בועז הקטן עושה שפן

 

 

בועז כהן, 1968.          צילום: אורה בצלאל

 

"תעשה שפן…" הן היו מבקשות ממני, אמא שלי ואחיותיה, "תעשה שפן". והייתי עושה. צוחק ועושה. הביטו בתמונה. בועז הקטן עושה שפן.

 

יום ההולדת העברי שלי, ד' טבת, היה השבוע. לראשונה בכל שנות חיי היה שקט ונטול אירועים. אבא כתב לי פתק רב-עוצמה (שעליו אתעכב יותר, בקרוב). את יום ההולדת הלועזי כבר לא אוכל לחגוג אף פעם. ה-20 בדצמבר, יום הולדתי, הוא גם יום מותה של אמא שלי. ביום חמישי הקרוב תמלא שנה למותה ותהיה אזכרה. ואין מערבבים עצב בשמחה.

 

התמונה שלמעלה צולמה בידי אורה בצלאל (גור-אש), האחות הצעירה של אמא שלי. הדודה הנערצת. הציירת. המהלכת בחוצות לונדון. הדודה עם ארגז התקליטים המפואר. היא היתה בת 20 בדיוק בזמן הצילום ואני בן  4 וקצת. 

 

אני זוכר את השרפרף שבתמונה. אהבתי לשבת עליו. היה שרפרף כזה אצל סבתא יפה בשכונת שפירא והיה שרפרף כזה אצלנו במטבח הבית בחולון. הייתי מבלה שעות ארוכות במטבח, מביט באמא מבשלת אורז ועוף אדום ברוטב עגבניות, מכינה שניצלים דקים וחצילים מטוגנים, המבורגרים מבשר משובח טחון, בתנור, או עוף בשזיפים. כל יום היו סירים אחרים מתמלאים מטעמים ומעדנים.

 

המטבח היה מרכז הבית והחיים. במטבח היתה אמא. במטבח הכנתי שיעורים. שמעתי תסכיתי רדיו לאם ולילד ומצעדי פזמונים. במטבח ציירתי על בריסטולים ובמטבח קראתי אצבעוני, דבר לילדים, הארץ שלנו, מעריב לנוער וספרים. אמא היתה מבשלת, ואני הייתי במרחק מטר קבוע ממנה.

 

התמונה צולמה מתישהו באביב-קיץ 1968. כלומר, אני בן 4 וחצי פה. בין בישול לאפיה אמא לימדה אותי לקרוא ולכתוב, לימדה אותי לקרוא מפה אילמת של אפריקה ואת העובדה הבלתי נשכחת, שאם נכניס את ההר הגבוה ביותר בעולם, האוורסט, לתוך המקום העמוק ביותר בעולם, שקע מינדנאו שליד הפיליפינים, המים יכסו את האוורסט ועוד יישארו שני קילומטר שלמים מעל הפיסגה ועד למעלה. עד כדי כך עמוק השקע ההוא. אלפי פרטי טריויה שננצרו ונשמרו והוטבעו בתודעה הרכה שלי באלפי שעות מטבח.

 

חברים שבאו רצו לשבת רק במטבח. במרכז האקשן. לב לבו של הבית. תמיד רחשו ונבחשו שם דברים. כל יום וכל היום היה עניין. בצק תופח או מרק רותח. תמיד אוכל שמשמח.

 

אני מטה ראשי לאחור, עיני נעצמות בצחוק גדול. מה היה זה, שבידח את דעתי כל כך? זאת לא אזכור. ודאי היה משהו שאמא אמרה, בין בחישה לעירבוב, גירוד בפומפיה של קליפת לימון או בזיקת אבקת סוכר על עוגת צימוקים.

 

הייתי רוצה לצחוק ככה שוב. פעם. מתישהו. צחוק גדול, משוחרר, בעיניים עצומות וגוף קל מדאגה, ממצוקה, ממועקה. הייתי רוצה, עוד פעם אחת, להרגיש שאני יכול הכל.

 

 

 

חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי אוי, הכל נהפך לפחם. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, הכל נהפך לפחם.

צילום: אורה בצלאל

 

עוד פעם אחת לצחוק ככה. צחוק גדול