בועז הקטן עושה שפן

 

 

בועז כהן, 1968.          צילום: אורה בצלאל

 

"תעשה שפן…" הן היו מבקשות ממני, אמא שלי ואחיותיה, "תעשה שפן". והייתי עושה. צוחק ועושה. הביטו בתמונה. בועז הקטן עושה שפן.

 

יום ההולדת העברי שלי, ד' טבת, היה השבוע. לראשונה בכל שנות חיי היה שקט ונטול אירועים. אבא כתב לי פתק רב-עוצמה (שעליו אתעכב יותר, בקרוב). את יום ההולדת הלועזי כבר לא אוכל לחגוג אף פעם. ה-20 בדצמבר, יום הולדתי, הוא גם יום מותה של אמא שלי. ביום חמישי הקרוב תמלא שנה למותה ותהיה אזכרה. ואין מערבבים עצב בשמחה.

 

התמונה שלמעלה צולמה בידי אורה בצלאל (גור-אש), האחות הצעירה של אמא שלי. הדודה הנערצת. הציירת. המהלכת בחוצות לונדון. הדודה עם ארגז התקליטים המפואר. היא היתה בת 20 בדיוק בזמן הצילום ואני בן  4 וקצת. 

 

אני זוכר את השרפרף שבתמונה. אהבתי לשבת עליו. היה שרפרף כזה אצל סבתא יפה בשכונת שפירא והיה שרפרף כזה אצלנו במטבח הבית בחולון. הייתי מבלה שעות ארוכות במטבח, מביט באמא מבשלת אורז ועוף אדום ברוטב עגבניות, מכינה שניצלים דקים וחצילים מטוגנים, המבורגרים מבשר משובח טחון, בתנור, או עוף בשזיפים. כל יום היו סירים אחרים מתמלאים מטעמים ומעדנים.

 

המטבח היה מרכז הבית והחיים. במטבח היתה אמא. במטבח הכנתי שיעורים. שמעתי תסכיתי רדיו לאם ולילד ומצעדי פזמונים. במטבח ציירתי על בריסטולים ובמטבח קראתי אצבעוני, דבר לילדים, הארץ שלנו, מעריב לנוער וספרים. אמא היתה מבשלת, ואני הייתי במרחק מטר קבוע ממנה.

 

התמונה צולמה מתישהו באביב-קיץ 1968. כלומר, אני בן 4 וחצי פה. בין בישול לאפיה אמא לימדה אותי לקרוא ולכתוב, לימדה אותי לקרוא מפה אילמת של אפריקה ואת העובדה הבלתי נשכחת, שאם נכניס את ההר הגבוה ביותר בעולם, האוורסט, לתוך המקום העמוק ביותר בעולם, שקע מינדנאו שליד הפיליפינים, המים יכסו את האוורסט ועוד יישארו שני קילומטר שלמים מעל הפיסגה ועד למעלה. עד כדי כך עמוק השקע ההוא. אלפי פרטי טריויה שננצרו ונשמרו והוטבעו בתודעה הרכה שלי באלפי שעות מטבח.

 

חברים שבאו רצו לשבת רק במטבח. במרכז האקשן. לב לבו של הבית. תמיד רחשו ונבחשו שם דברים. כל יום וכל היום היה עניין. בצק תופח או מרק רותח. תמיד אוכל שמשמח.

 

אני מטה ראשי לאחור, עיני נעצמות בצחוק גדול. מה היה זה, שבידח את דעתי כל כך? זאת לא אזכור. ודאי היה משהו שאמא אמרה, בין בחישה לעירבוב, גירוד בפומפיה של קליפת לימון או בזיקת אבקת סוכר על עוגת צימוקים.

 

הייתי רוצה לצחוק ככה שוב. פעם. מתישהו. צחוק גדול, משוחרר, בעיניים עצומות וגוף קל מדאגה, ממצוקה, ממועקה. הייתי רוצה, עוד פעם אחת, להרגיש שאני יכול הכל.

 

 

 

חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי אוי, הכל נהפך לפחם. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, הכל נהפך לפחם.

צילום: אורה בצלאל

 

עוד פעם אחת לצחוק ככה. צחוק גדול          

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עפרה  On 12/15/2007 at 8:33

    ובעולמנו המתפורר- אשריך שזכית לילדות ולבית כאלה. כל החום הזה והריחות והאהבה טמונים פה, ז'א טמונים בך

  • דרור פויר  On 12/15/2007 at 8:36

    יומולדת שמח. יפה מאוד כתבת
    אנסה לעודד אותך: אם מפרידים בין הרצון והיכולת לצחוק צחוק גדול לבין הרצו ןוהיכולת לעשות הכל יש סיכוי טוב יותר להגשים את שניהם (ועוד משהו: מי בכלל רוצה לעשות הכל?)

  • הופר  On 12/15/2007 at 9:59

    תמונה משגעת, והטקסט שמלווה אותה מרגש מאד. כשאני מסתכלת בתמונות ילדות שלי אני לא יכולה שלא להיעצב, על הילדה שעוד לא ידעה דאגה מהי. על הרגע הזה, הבדיעבדי, שבו הילדות מוחלפת בפחד

  • נועם  On 12/15/2007 at 10:54

    נעלים לבנות, בועז? כתוב על זה משהו.

  • מי  On 12/15/2007 at 11:07

    ואולי בועז הקטן שמח כי "אברלסטינג לאב" של "פרשת האהבה" הגיע למקום שני במצעד הבריטי
    אני הייתי אז מעט יותר מבוגרת (בת 5 או 6 ) וכבר קשובה לרדיו של הגדולים

  • עמית  On 12/15/2007 at 11:14

    המטבח הזה, כמה הוא מוכר לי, מהריחות, מהשיחות, משעות הבישול הארוכות בימי שישי.

  • אוה  On 12/15/2007 at 11:28

    הצילום הזה. אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. ילד יפה תואר צוחק בנעליים לבנות. אז למה זה מוריד ממני דמעות. עושה לי לבכות?..

  • Rogatka  On 12/15/2007 at 13:40

    עצות מעשיות:
    א. להסתגר בחדר, לנשום עמוק ולהעלות את כל הרגעים היפים עם אמא מהזיכרון, בדמיון. אין כמו אמא, אין כמו הדמיון ושילוב של שניהם יחד יכול להחזיר אותך לתחושה קרובה להדהים לבועז שבתמונה. במקרה הזה גם לבכות חופשי יעזור לך לצחוק חופשי.
    ב. להאזין ל/לקרוא את השירים "ימים לבנים",
    http://www.mp3music.co.il/lyrics/8563.html
    "אני וסימון ומואיז הקטן",
    http://www.mp3music.co.il/lyrics/4168.html
    "ימי בנימינה".
    ג. לקחת את התמונה הזו בכיס החולצה כשאתה הולך לאזכרה. המצבה היא הקשר "הציבורי" לזכרה של אמא. החיוך בתמונה הוא הקשר הפרטי שלכם, האנרגיה שהיא העבירה אליך בצורת חיוך.
    ד. למצוא מישהו (אני לא יודע אם יש לך ילדים) קטן במשפחה וללמד אותו "לעשות שפן". גם אם זה לא ילד אלא אחיין, חיוך וצחוק עוברים בגנים ואתה תראה שם את עצמך ואולי התחושה של הצחוק החופשי ההוא תחזור.
    ה. לכתוב על זה, כמו שעשית. אולי גם לכתוב לאמך, לכתוב על זה שיר שינציח.
    ו. להעלות זכרונות יחד עם הדודות.
    יהי זכרה ברוך ובחיוך.

  • סיס  On 12/15/2007 at 15:41

    מקסים, נוסטלגי, מעורר זכרונות מבית אמא והאמת כל מילה נוספת מעלה בי דמעות

  • מ  On 12/15/2007 at 16:42

    הייתי כותבת שיר ממה שכתבת כאן
    משהו כזה:

    חברים שבאו רצו לשבת רק במטבח
    בצק תופח או מרק רותח. תמיד אוכל שמשמח
    אני מטה ראשי לאחור, עיני נעצמות בצחוק גדול
    הייתי רוצה לצחוק ככה שוב.
    הייתי רוצה, עוד פעם אחת, להרגיש שאני יכול הכל.

  • שי טוחנר  On 12/15/2007 at 21:27

    תודה

    שי

  • הזוייה  On 12/16/2007 at 8:42

    פעם היה לך מלא שיער

    עכשיו תעשה לי פיל, חתול, ילד…סתם סתם}{

  • ליה  On 12/16/2007 at 8:47

    ונדתי בין חיוך לעצב. כך אתה כותב, זה זורק אותך מקצה לקצה. זה המשחק האכזרי שלו, השמחה והעצב מתערבבים,

    אני יום אחריך. אתה יודע.

  • שרון הר פז  On 12/16/2007 at 11:23

    איזה כיף שיש ילדות מאושר. הנה תמונות מהילדות שלי
    http://www.kzirmilim.com/index.asp?id=268&ArtId=453

  • שרון הר פז  On 12/16/2007 at 11:34

    יום הולדת שמח, בועז היקר!

  • רונה צורף.  On 12/16/2007 at 12:14

    את האוברולים האלה מהבד הקשה כל כך, את הנעליים האלה שהחזיקו טוב טוב את כף הרגל ואת הקרסול, את השרפרפים האלה שהיינו מתישבים עליהם הפוך- על המדרגה התחתונה, עם הרגליים בפנים ומציירים על המדרגה העליונה. לפעמים היינו הופכים אותו ובעזרת הגה מאולתר הוא היה הופך לאוטו. עשרות פעמים אבי צבע אותו בצבע שמן ולקה וחיזק את מסמריו וברגיו. שכבות שכבות של צבע היו מתקלפות מהדרגש הזה ולכל שנה היה צבע אחר. הדרגש הזה היה מרכז חיינו במרכז המטבח ותמיד ליד הסינר של אמא. גם לי יש היום דרגש מאוד דומה, עץ מלא וכבד (ניקנה מזמן באיקאה שהיום כבר לא אכנס אליה), הספקתי לצבוע אותו כבר פעמיים ובנותיי אוהבות לסחוט עליו תפוזים, להשחיל עליו חרוזים, לצייר ציורים וגם לעזור בכלים. הן גוררות אותו לכל מקום בבית ולכן הדבקתי מלמטה ספוגיות.
    כמו אז גם עכשיו – השרפרף כמרכז הילדות.
    פוסט יפה ומכמיר, אתה נראה כאן מאושר בחלקיך(ועל כל חלקיך) והלוואי שנהיה כך תמיד !

  • ran  On 12/16/2007 at 14:42

    אתה מחבר אותי לילד ההוא , שהיה, שהייתי.
    וכמו שכתבו כאן – תמונה כל-כך שמחה, של מישהו לכאורה זר, למה היא עושה כזה קווטץ'?

  • חלי גולדנברג  On 12/16/2007 at 16:16

    הכי טוב זה צילומים מפעם
    הכי כיף לקרוא של אחרים ולהיזכר בשל עצמך…

    הילד הזה ב א מ ת נראה מאושר ובטוח ומשוחרר מהכל חוץ מהזכות להיות ילד קטן ושמח ומוגן – איזה כיף –
    יומולדת שמח בועז יקר 🙂

  • שרון רז  On 12/16/2007 at 16:22

    איזה צילום מקסים, איזה ילד מתוק, איזה אושר צרוף

    שרפרף, מטבח, מרכזיות המטבח בחיי המשפחה הישראלית, הקיר הלבן, המשקוף, פס ההפרדה הזה בין החדר למרפסת, מרצפות הטרצו הפשוטות, הפשטות, הניקיון, הצניעות, ישראליות שנעלמה חלקית

    יום הולדת עברי שמח לך בועז יקר
    ה-20 בדצמבר לא נשכח בגלל אימך ויום הולדתך הלועזי והפוסטים של לפני שנה

    מצטרף לעיצה של פויר שאפשר לצחוק, לנסות, להשתדל, למרות המצוקות ולא צריך לרצות להשיג את הכל – האושר והיופי שבתמונה הזו, כמה צילומים הם חשובים בחיינו!

    מצטרף גם לחלי גולדנברג. פוסט מרגש, מקסים

  • יוסי  On 12/17/2007 at 1:00

    ילד בתמונה של שחור ולבן/

    ובתמונה קטנה, מפעם בשחור לבן,

    יושב על מדרגת שרפרף ילד קטן.

    חושף הוא טור שיניים צחורות,

    זוקף זוג אוזניים קטנות לאחור.

    חושב על הפלא שסובב את העולם

    וצוחק כי מותר, הרי הוא ילד קטן.

    והיום,

    "להביט במראה", כך הדוקטור אמר.

    "לקחת כפית אחת אהבה וחצי כדור שמחה".

    צחוקים בקול מותרים הם בחוק לכל,

    גדולים כקטנים כגדולים שווים בפניו.

    החיים מחייכים בצבע כהשתקפות הקשת,

    היא תמיד ממשמשת אחרי דימעות הגשם.

  • הראל  On 12/17/2007 at 22:37

    איזה צילומים! ואיזה מילים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: