כל מה שאני צריך הוא האויר שאני נושם

זה היה ערב של יום מפרך. עוד יום קשה. התחלתי לעלות לרדיו ברגל, במעלה רחוב קפלן, הקריה, תל אביב. בערך בכניסה למשרד הבטחון הרגשתי את זה בא. מוזר, כי 20 שנה הוא לא בא לבקר. התקף אסטמה? ככה פתאום? אחרי ששכחתי איך נראה ונטולין?

רק חברי מועדון הקצרת יכולים להבין מה זה. הריאות שמתחננות לחמצן, צינורות אוויר שמצטמקים והולכים, הכאב בכתפיים שמתכווצות מהמאמץ לנשום.

נכנסתי לבית מרקחת פרטי. "אני יודע שאתם צריכים מרשם, אבל אני חייב משאף", אמרתי לה.

אני לא יכולה לתת לך. היא אמרה – ואני חשבתי על המלים של עמיר לב: "אני אמות כאן במרפסת באחד החגים".

אני יכולה להתקשר למכבי, שייתנו לי אישור למכור לך, היא אמרה בנחמדות – והתקשרה.

הרופאה הקבועה שלי, ד"ר מרים פריד, נמצאת בצ`כיה. היא תמיד נמצאת בפראג בדצמבר. המחליפה, ד"ר מיכאלובה, היתה קשוחה כשומר בגולאג. "היא אומרת שאתה לא רשום כחולה אסטמה", אמרה הרוקחת. "היא לא מוכנה לאשר לי".

אני מצטערת, אמרה הרוקחת. אני באמת מצטערת.

גם בסופרפארם לא הסכימו לתת לי אפילו שאיפה ממשאף מזדמן. "אני מוכן לשלם כל סכום בשביל שאחטה", אמרתי לרוקח.

לא, הוא אמר. תלך למיון.

אבל יש לי שידור ברדיו עוד שעתיים, מה מיון, איזה מיון. אני רק צריך משאף, זה הכל.

אין מה לעשות, אמר הרוקח. יש מוקד חירום בבלפור, תגש לשם.

אתה רואה איך אני נראה, ניסיתי סחיטה רגשית, נראה לך מוסרי לזרוק אותי במצבי לרחוב?

הם יטפלו בך שם, אמר הרוקח. לי אין מה לעשות.

יצאתי לרחוב. מזיע, למרות הקור (זה מאוד מחמם, לנסות לנשום בכל כוחותיך), חושב מה עושים. אף אחד

לא יכול להחליף אותי בשידור בהתראה של שעה.

מצד ימין, ליד הסינמטק, ראיתי את "בית הרופאים המומחים". נכנסתי פנימה.

יש כאן מומחה למחלות ריאה?
קומה 4, אמר המאבטח.

אתה צריך הפניה מרופא משפחה, אמרה המזכירה. הוא לא יכול לרשום לך רצפט ולא יכול לבדוק אותך בלי הפניה.

תשמעי, אמרתי לה, איך קוראים לך?
איריס.
תשמעי, איריס, אני רק רוצה להשתמש במשאף. זה הכל. זה יחזיק אותי 4 שעות. בינתיים אני אעשה הכל. אשיג הפניה, ארשום את עצמי מחדש כחולה אסטמה ב"מכבי". מה שאתם רוצים. אני צריך שאחטה, זהו. רק אחת.

היא הסתכלה עלי. "חכה שניה", אמרה, ונעלמה בתוך חדרו של הפרופסור טופלינצקי.
היא חזרה עם משאף. "קח את זה", היא אמרה. "מתנה ממני".

בחוץ, על הספסל, עם משאף ביד וחיוך של מסומם אני מסתכל על העצים הגדולים ברחוב המאספים. תלמידי תיכון עירוני א' משחקים כדורסל. עלים גדולים, זהובים. צלילים של שיעור מחול מ"בית בכורי עתים".

אני נושם והעולם יפה. זקוף ואופטימי ומשאף בכיסי, אני נכנס בשערי קול ישראל ופותח את "אחרי השקיעה" עם THE AIR THAT I BREATH

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר.  On 12/18/2007 at 2:41

    נהדר. הכתיבה, כלומר.

  • עומר.  On 12/18/2007 at 2:43

    והשיר הזה, או לפחות הבתים שלו, דומה לקריפ של רדיוהד באופן קריפי.

  • חצב  On 12/18/2007 at 7:12

    לפעמים האנשים שיכולים להיפגע הכי הרבה מחריגה מסמכות פועלים בצורה האנושית ביותר.
    איריס מוכיחה שעדיין יש תקווה. כל עוד יש אנשים כמוה שלוקחים אחריות ועושים דברים למרות שאין להם סמכות, אחריות וכדומה, יש תקווה.

  • קסיופאה  On 12/18/2007 at 8:10

    אפשר לחשוב. מה זה, סם קשה?

  • חנן כהן  On 12/18/2007 at 9:37

    תלך להיבדק כדי להבין למה זה חזר.

    לא בשביל לקבל מרשם.

    דיר בלאק!

  • ח ל י  On 12/18/2007 at 10:19

    נ ו ר א מפחיד.

    מי שלו חווה תחושת רצון וקושי לנשום לא יכול להבין…אבל כתבת יפה….וחנן כמובן צודק.

  • סנדי ש  On 12/18/2007 at 10:32

    איזה מזל שהיא נתנה לך היית יכול להתפגר או להפוך למשותק. פעם הבאה כדאי לרוץ למיון מיד.
    עדיף שדרן רדיו חי משדרן רדיו לשעבר (ואז גם לא יהיה לך סקס..)
    תיזהר, בן אדם. אסטמה זה לא צחוק.

  • מרתפיש  On 12/18/2007 at 10:41

    לא נעים

  • שרון הר פז  On 12/18/2007 at 10:47

    כשקראתי בדוא"ל שלי את הכותרת, ישר קפץ לי לראש השיר הזה ששידרת, יחד עם Breath, breath in the air של פינק פלויד.
    מעניין לדעת למה קורים לנו הדברים כפי שהם קורים. גם אני חושבת, כמו חנן וחלי, שכדאי לך לבדוק את הסיבה לכך שזה חזר.
    תהיה בריא, חביבי!
    נ.ב. התראה של שעה? שלא יקרה לך שוב חס ושלום, אבל קטן עלי… http://www.kzirmilim.com/index.asp?uid=46&id=462

  • נעמה  On 12/18/2007 at 10:58

    כמי שנשואה לאיש קצרת חביב וטוב לב אני כל כך מבינה אותך. שתדע שזאת תקופה קשה לבעלי אסתמה. דצמבר. מעבר לקור וליופי של העונה הזאת רק אנשי הקצרת יודעים מה עומד לקרות באמת. כמו אנשי הפרקים והראומטיזם. אמא שלי תמיד אומרת שלפי הכאבים בפרקים עומד לרדת גשם. ואכן הגשם מגיע…

    בועז יקר, קח שאיפה. אם אתה צריך ונטולין אנחנו נשלח לך.
    🙂

    לא יאמן כמה קשה לקחת אויר בארץ הזאת.
    גם אם אנחנו על הסף עדיין צריך להלחם על מנת לקבל מנת חמצן.
    או ונטולין לצורך העניין.

    תהיה בריא ותרגיש טוב. ותודה על העונג של אחרי השקיעה.
    אגב, השקיעה כבר מתרחשת בארבע וחצי אפטר נון.

  • אלה מגן  On 12/18/2007 at 15:35

    כשאתה עצוב, אני נעצבת. כשאתה כותב על תשוקה, אתה גורם לי לרצות. כשאתה מתאר אסטמה אתה מצליח לגרום לי להרגיש קוצר נשימה. אתה מצליח לגרום לי להרגיש בדיוק את הדברים שאתה מתאר כאילו הם קורים לי באותו רגע…אתה כותב נפלא

  • ליה  On 12/18/2007 at 15:37

    שלא התקשרת.
    בשניה היה לך.

  • סנונית  On 12/21/2007 at 16:46

    ועושה חשק לחזור לכריכת "צינורות" של אתגר קרת. יופי של כתיבה ויופי לאיריס

  • ונטי  On 04/09/2008 at 23:17

    קרה לי אתמול
    במרכז הארץ. פתאום – אופס
    בעצם אחרי הופעה שצחקתי בה
    ואם להזכר – אז קרה כבר בעבר
    אבל עברו הרבה שנים מאז…. היה קרוב ל11 בלילה
    הגעתי סופרפאם בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה
    הרוקח בשום פנים לא הסכים לתת
    ממש יצאו לי ככאלו שריקות/חריקות
    כשדיברתי
    והוא בקשיחותו
    לכי לבי"ח

    אמרתי לו שקרה לי לפני זמן מה
    (נגיד שנתיים)
    בזמנו באתי מבוישת לרוקח ואמרתי שאני חושבת שאני צריכה דחוף ונטולין ושאין לי מרשם
    הרוקח ענה

    שונטולין זו תרופה שמצילה חייים
    וחייבים לתת אותה.
    אמר שהיה מקרה של אישה
    שהרוקח לא נתן לה ונטולין
    והיא מתה.
    בין נשימה לנשיפה אמרתי את זה לרוקח בסופרפארם
    אך זה לא עזר

    האמת- שאמשיך לברר אם האנטיפט פעל לפי הכללים

    רק בריאות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: