שנות השבעים, אחר הצהריים

האינטרנט והדוקו סלב של שנות השבעים. "להיטון"

כשאני חוזר הביתה, תמיד כשאני חוזר הביתה, יש אוכל חם וטרי שבושל היום. אורז צהוב ועוף אדום. שניצל דק-דק וצ'יפס. חצילים מטוגנים. צלי בקר ותפוחי-אדמה. מרק עוף וירקות. לחם אחיד של "אחדות" או "אילת". שחור. ברבונים זהובים רוחשים בשמן עמוק. ילד טוב משאיר צלחת ריקה (ואוכל פרי לקינוח).

בין שתיים לארבע אין מפריעים למנוחת השכנים. חנות מכשירי הכתיבה נפתחת אחר הצהריים ואפשר לקנות להיטון / עולם הקולנוע, האינטרנט והדוקו-סלב של תחילת שנות השבעים. מקור המידע הבלעדי על כוכבים ולהיטים.

ברשת א' משדרים ברצף את "לאם ולילד" ו"חתול בשק". רדיו מתוצרת פיליפס – פיליפס זו חברה רצינית! – והוא פועל על מנורות, לוחצים ומחכים שיתחמם ויתחיל לפעול. תסכיתי-רדיו הם הטלויזיה שלנו. המסך הוא הדמיון.  ילד טוב מקשיב ורושם את שמות הספרים שמהם נוצרו התסכיתים.

פיליפס זו חברה רצינית!

 

אמא, אני לא יכול להירדם!
אז רק תנוח עם ספר.
ילד טוב קורא ספרים. גם חסמב"ה, קופיקו, צ'יפופו ו"בעט, אלון, בעט" זה בסדר, כל עוד יש גם ויקטור הוגו וצ'רלס דיקנס בתפריט. ילד טוב משפר את שפתו באמצעות קריאה קבועה.

על כל חסמבה יש לקרוא 2 דיקנס

האור חשוף וחזק, רפפות האסבסט במרפסת מוסטות באלכסון כדי לשבור את קרני השמש. אמא-של-בועז, אמא-של-בועז, הילדים קוראים, בועז יכול לרדת לשחק? ילד טוב מכין שיעורי-בית, מיד כשהוא חוזר מבית הספר ויכול לרדת למטה.

PETIT BEURRE הוא מלך-ביסקויט!

יום נוטה ליפול. ביסקוויטים פתי בר ושוקו חם. או תה. תאנים נבצעות לשניים, אמא שמה אגוזים בתוכן. סנדביץ' תאנה ואגוזים. שומעים מוזיקה ביחד ואמא מחפשת עם העיניים לאיפה להזיז תמונות, רהיטים. או את הפסנתר. תקליט של כרמלה ופאקו מסתובב. מתיאוס פסיון של באך. שולי נתן שרה נעמי שמר. אלטון ג'ון, התקליט השני. ביטלס. השלושרים. שושי היפה, המטפלת של חגית, קוראת "להיטון" וגם "סינרומן". היא משוגעת על מוטי פליישר ועל מייק ברנט, היא מכירה בעל פה את כל השירים של ניסים סרוסי. היא בוכה כשאמא משיגה לה פוסטר של אנגלברט הומפרדינק יושב ומנגן בגיטרה, פוסטר מעיתון צרפתי שדודה שרה שולחת מפאריז.

הומפרדינק בפאריז, מנגן ושר

חמש שנים אחר-כך

"היה היה". "בית קטן בערבה". ילד מכין על השטיח שיעורים בהסטוריה. "משפחת קדמוני". "החבובות". אבא קורא "העולם הזה". "בועות". "משפחת פאליסר". "משפחת פארטרידג'". אמא מכינה לחמניות עם חמאה, זיתים סגולים ועגבניות. "קו אונידין", יום רביעי, שמונה בערב.  "ההגדה לבית פורסיית".  תקליט סולו של ג'רי ראפרטי. המיטב של הנשרים 1970-1976. סדרות אנגליות. "מה יפית עמק נווי". "סיפורי מתח ומסתורין". "המשכנעים". "המלאך". קציצות מטוגנות ורסק עגבניות "עסיס" 22% מרוח על לחם שחור. "ראש העיר קסטרברידג'". "אני קלאודיוס". "ניקוי ראש". פסטיבל הזמר והפזמון. "אות אות אות" עם רפי גרנות ונירה עדי. "קרוסלה" עם ירדנה ארזי ואבר'מלה מור. בל וסבסטיאן, הילד וכלבו, המשוטטים בפירנאים.

בל אנד סבסטיאן. הסדרה. לא הלהקה

אין על דייסת שוקולד וקורנפלור. הקרום השוקולדי המתגבש מעל. וג'לי בזק אוסם, שרק חגית אוכלת. "ג'יין אייר" או "בית קטן בערבה" הן תכניות לבנות. אני מחכה לסטיב אוסטין השווה מיליונים. או "מנהרת הזמן".

אמריקאים עושים מיש-מש! הם מסלפים את ההסטוריה!

אמא, זו רק סדרת טלויזיה…

אז מה? אני שונאת שמשנים עובדות הסטוריות!

דאג וטוני. עולם של שחור לבן וזהות מינית מטושטשת

 

צריך להתרחץ, להכין את התיק למחר, ללכת לישון. אבל בטלויזיה "שש נשותיו של הנרי השמיני" מתוצרת הבי.בי.סי. יש שם עירום, אבל אבא ואמא לא נבוכים. העיניים קרועות לרווחה.

הנרי השמיני, הוא היה משוגע, נכון אמא?

כן, משוגע ורוצח, אבל אבל הוא עשה גם דברים טובים.הוא שיחרר את אנגליה מהאפיפיור. הוא איחד את וולס ואנגליה.

The Six Wives of Henry VIII BBC 1972

תמשוך את השמיכה עד לסנטר. שלא תתקרר. אם לא תישן ,לא תגדל. ההורמון שאחראי לגובה פועל בשינה. אתה צריך לישון. אולי מישהו פה, סוף סוף, במשפחה הזאת, יהיה גבוה…

מגרש המשחקים הנשכח          צילום: Uwe Hermann

יש חלק שני

שנות השבעים אחר הצהריים (חלק ב')

http://www.notes.co.il/boaz/36780.asp

עוד קריאת סבנטיז

זוכרים את "המובחרים"? תיאטרון הכורסא? "צופן ג'נסן"?

http://www.notes.co.il/boaz/22835.asp

השכונה

http://www.notes.co.il/boaz/21404.asp

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוהבת  On 11/27/2007 at 12:25

    ובועט אותי אחורה בתענוגות הזכרונות

    ורגע,
    לאן נעלמה הרשימה של השעועית???
    לא יפה ככה

  • אורי בר  On 11/27/2007 at 12:29

    יופיו המוזיקלי. הויזואלי. המילולי. של הטקסט הזה. פשוט מדהים ביופיו.

    (קידה עמוקה)

  • אלינור ברגר  On 11/27/2007 at 12:37

    הרגת אותי. לגמרי. במיוחד עם האיזכורים של "The Onedin Line"
    ..The Forsyte Saga
    זיכרונות של ילדות אנגלית מוקדמת

    איזה געגוע. וכמה יופי..ועכשיו דמעות.

  • שרון הר פז  On 11/27/2007 at 12:38

    כשרון אתה! איך הצלחת בכמה מלים להחזיר אותי אחורה אל הימים היפים ההם יישר כוח!

  • תימורה  On 11/27/2007 at 12:39

    עוד מעט שנה עברה… אין כמו זכרונות טובים להקלה ולנחמה. תודה שחלקת וריגשת.

  • ד"ר איתן רונן  On 11/27/2007 at 12:45

    בפשטות ובדיוק אתה עושה את זה. יש לך מתנת-אלוה. אתה כותב נפלא.

  • אוה  On 11/27/2007 at 12:48

    התרגשתי, בועז.. ונזכרתי בלאה גולדברג, שירי סוף הדרך.

    "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
    בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל,
    לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
    לבל יהיה יומי עלי הרגל".

  • בעז יניב  On 11/27/2007 at 12:56

    יש משהו נוסטלגי בתחילת החורף.
    המממ לחזור כל יום הביתה מבית ספר לאוכל של אמא, לאן זה נעלם?

  • טליה  On 11/27/2007 at 16:52

    בדיוק אתמול נזכרתי במושג הזה מהילדות של "שתיים עד ארבע" ותהיתי לעצמי: מי נח בין שתיים לארבע היום? אולי בין 18:00 ל-20:00? ובכל מקרה לאן נעלמה מנוחת אחר הצהריים? הייתי רוצה לשוב ולאזרח אותה במקומותנו

  • חצב  On 11/27/2007 at 17:09

    בקיץ, כשהחלונות פתוחים. ואור כחלחל בוקע מהמרפסות הפתוחות.
    ועוד לפני כן קוראים לי חברים לשחק ואני לוחשת לאמא שלי, שאף אחד לא ישמע, תגידי שאת לא מרשה לי. והיא אומרת לי בקול רגיל, אני לא מרשה לך לרדת עכשיו לשחק. ואני צועקת בקול לחברים שמחכים למטה, מתחת לחלון: אמא שלי לא מרשה לי לרדת.
    בימי ששי ערב כיתה. והתאהבות ראשונה. וחיוכים מבוישים. ולהחזיק ידיים. "בן לוקח בת" ו"בת לוקחת בן".
    סימני דרך, שוטרים וגנבים, דגל, מחניים.
    געגועים למשחקים בחוץ. געגועים לקולות של פעם, לריחות של פעם.
    לרכוב על אופניים אחה"צ ביום ששי ולשמוע מצעד המרגנית.
    ללכת לפעולה בתנועה עם החבר'ה. לאכול גלידה אחרי הפעולה.
    מסיבות סלוניות. ריקוד סלואו ראשון.
    געגועים.

  • סיימון קאוול  On 11/27/2007 at 18:34

    עולם בלי סלולארי. בלי מחשבים. בלי שפע אינסופי של מוסיקה ברשת להורדה בחינם ובלי סרטים וסדרות בHOT VOD בלי YES-MAX ובלי SMS בלי כוכב נולד. רק ערוץ טלויזיה אחד. בשחור לבן. למי שהיה טרנזיסטור, היה כיף. כמה מעט היה לנו וכמה מאושרים היינו, בכל זאת.

  • שרון רז  On 11/27/2007 at 20:07

    פיצחת את ליבי ומוחי, בועז
    גמרת אותי עכשיו, איזה פוסט נוסטלגי ומעלה געגועים חזקים לימים תמימים ויפים
    ימים טובים
    רדיו וחתול בשק, צהריים, חסמב"ה, קופיקו, דנידין, ביסקוויטים, היה היה, החבובות, קו אונידין, והכי- סטיב אוסטין בשישי בצהריים עם ממתקים, מנהרת הזמן הנפלאה והמותחת עם דאג ובלאדי טוני, גולות, גוגואים, כדורגל, אופניים ומנוחת הצהריים של המבוגרים

    והצילום של מתקן ישן בגן שעשועים נושן מרגש במיוחד, תודה

  • ריקי  On 11/28/2007 at 3:06

    אתה כותב על אמא שמכינה שוב ושוב מאכלים שנעמו לך, ולי צצה השאלה מה אמא הרגישה, ואיך היא התמודדה עם מטלותיה, שירות הבני הבית וכדומה .

  • בועז  On 11/28/2007 at 8:54

    אמא היתה מאושרת. המשפחה היתה חשובה לה. מעולם לא שמענו ממנה תלונה או טרוניה. להיפך. היא התענגה על ילדיה ועל הבילוי איתם.

    החיים, מבחינה כלכלית, היו קשים. קשים מאוד.

    אבל אלה היו החיים – ולא ידענו אחרת.
    http://www.notes.co.il/boaz/21404.asp

  • avha  On 11/28/2007 at 9:39

    אצלי גם היו מזכירים ת'ילדים הרעבים בביאפרה שזה היה אמור להיות הפאנץ' ליין של "להשאיר צלחת ריקה".

  • אלינור ברגר  On 11/28/2007 at 9:57

    "ילדים בהודו היו רוצים מאוד לקבל את מה שקיבלת עכשיו לארוחת צהריים"

  • ran  On 11/28/2007 at 11:05

    כל-כך דומה. אצלי "אני קלאודיוס" מילא את משבצת "הדרמה האנגלית ההיסטורית עם עירום"…
    חורף, שנות ה-70. בית.
    ואת הספרים היינו מחליפים בספריה, כמובן.

  • גדי שמשון  On 11/28/2007 at 11:47

    אבל איני בטוח אם אלו היו ימים יותר, או שפשוט אנו היינו יפים יותר, עם יותר אפשרויות שפתוחות.

  • אודי  On 11/28/2007 at 12:28

    שילה ווייט בתפקיד מסלינה הערומה ומזדיינת ב"אני קלאודיוס" סיפקה הרבה מזון לאוננות נעורים שלנו
    http://en.wikipedia.org/wiki/Sheila_White_(actress)

    וגם סוניה בראגה "דונה פלור נשואה לשניים". גם זה סבנטיז מאגף המחרמנות

  • עמיר  On 11/28/2007 at 13:03

    שמסיטות את האור.
    אפשר פשוט לראות את התמונה הזו מבעד לעיניך.

    בועז, הפוסט הנפלא הזה הוא מוליטימדיה אמיתית –
    אפשר לראות ולשמוע ואפילו לטעום אותו ,
    והוא מרגש אותי בנוסטלגיה היפה-ולא-דביקה שלו –
    למרות שאין לי חלק בנוסטלגיה לשנות השבעים .

  • שמעון  On 11/29/2007 at 21:59

    פנינה יצאה מתחת ידיך ,בעז והמלים נעתקו מפי.כמכור
    לנוסטלגיה מחד וכפולני שיודע שבסוף זה יגמר בבכי, מאידך
    אני חושש מההתמכרות הזו. מה יהיה הסוף? נשקע בעבר ונתנתק מההווה במין מצב קטטוני? נו שיהיה. דבר אחד ברור; זה מדרבן אותי לכתוב על זמן אחר- שנות ה 50 ,מקום אחר -קרית חיים, אבל בעצם אותו הדבר

    תודה

  • E  On 12/01/2007 at 1:34

    כמה נוסטלגיה מזוקקת בפוסט אחד. אני מקווה שנשארה לך עוד לפוסטים הבאים. מרגש.

  • רונה צורף.  On 12/09/2007 at 10:27

    ומישהו במשפחה יצא אכן גבוה
    פוסט נפלא,
    מנהרת הזמן אפילו הצליחו להכנס לספר שלי !
    קראתי בקורות נפלאות על ערב עלי מוהר- ישר כח !
    רונה.

  • B. Goren  On 12/11/2007 at 8:05

    רק שכחת להזכיר את סמי וסוסו ואת ההפסקה הגדולה עם מני פאר.

  • בני  On 12/12/2007 at 13:14

    אולי תוציא כבר ספר?

  • יהושוע  On 03/30/2008 at 15:02

    אני כבר חצי שעה (פעם ראשונה באתר) מסתובב ולא מאמין למקרא עיני.

    בסוף, בגללך עוד אסכים לבוא לעוד הופעה של שלום

    מה שחסר לי ברשימה הנ"ל זה ה"למטה"
    לדעתי כל הדור שלנו גדל בחוץ עם חברויות וכנופיות וחרמים ועבריינים בנעלי טשטש.

    היינו בחוץ- בלי מחשב או טלוויזיה…היה יוסי

  • Gersht  On 09/06/2012 at 11:52

    אותי מעניין שאבא מופיע רק בקריאתו העולם הזה (ובחוסר המבוכה מול העירום של נשות הנרי השמיני).
    הוא נפקד ברוב כתיבתך, ופתאום נוכח, שונה כ"כ מאמא הרוחנית (במובן הישן של המילה, אשת רוח, במילרע ולא במילעיל). קורא עיתון "של גדולים".

    מעניין אם זה באמת פרסונלי, או סממן של הדור האחרון שגדל לאמהות עקרות בית.

  • llaliiblue  On 09/06/2012 at 14:22

    ביסיוויט פתי בר היה מלך הביסקיוויט גם בשנות השמונים:) משוח בשוקולד השחר או סתם נטבל בתה, מתרכך ומתפורר.

    אגב מה ששבה את ליבי בפעם הראשונה כשהאזנתי ל-88FM היה כששדרן רדיו (לא זוכרת מי זה היה, לא הייתי בקיאה מספיק אז), שלח את המאזינים להפסקת פרסומות תוך שהוא מודיע, שהוא הולך להכין תה עם ביסקיוויטים. זה היה רגע נדיר. אין כאלה רגעים.

    גרמת לי להתגעגע לתקופה שמעולם לא הכרתי, ואולי בעצם – לילדות שלי, דברים היו פשוטים ונעימים, כך אני זוכרת את זה. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: