעיר.

 

הגבר הצרפתי היה לבוש בסוודר של "בנטון" והדיף ריח מוכר, אפטרשייב לימוני, הנעליים שלו היו חומות ומשונות. הוא פנה אליה באדיבות שרק בבית של פטריק וז'אקלין פגשה כמותה. היא ניהלה איתו שיחה על העיר והקיום, והוא היה חייכן ונדיב ונטול כל סקס אפיל.

ובכל זאת היא שכבה איתו. הוא שילם על הכל, הם קמו והלכו, חולפים על פני מוזיאון קלוני, בית-הספר סן-לואי, "אקול דה מין", וה"סיטה אוניברסיטה" שסביב אזור הסורבון מגיעים למונפארנס ועולים אליו לחדר שבקומה השניה. היא לא בזבזה זמן על גינוני נימוס מיותרים. היא נצמדה אליו, מנשקת אותו וחופרת ביד שניה במכנסיו, חולבת זיקפת ערלים זרה עד שהיה משוחרר מבגדיו, ואז ירדה אליו.

 

בערב חזרה אל המלון. העורך שלה ישב עם בירה מול הטלוויזיה וראה את המשחק של נאנסי נגד ליון. "מה נשמע?", שאל אותה, מסתכל על השקיות "קנית ספרים, הא? זה תיכף נגמר, מותק", אמר והסתכל במבט הזה, שאומר "תתחילי לעשות תנועות, אני תיכף בא אלייך". היא הלכה לאמבטיה. התיישבה על האסלה להשתין. מוזר, חשבה, אני עדיין מרגישה אותו כאילו הוא בתוכי.

 

הצרפתי האדיב מחיייך בתמונה שגנבה מהארנק שלו. יש לו ילדה קטנה על הידיים. היא לא יודעת עליו כלום. אבל יש לו ילדה קטנה על הידיים. אולי קוראים לה סילבי. אולי ניקול. במצב עניינים אחר, חצתה את ראשה מחשבה, הוא היה יכול להיות אבא שלי, ואני זאת שבצילום, פה בפאריז. הרי הם לא היו חייבים לעלות ארצה. רחצה ידיים, צחצחה שיניים.

 

היא שמעה אותו מכבה את הטלוויזיה בחדר השני, וחיכתה. עוד דקה הוא ייכנס. עוד שתי דקות הוא יגהר, ויתנשף, והיא תקבל אותו אצלה ללא היסוס. הפעם עצמה עיניים וחשבה על הצרפתי מהצהריים. מחר בבוקר הטיסה חזרה. היא החלה להתנשם. לידה Paroles של ז'אק פרוור שקנתה היום. ומעליה, העורך מזיין.

 

סוף

 

לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות  לחצו כאן 

עוד קריאה

חמישים ושבע – רזי בן עזר בפוסט תגובה

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 12/30/2007 at 8:23

    מתה על הכתיבה שלך. מתה (אין לי ניסוח יותר טוב כרגע מאשר העילגות הילדותית הזו, אז לא חותמת. בפעם הבאה אני אתאמץ יותר).
    מתי ספר?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 12/30/2007 at 8:32

    אוהב אותך כמגיש.
    אוהב אותך ככותב.

    (ד"א – לובו שוודי? כך נדמה לי ששמעתי אותך אומר ביום ששי, אולי זאת השמיעה שלי)

  • שי טוחנר  On 12/30/2007 at 8:35

    אבל נהפך לסטנדרטי בשנים האחרונות.

    הכתיבה שלך , בועז, הולכת ומשתפרת מיום ליום.

    תענוג לקרוא!!!

    תודה

    שי

  • אלינור ברגר  On 12/30/2007 at 10:20

    כבר לא מדברת על הכתיבה עצמה. הנפלאה.
    התובנות שלך.
    מפתיע..

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 12/30/2007 at 10:27

    ממש יכולתי להרגיש את כל התחושות שלה…בדיוק…כאילו זאת אני שנמצאת שם…וזה קסום. וזה גם עצוב.. חושבת שהרבה בחורות יכולות להזדהות עם "האישה מפאריז" שלך…

  • חייש  On 12/30/2007 at 13:32

    אהבתי.

  • רונה צורף.  On 12/30/2007 at 16:00

    הנעל חטפה מגיפה ? נעל- נועלים וגם מגפיים.
    סיפור יפה, קצת מקומם ולא שלם. ליבי עם הבחורה שצומחת בזריזות לזונה- ולא לכתבת מוכשרת.
    למה היא כזאת קרה?, האם יש קשר בין העובדה שהיא מדברת צרפתית לנסיעה דווקא לפאריז,
    למה כל מה שעובר עליה לא חודר את עורה ?
    או כמאמר השיר-…
    parole parole parole

  • עידית  On 12/30/2007 at 16:12

    קצת כמו דרך ללא מוצא
    לא קצת-הרבה…

  • אחותי, השעון  On 12/30/2007 at 18:28

    רונה, מה בדיוק הבעיה עם הביטוי "רגל ממוגפת"?
    היא לא הפכה לזונה. היא פשוט ניצלה הזדמנות. גברים מנצלים נשים בזכות הכסף והכוח שלהם. נשים מנצלות גברים בזכות הגוף שלהן. קורה לכל אישה יפה ולכל גבר עשיר. מה חדש
    ברור שיש קשר לזה שהיא מדברת צרפתית מהבית. זה כתוב בטקסט.
    והיא לא קרה. היא צעירה. יש הבדל. בחורות צעירות מדי לא ממש מבינות ענין. זה ההבדל בין בחורות לנשים..לא ככה?

  • יוריקה  On 12/30/2007 at 21:17

    קלישאה. או כמו שאומרים הצרפתים קלישה.

  • לגי  On 12/31/2007 at 2:54

    לטעמי הטקסט משובח לעומת האחרונים שפחות צלחו

    בועז, געגועיי לפריז עזים ולא תארתי לעצמי שיכולים להיות אף יותר
    המילים שלך העצימו את הגעגוע
    את השיוט בדמיון למקומות האהובים
    הגדה השמאלית
    הרובע הלטיני

  • שרון הר פז  On 01/01/2008 at 9:56

    אתה כותב מדהים!
    איך הסיפור שלך לקח אותי אל העיר ההיא… הזכיר לי את נטלי: http://www.kzirmilim.com/index.asp?id=298&ArtId=303
    עשית לי חם בלב, בועז 🙂

  • רינת עדוי  On 01/01/2008 at 10:10

    שני הכוחות הכי חזקים של העולם. הכסף והסקס. סיפור חזק מאוד.

  • Jack-In-Box  On 01/03/2008 at 7:14

    Boaz, it's very well written. thank you

  • נטוש  On 01/07/2008 at 18:05

    עם כל הכבוד, לדרומיות

  • מאשה 200  On 01/16/2008 at 22:46

    אז היא לא עשתה כתבות בסןף? ומי ניצח במשחק? ננסי או ליון ומה היתה התוצאה? וגם, האם הוא היה לוקח אותה אם היא לא היתה
    יודעת צרפתית?

%d בלוגרים אהבו את זה: