זה היה סיפור של חורף. לא יותר

פול גוגן, "גן מושלג". 1879

"אני לא מצליחה להגיע אליו", הכתבת המבויישת של העיתון הגרמני תלתה בי עיניים מתחננות. "תעזור לי בבקשה לפגוש את מיסטר אלדד, בבקשה, בבקשה…"

אני מסתכל עליה. היא היתה אחת הנשים היפות ביותר שראיתי מעודי. משהו במבט הכחול שלה, כה נואשת, לכד אותי.  גבוהה מאוד, כמעט כמוני. רזה מדי,  שיער בלונדיני ארוך מדי, ארוך באופן מופרז עד למתניים.  "קארן", היא מושיטה לי יד, ואני חש ברכות נעימה נחה בכף ידי הגדולה. "תעזור לי?"

הופעה שניה הסתיימה בתיאטרון שבככר פוטסדאם. חדר ההלבשה ריק. איפה אני אמצא עכשיו את אלדד, שמסתובב במערב העיר, לא מגולח וקצת עייף, מנסה לנשום את ברלין הקלאסית. "תנסה בפאואר סטיישן, זה המועדון הכי חם. הוא בטח שם", אומר לי מישהו מצוות ההפקה.

"הוא לא כאן", אני אומר לקארן שמצפה בחוץ נרגשת, מרגיש את האכזבה שלה שורטת אותי לעומק. "אבל אולי הוא במועדון. אם את רוצה, נלך. אולי נמצא אותו שם".

אנחנו יוצאים החוצה. התיאטרון כבר ריק והאוויר קפוא. אני מתעטף במעיל הגדול ומחפש את הכפפות שתמיד נעלמות לי בחור שנפער בכיס הצמר. "אני עם אופניים כאן", אומרת אן, "מה נעשה?"

תשאירי אותם כאן, אני מציע לה. "תקשרי אותם לעמוד. נמצא את אלדד ונחזור לכאן, אבל אי אפשר להישאר ככה, בלי לזוז. אני קופא למוות".

ועכשיו לך תמצא מונית, בחצות הלילה, באמצע החורף, במוצאי שבת. מחר יום ראשון, הרחובות ריקים לחלוטין. אחרוני הצופים נעלמו. ביציאה האחורית אני רואה את התקווה. האוטובוס הכתום שהביא את הלהקה מהמלון, חזר לתיאטרון לסיבוב אחרון, לאסוף את אלה שנשארו מאחור.

"בואי", אני אומר לה בעברית ופתאום קולט שהיא לא מבינה, "Come on", אני תופס בזרועה השברירית, מעלה אותה למעלה ומתמקם איתה קרוב-קרוב במושב האחורי.

טירוף בניה השתלט על העיר. דחפורים. מנופים. בנינים מתמוטטים. הדר ארכיטקטוני קלאסי שקורס על מזבח רגשות האשמה. ממש מול מטה הגסטפו, זה שליד ככר פוטסדאם, רואים את חלומות יום אתמול נעלמים ונדרסים במכבשי ההון. הקניון הגדול בעולם מתרומם עכשיו אל האוויר, מרצדס בנץ וסוני, אני רואה את השלטים. אז מה אם היה כאן פארק, פעם.

 

אני טובע לאט באוקיינוס הצבעים והבאסים שעולים מן הרצפה ומטפסים במעלה ירכיי אל החלציים והבטן, עד לראש. אני כבר יודע איך הלילה הזה יסתיים

עכשיו קארן ואני לבד באוטובוס ארוך, שחוצה את הככר ממזרח העיר אל המערב. לא מזמן מי שעשה את המסלול הזה היה מסתכן בכדור בראש. אני מסתכל על שרידי החומה, שגבישי קרח צמודים אליה, ומנסה לדמיין לעצמי איך זה לטפס על אבן קפואה כשמאחוריך מגדלי שמירה, רוטווילרים רצחנים ושומרים שעוקביםאחריך מבעד לכוונת הרובה. איך זה לרוץ קדימה, כשהגיהנום מאחוריך וגן עדן של אור וחופש לפניך – ומה שמפריד ביניהם הן רק חומת אבן אחת ואימה. נוראה.

צמרמורת. אני מתנער ורואה את קארן מביטה בי בסקרנות ואת הנהג שדוהר קדימה. הוא לא מבין אנגלית ולא ממש איכפת לו. לא מעניין אותו שאנחנו השניים היחידים שנמצאים מאחוריו, לא מפריע לו לקחת אותנו לכל מקום בעיר. נהג שמן, עם אצבעות עבות כנקניקיות, לבוש במדים שחורים וכובע נוצץ. בעצמו נראה כמי שברח עכשיו מהצגת קברט.

בקודאם, אותו רחוב זוהר ועשיר של ברלין, השאנז-אליזה שלהם, אני מתחיל להרגיש יותר טוב. לפני שנים ובין המלחמות ההן, האקשן היה ברחובות, תחת שמשיות בתי הקפה, בין "קמפינסקי" לבין "לייבניץ", עם מרכבות שעברו הלוך ושוב, גברים הדורים עם מקלות מעוצבים ונשים חמושות במניפות וארנק, שסקרו את ההמולה מעבר לחלונות מזוגגים ובוהקים.

עכשיו אין מרכבות, בקושי מכונית ספורט אחת שיוצאת מחניית המועדון. אנחנו בברלין המתחדשת, המאוחדת, שכל סערותיה מתרחשות בתוך אולמות סגורים, מועדונים צבעוניים ומרתפי בירה חבויים. הנהג פותח את הדלת האחורית, משועמם משהו. קארן יורדת, מקפצת קדימה. יש לה חלום והיא רוצה לתפוס אותו. לחבק.

נשים נכנסות לכאן חינם. גברים משאירים בכניסה כסף טוב. "זה הוא?" שואלת  ומצביעה על גבר שחום, שרוקד בטירוף חושים על רצפת המראה של רחבת הריקודים. "לא, זה לא הוא הוא", אני לא יכול להתאפק, וצוחק. אנחנו עוברים איש-איש ולא מוצאים את אלדד, אלא רק פרצופים שתויים, שמחים, מנותקים.

"רוצה לרקוד?" אני שואל אותה, והיא מופתעת קצת, כי לא באה לבלות – אבל נכנעת לנחישות שלי, לידי החזקה שמחזיקה בה ומניעה אותה. אנחנו רוקדים. איברים  מתנופפים וקארן ממשיכה לנוע גם כשאני הולך לדלפק וחוזר עם שתי כוסות, ואחר כך הולך לשם שוב, וחוזר עם עוד שתיים, וכמו שוליית הקוסם ממשיך לחרוש את הקו שבין כדורי הבדולח המסתובבים, טובע לאט באוקיינוס הצבעים והבאסים שעולים מן הרצפה ומטפסים במעלה ירכיי אל החלציים והבטן עד לראש. אני כבר יודע איך הלילה הזה יסתיים. אגדת חורף קטנה, באמצע החיים, ריגוש מזדמן שנולד, כמו כל סיפור טוב, מחיפוש אחרי משהו אבוד.

תחזיקי אותי, קארן, אני אומר לה, מבעד למרחב הזמן והצלילים. והיא  מחבקת אותי חזק. ולא עוזבת.

בחוץ יורד שלג דצמבר. "עוד מעט יום ההולדת שלי, את יודעת?" אני אומר לה.

"אם ככה, אז מגיעה לך מתנה ממני", היא מחייכת את החיוך הנשי המסויים הזה, שתמיד מצליח להרטיט מחדש.

 

אני מבין שאני לא  יודע עליה שום דבר, שאין שום סיבה שבעולם שאני אתגעגע לשלג ולבית קפה גרמני, לגנים מטופחים ולפסיונים של באך, שמנוגנים בכנסיה ביום ראשון אחר הצהריים. מה לי וליער השחור ומאיפה הגעגועים האלה לשלג ולעצי אשוח

 

אם לא נלך מהר, נהפוך לפסלים אנושיים דוממים וקפואים. ארבע לפנות בוקר והרחובות שוממים. איפה אני ואיפה המלון שלי ואיפה המיטה החמה שלי ואיפה הבית שלי. אין אף מונית ואנחנו  חבוקים, רצים קדימה, הנה הגנים, טירגארטן, ותחנת הרכבת, וגן החיות של ברלין, הכל נקי, שקט וזוהר כשלג שצונח על העיר לאט, לאט, לאט. בשלג הזה, גם כשאנחנו רצים, ולמרות שהנשימה כמעט נעתקת והקור צורב את קנה הנשימה, העולם מתנהל בסלואו-מושן כשיורד שלג. כמה זה אירופי, אני חושב, ואחר כך אומר זאת באנחה: "אוי , זה כל כך אירופי, וזה כל כך יפה, למה לא נולדתי פה? ופתאום אני מבין שאני לא  יודע עליה שום דבר, שאין שום סיבה שבעולם שאני אתגעגע לשלג ולבית קפה גרמני, לגנים מטופחים ולפסיונים של באך, שמנוגנים בכנסיה ביום ראשון אחר הצהריים. לא מכאן, ולא שייך. אחר, יהודי, אזרח זר, ישראלי. אין ניצולי שואה במשפחה שלי, גדלתי תחת שמש יוקדת וברחובות חוליים, עם ים תיכון וגלידת שלג על החוף, פלאפל בשוק וצעקות בין שתיים לארבע –  ומה לי וליער השחור, מה לי ולעוגת בלאק פורסט, ומאיפה הגעגועים האלה לשלג ולעצי אשוח, שבאים עכשיו משום מקום, שורפים אותי כל כך.

בסביני פלאץ, במקום שבו הרכבת התחתית עולה מעל לאדמה, יש בית קפה פתוח. אנחנו לוקחים שתי כוסות לדרך ועכשיו רק מרגות מפותלות, וארבע קומות שמפרידות בינינו לבין השיא הדמטי. הלילה מת לאט, השלג ממשיך לרדת ועוטף את הכל ביופי אין קץ, ובדירת הרווקים שלה החימום עובד בעוצמה. קארן שמה את סוליד איר של ג'ון מרטין במערכת, מושיבה אותי הלומה ומבויישת מעט, מתקלפת מהמעיל ומהשמלה, נשכבת לידי עירומה לגמרי, על המיטה הרחבה הגדולה, ומלטפת אותי. "קח מה שתקח", היא לוחשת, נדיבה וקלה, תאוותנית ומינית, שובה את לבי מיד.

הפנים שלי בוערים, השלג נמס מהשיער שלי והופך לטיפות מים זעירות. אה, כמה היא יפה עכשיו בעיני, אלוהים – אני חושב לעצמי, ולא יודע איך אתה קשור לזה, אלוהים, אבל תודה בכל זאת. תודה על הכל. כמה טוב לי כאן, אלוהים, כמה טוב. אני לא רוצה להבין כלום, ולא רוצה להסביר שום דבר. אני לא רוצה לחשוב. אני רוצה לשקוע בתוך הקסם, להיעלם כאן, בתוכה, בקסם הרגעי הזה שאופף אותי.

כשהתעוררתי הלילה חלף ומעל העיר היו שמיים בצבע מתכת. גשם מעורב בשלג ירד בחוץ ובתוך ראשי היה ערפל וקארן לבשה שמלת צמר ואמרה שהיא מוכרחה ללכת, אבל אני יכול להישאר, ויש קפה במכונה, ורק שאטרוק את הדלת כשאני יוצא, ואם יש לי טלפון שאפשר להשיג אותי, שאשאיר לה את המספר על השולחן, מתחת למנורה.

באגדות הגרמניות שלהם הם תמיד חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה אבל לא היה זה אלא סיפור קטן של חורף, לא יותר, ואחרי שנרדמתי שוב, והתעוררתי, עשיתי לי אספרסו חזק הלכתי  משם, מושך את רגליי בכבדות שאחרי לילה של אלכוהול וסערה גדולה, עד שהגעתי למלון.

אלדד ישב בכניסה על כורסה רחבה, קרוב לבאר. קארן ישבה מולו, מפנה אליו טייפ מנהלים קטן. חייכנו במתיקות זה אל זו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוהד  On 11/12/2006 at 9:25

    מי זה אלדד?

  • תומר  On 11/12/2006 at 9:33

    זה סיפור פשוט ויפה.החיים שלנו אינם מסתכמים בנקודת זמן אחת אלא באוסף של נקודות ולפרקים אנו חשים בכיסופים עזים למשהו שהוא לא מכאן משהו שאינו מתבטא בפיתה עם חומוס שמש חמה אלא משהו שהוא קר חי ונושם מושלג וקודר.

  • ליה  On 11/12/2006 at 13:14

    .

  • נעמה  On 11/12/2006 at 15:25

    גם אני מתגעגעת לצונן הזה.
    לאירופה הזאת. הקרה. המושלגת.
    לזרות.
    לעיירות הקטנות.
    למאכלי הקדרה בתוך כיכר לחם.
    לאדריכלות הנוף ולמוסיקה הקלאסית.
    מתגעגעת.

  • ויקטור  On 11/12/2006 at 16:47

    נפלא, בועז
    תמשיך ליצור לנו חופשות קטנות וחלומיות במהלך יום עבודה אפרורי…

  • פוטנציה  On 11/15/2006 at 13:48

    איזה סיפור, לי זה דווקא עושה הרגשה של אגדה. אגדה יפה ומתוקה, עם חשק לחוות הרפתקאה – בדיוק כזו, של יממה אחת.
    מעניין איך סיפור של מישהוא אחר יכולים להישמע כאגדה, הא?

  • אסנת  On 11/24/2006 at 22:41

    סיפורי ברלין תמיד עושים לי משהו, בדיוק היום נזכרתי כמה הקלה חשתי בדיוק לפני שנה כשחזרתי לחום הישראלי, ותהיתי למה לעזאזל אני מתגעגעת לכפור חודר העצמות הזה

  • קסיופאה  On 09/22/2007 at 11:50

    "קח מה שתקח", היא לוחשת, נדיבה וקלה, תאוותנית ומינית, שובה את לבי …"

    בן זונה. איך אתה כותב.

  • Jack-In-Box  On 11/11/2007 at 1:28

    שמתי באוזניות של המערכת את ברלין של לו ריד, וקראתי.

    תודה לך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: