רדיו הד

בועז כהן. אולפן 8, 88fm                                                                         צילום: גדי שמשון

אולפן רדיו סגור. החוויה אינטימית. אני, המיקרופון, התקליטים והדיסקים. מעל הראש שני צילומים של שלושה שדרנים שכבר לא, ומדי פעם טלפון לאולפן. קצת דיווחי תנועה. אני והבועה שמסביב. הסיפור שאני מספר הוא החוט היוצר את המחרוזת, החוט שעליו הפנינים, השירים, השירים שמרצפים איתם את הדרך מהצד האחד של השעה אל הצד השני. החוט המקשר, המלים שאומר, הרגשות שמציפים, לפעמים בגלל עטיפה של תקליט ישן מ-1979, תקליט שקניתי (בחנות שלא קיימת יותר אלא בזכרוני), שירים ששמעתי לראשונה בגיל 15 כשהייתי בסך הכל נער בתיכון שחלם להיות עורך מצעד הפזמונים הלועזי בגלי צה"ל

אתם לא רואים את זה אבל יש מאחורי השולחן ארון קטן, ששה תאים, ובאחד מהם – התקליטים הישנים שלי, אלה שקניתי במיטב כספי, מה שחסכתי, מה שקיבלתי כדמי-כיס מאמא ואבא, מה שהרווחתי בעבודת כפיים בחופש ואחר הצהריים, קצת מכירת תמונות שמן מדלת לדלת, קצת שטיפת מכוניות בתחנת דלק מזוהמת, קצת הכנת ליפה לרחצה מצמחים, בידיים קטנות מלפפות את הסיבים על מוט ארוך, קצת עבודה כדוור וחלוקת דפים לתיבות הדואר, או איסוף נתונים עבור חברת מחקר סטטיסטי

אולפן רדיו מרכז את הזכרונות, את הרגשות, התשוקות, הכמיהות, ההתרגשות, התיסכול, האופוריה והצלילה, הצלילים והמלים, כל תכנית מרכזת את כל מה שאני באותו יום כל מי שאני באותו זמן נתון, פעם ככה ופעם אחרת, והמוזיקה מדבררת אותי, המלים של ספרינגסטין, של כריסי היינד, של רוברט פלנט, של ניק דרייק, של ג'ון קייל, של קורט קוביין או אליוט סמית', ניל יאנג ובוב דילן ושל כל מאות ואלפי האמנים הנהדרים שהעשירו את העולם בקיומם ויצירתם – במקום לזעוק את זעקתי, את געגועיי ואהבותיי האבודות אני מניח למחט לנחות על תקליט ויניל שחור וישן, מבליע עוד דיסק בלועו של הקומפקט מכוון לוחץ נבלע בעצמי בתוך החיק המחבק של השיר נעטף בענן הסאונד האופף את החדר הקטן ומערבל את ראשי פנימה יד אחת על לחצן השידור יד שניה על הפיידר של הפטיפון משמאל, טכנאי השידור מעבר לחלון, הוא לא רואה אותי כי אני שרוי בחושך מוחלט, למעט מנורת-לילה קטנה מימין, והמזגן על מינימום טמפרטורה, 17 מעלות, זו מערת השידור שלי קפואה וחשוכה ואני יוקד בתוכה, ואף אחד לא רואה אותי, רק קולי נשמע בין השירים, בין התוים

 ובסוף זה מסתיים, כל יום זה מסתיים, אורז את התקליטים ומחזיר לארון, ואת הדיסקים אוסף אל התיק השחור, יוצא אל העולם שבחוץ, "כמה אתה רגוע", אומר הטכנאי, ואני עונה לו בעיניים חצי עצומות במלים שכתב שלום גד:

"זה נראה כמו שלווה, אבל זאת רק עייפות"

ומחר אהיה כאן שנית עם אותן סערות ואותם כאבים ושמחות קטנות שארוזות בשירים אהובים שאף פעם לא נגמרים, ורק מתווספים זה אל זה, כל שבוע קצת יותר, כל חודש עוד, כל שנה שחולפת, המדף הנפשי המוזיקלי מתרחב, וגם הלב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלינור ברגר  On 11/02/2007 at 18:46

    קטע מרעיד.

  • אורי בר  On 11/02/2007 at 19:52

    בשדרני רדיו יש משהו מאוד מאוד קרוב ללב הטובים הופכים להיות ממש חלק מהנשמה שלך. אורלי יניב, נגיד,של פעם. קוטנר. אורלי מורג ושמירה אימבר. בני הנדל שהיה מגיש את "חוגה" ברשת א או לאה עוז ז"ל בגל"צ.. אני אוהב שדרני רדיו. הם בודדים אבל מיוחדים

  • שרון רז  On 11/02/2007 at 20:25

    יפה יפה
    היטבת לתאר את החווייה מבפנים
    העולם שבפנים
    בתוך האולפן ובתוכך
    החוטים שאתה טווה בעריכת התכנית משובחים
    והתכנית מעולה

  • נעמה  On 11/02/2007 at 21:44

    כמה נוגע ללב.
    תבורך.
    הצלילים האלה מגיעים עד אלינו. הקול הרך. עד לאוזני התינוקות שלנו, מתמזגים עם ריח התבשילים שלנו לקראת ארוחת הערב, בין חיתוך הסלט ללחם המטוגן. הצלילים האלה שאתה ברוב טובך מביא אלינו. שחוצים את כל כביש איילון הפקוק וגהה העמוס, כביש שש, צומת מסמיה, קסטינה, פקקי תנועה ועצבים. הצלילים הנפלאים שנעים למרחבים של המדבר השקט. הרגוע יחסית שבו קצב החיים טיפה שונה.
    המוזיקה הנפלאה והמרגיעה, הלא מוכרת אבל הממכרת.
    ניחוח אנגלי משכר.
    ככה כבר כמה שנים שאנחנו חברים שלך מבלי שידעת על כך. מיד התוכנית של בועז מתחילה. לעצור הכל, לשבת ולהאזין למוזיקה לרגע. רק רגע של שקט ושלווה ….
    לנשום.

    ואז להמשיך בהתנהלות הדינמית של הערב. ערב שוקק ילדים קטנים ומתוקים ומקלחות, וארוחת ערב ובכי. כי השעות שש עד תשע (שהן שעות של שקיעה נפשית) הן שעות קשות לזאטוטים. עד ששוב שקט ואפשר לזפזפ בבהיה בטלוויזיה או לשוחח עם בן הזוג קרוב קרוב ולהתגפף. ולהירגע.

    עד ההנקה הבאה.
    🙂

  • סנדי ש  On 11/03/2007 at 1:47

    יפה

    העבודה על הכנת ליפה לרחצה מצמחים דורשת סיפור מלא בפני עצמו…

    השורה "זה נראה כמו שלווה אבל זאת רק עייפות" מוכרת לי מאוד. זה משיר של מישהו?

  • ג'וליה  On 11/03/2007 at 1:50

    "זה נראה כמו שלווה אבל זאת רק עייפות"
    זו שורה משיר של שלום גד
    "יבנה המקדש" מתוך 'תנועות מטאטא מהירות'.

    הצילום של האולפן הזה מסביר הרבה על הבדידות הזו שדיברת עליה פעם, שמתעתעת בלא מעט שדרני רדיו ומדגישה את הניתוק של האולפן מהמציאות.

  • סתיו  On 11/03/2007 at 1:59

    רק עכשיו התברר לי ש-88FM זו תחנה של קול ישראל.

    מעולם לא שמעתי את התחנה 88FM אבל עתה, והרבה בזכות התמונה, נראה לי שבשבוע הבא אחפשה ואאזין לתכניתך.

    אגב, אני מאזינה קבועה של כל המוסיקה –

    http://kolhamusica.iba.org.il/index.asp?classto=KolHamuzika

    תחנה שיש לא מעטים שלא שמעו עליה ולא האזינו לה מעולם.

  • אהוד בן-פורת  On 11/03/2007 at 10:34

    כי התחושה של מי שעוד מנעוריו אהב מוסיקה ופינטז שביום מן הימים הוא ישרת בגלי צה"ל או בכלל יצטרף לאחת משורות העובדים באיזו תחנת שידור כלשהי מוכר לי באופן אישי, רק שלצערי מלבד לימודים ברדיו חיפה (שם אמרו לי שאני טוב, אבל לא בבית ספרם) לא היתה לי הזדמנות להוכיח את עצמי בתחום ולהשתלב. אין מה לעשות כנראה שבניגוד למה שחושבים על רדיו זה חלק מהעולם שנועד לקשוחים.

    מכל מקום בועז, התמונה הזו מאוד מיוחדת. סופסוף רואים תמונה שלך ממקום העבודה האחר שלך שהוא לא על הבמה. חבל רק שלא רואים את הפנים שלך. אני מוכרח לומר שעם זאת לי אישית מוזר לראות אותה היות ובדמיוני ראיתי את המקום שאתה משדר בו כיותר מואר. גלה לנו את הסוד המקצועי שלך האם זה לצורך הצילום או שאתה בין השדרנים שאוהבים לכבות את האור בכדי להיות יותר במוזה.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 11/03/2007 at 11:57

    אהבתי את זה:

    "אני שרוי בחושך מוחלט, למעט מנורת-לילה קטנה מימין, והמזגן על מינימום טמפרטורה, 17 מעלות, זו מערת השידור שלי קפואה וחשוכה "

    לדעתי אי אפשר לשדר מוזיקה כזאת באור.

  • הנדריקס  On 11/03/2007 at 19:17

    הנה מוזיקה חשוכה עליונה

    הנדריקס עושה את מה שהביטלס מאוחר יותר אומרים שזה חלום, שאם היו שומעים את זה קודם
    היו שמים את זה בדיסק שלהם

    סולו משופר של אותו שיר

  • יוסי  On 11/03/2007 at 22:24

    אני גאה לספר שזכיתי להיות שם, באותו אולפן באותה שעה, עם אותו שדרן, באותה אווירה מיוחדת שרק בועז יכול לתאר במילים ולחוות את החוויה כמאזין, אבל מבפנים.
    לא רציתי שזה יגמר,עוד לא הספקתי לעכל וזה כבר נגמר….
    אפשר שוב….??

  • גם אני  On 11/03/2007 at 22:34

    ואין מילים ואין דרך חזרה, היה נפלא ואחר. התא המרופד והאטום עוטף את הפצעים ואת הקול בהרבה צמר גפן…
    בחיים זה סיפור שונה.

  • ליה  On 11/04/2007 at 9:17

    ולחשוב על זה כמשהו שמתחדש כל יום. שעה אחת.

  • רונה צורף  On 11/04/2007 at 11:53

    לפני שנתיים ביום מותו של אסף קרן האהוב, כתבתי כאן על יצר ההתאבדות של שדרני רדיו.
    קראתי על כך אז- מחקר שנעשה באירופה ובארצות הברית ומצא ששדרנים רבים חשים בבדידות מול המאזינים הבלתי ניראים ושחלקם בוחרים להתאבד עקב כך, אחרי שנים של שידור. ענה לי שדרן בעילום שם וכתב שהוא מבין טוב מאוד על מה המחקר…

    בועז אמנם לא נראה בכיוון הזה, אך ישנם לא מעטים שלקו בתסמונת ויישמו אותה כאן בארץ.

    רק רציתי שתדעו ששעה מלנכולית או איטית-משהו היא לא בהכרח שעה אובדנית – לא למאזין ולא לשדרן.

  • תרצה  On 11/04/2007 at 12:13

    ונראה שגם כשאנשים בודדים נפגשים וגומעים זה את חברתו של זה, אף פעם לא די בכדי לכסות את התהום…

    תודה על כל מילה שמזכירה שאני לא לבד.

  • אורי בר  On 11/04/2007 at 12:53

    אנשים לא מתאבדים "עקב כך", אלא בשל מבנה אישיותי מאוד מסויים (שאולי מושך אותם דווקא לרדיו, ולא – נגיד – לתכנית טלויזיה)

    לא בטוח שמישהו יודע מדוע אנשים מתאבדים ואיך X מתמודד עם דיכאון ואיך Y מתמודד איתו אחרת..

    בכל מקרה: התכנית של בועז מלווה אותי בהרהור ארוך אחרי השקיעה. המון רגש. המון רגש. והשראה.

  • עידית  On 11/04/2007 at 17:17

    אני ממש מעריצה את היכולת להיות שם כל יום באותה השעה, ועדיין לרקום כל יום תכנית שונה כל כך מזו שהיתה יום לפניה- בכל אופן, ההאזנה לתכנית שלך היא הנאה צרופה באמת.
    תודה!

  • שמרית  On 11/05/2007 at 11:06

    בתור מאזינה קבועה ל-88 ולתכנית שלך אני חייבת להגיב כאן, ודווקא על רקע העובדה שבבוקר אני מאזינה שעתיים לדורי בן-זאב (בבקשה-אל תרגיש בתחרות)
    יש לי איזו תחושה, שהרבה יותר קל להשתבלל לתוך איזו "כוכיות" חורפית, ערפילית (שאגב, נוגעת גם נוגעת בי ובהרבה מאזינים).

    הרבה יותר קשה להתנפץ כל בוקר, או כל פעם שנכנסים לאולפן, עם איזה טכסט הזוי, מוסיקה שמחה או סתם רצף אסוציאטיבי של שירים שאינם קשורים בהכרח לבחורה האחרונה שאהבת/החורף האחרון לפני ש../או מי יודע מה שקרה לפני כמה שנים..

    איני מתכוונת להישמע מרושעת, אני כותבת דווקא מתוך תחושת ההזדהות העמוקה שלי עם השידור שלך, וטעמך המוסיקלי שכמעט זהה לשלי.
    נכון שהלב רועד לי כשאתה משמיע פתאום שיר של דני רובס מתוך "מסגרות", שגם לי מזכיר תקופה שהיתה ואיננה, אך לפעמים יש לי תחושה שהאתגר אמיתי הוא :
    1. להעלות קצת את הטמפרטורה במזגן (למה לקפוא? 17 מעלות זה קר נורא!!) אם לא מדובר בבעיה טכנית באולפן, אז תדאג לעצמך!
    2. תסתכל החוצה, ואל תרגיש לבד.
    הבא אלינו המאזינים את החוץ מהיום, מעכשיו, אל תקונן על העבר
    לפעמים יש סכנה קיומית בגעגועים אל דבר שכבר שייך לעבר.
    3. מצא מה מקור התוגה הרובצת…

    אני יודעת שהרשימה הזו יצאה קצת מבולבלת אבל היא נכתבה מעומק הלב.
    אמשיך להאזין!

  • נטלי  On 11/05/2007 at 15:19

    תן לי להיות אילמת כאילן
    אשר נגדע ושוב צמחו בדיו,
    ובאמירו הציפורים כולן
    אומרות שבחי שמים בלעדיו.

    והוא היחידי והאחד
    זוכר את להב הגרזן החד,
    והוא היחידי והאילם
    נושא את כל האושר השלם


    לאה גולדברג

  • רונה צורף.  On 11/05/2007 at 16:01

    עם עובדות לא מתווכחים למרות שאפשר גם לסתור מחקרים. אבל המחקרים האלה הראו בבירור את הנטיה או יותר נכון- הצביעו על סוג של בדידות שקיימת מאחורי המקרופון, שיכולה להגביר אצל אנשים מסוימים ( כמו שדרני רדיו ) את הנטיה להתאבד.
    מתנצלת על ה"עקב כך " כוונתי היתה ל- אחרי הרבה שנים של…-
    בקיצור, גם בלי לעשות תחקירים המקצוע הזה לבעלי הלב החלש- לא מומלץ !

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 11/05/2007 at 16:30

    סטטיסטית, יותר שדרני רדיו התאבדו מאשר אנשי טלויזיה או כתבי עיתונים או שחקני קולנוע

    איכשהו לרדיו נמשכים אנשים מופנמים ודיכאוניים יותר (או קיצוניים יותר, כמו האוורד סטרן) כנראה

  • weakness  On 11/05/2007 at 16:33

    "גם בלי לעשות תחקירים המקצוע הזה לבעלי הלב החלש- לא מומלץ! "

    ואולי,
    הלב שאת רואה כחלש חזק מכולם?

  • מי שלא כותבת לך לכאן  On 11/05/2007 at 18:51

    כל שנה שחולפת המדף הנפשי המוסיקלי מתרחב וכן הלב… כפול שניים…וכל זה כפול חמש או שש שנים. אני אוהבת את התכנית שלך גם כשהיא מבולבלת כמו הערב

  • אהוד בן-פורת  On 11/07/2007 at 14:01

    שבועז אוהב שירה ונטלי הזכירה את אחד משיריה של המשוררת, לאה גולדברג. אני מבקש לעלות כאן בהמשך לדבריי שיר של המשורר, יאיר הורביץ ז"ל (השיר גם הולחן לפני כמה שנים ע"י שלמה גרוניך) שלדעתי ממחיש את הקסם שיש בשעה שש וכמו שתיכווכחו בעצמכם בלי יוצא דופן מזה בתוכנית של בועז, למרות שהשיר נכתב הרבה שנים לפני שבועז החל את דרכו ברדיו. אני מבקש להקדיש לו את השיר בהערכה רבה ולאחל לו עוד הרבה שנים קסומות, כמו שהחברים ניסו להסביר את קסמן. אני באופן אישי במקרה הזה מבקש שלא להעמיק לחקור במופלא ממני.

    בעשה שש לשעון האביב
    לואיס ילדת חלום יד
    ביד עם אהובה את השדרות תחצה
    ותדמה, הכל היא תדמה
    לשמש.
    ובפינת רחוב ראשי של עיר
    היא בקיוסק קטן
    תשתה ותדמה
    לכוס שמש. אבל
    אם תרחיק בתים מספר
    אראה ללואיס ילדת חלום
    את ארץ הצל,
    אראה לה את ארץ הצל,
    אראה ללואיס ילדת חלום את ארץ הצל
    בשעת ההתבהרות.

  • רונה צורף.  On 11/07/2007 at 16:47

    מדהים וישן של שלמה גרוניך. אני מצטמררת כשאני נזכרת עד כמה אהבתי את השיר הזה פעם, עד כמה הוא ריגש אותי והפיח בי רוח.
    השיר, לצערי, לא קיים ביו טיוב אבל מצאתי משהו אחר, לא פחות טוב …
    http://www.youtube.com/watch?v=kBdfmHgDpnE ודרך אגב- מי שראה את שלומי שבן בהופעה יכול להבין מהיכן הוא למד…

  • drorko  On 11/07/2007 at 22:14

    Thurston Moore
    הוציא תקליט סולו מדהים , שקט
    אך מלא בקצב וגיטרות
    איזה יופי של גיטרות
    thurston moore
    הוא מנהיג סוניק יות
    סתם נראה שזה מתאים לאוירה
    האזנה נפלאה

  • דיימונדוג  On 11/22/2007 at 11:00

    של קוואמי וקוטנר שמבוסס על "האיש הקטן מהרדיו" של קוטנר. מרגש בכל פעם מחדש.

  • אורי בר  On 11/26/2007 at 13:15

    תמיד כשאני בסטודיו שלי אני ממלא את האויר בצלילי הרדיו שלך, 88, וגם בכל המוזיקה. נפלא. רדיו זה דבר נפלא

  • סתיו  On 01/04/2008 at 10:47

    לא הכל שינו את "קול המוסיקה" ל"כל המוסיקה", אך העיקר – לו תישאר התחנה על מכונה, הרבה מעל ומעבר לאורך נשימתן של תגובות מעין זו.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=941718&contrassID=&subContrassID=0&sbSubContrassID=0

  • llaliiblue  On 10/10/2012 at 17:18

    מ ק ס י ם.

    (בחלוף כמה שנים, היום, כשיש פייסבוק ודף ל"רוקר טוב" , אני מניחה שתחושת "הבועה" כבר די נמוגה, אתה לא לבד או בערפל, ואתה יודע מי המאזינים שלך. לא יודעת אם זה טוב או רע. משהו מהקסם בטח נעלם… מצד שני, בתור מאזינה קבועה "וצעקנית", אין כמו לצעוק לך תודה בזמן שידור על שיר שעושה את זה).

  • יוסף ע  On 10/10/2012 at 18:09

    רגע, אבל ברחוב פינסקר בתל אביב שוכנת היום חנות תקליטים שקמה על חורבות המקדש?
    אני חושב אפילו שמוכרים שם היום הרבה פרוגרסיב בויניל

    ואפרופו רדיו ויניל פרוגרסיב ורוקר טוב – מגיעה לבועז כהן העלאה בשכר מקול ישראל, גם בגלל התזמון של השירים אותם הוא בוחר,
    הנה בערב החג השני התענגנו על צלילי שירה של להקת קרוואן " הלוואי והייתי מאובן" , תזמון נהדר מאחר ואם היינו בעבודה באמת היינו מקוים למה שכתוב בשיר וזה היה פוגע בפריון העבודה שלנו באותו יום ( לא כולנו עובדי משרד החינוך, והרדיו לעיתים מסיח אותנו בעבודה), אבל הבחירה דוקא בערב החג בשיר המענג עם קולות הרקע של וייאט היתה בחירה מצוינת ( גם למי שפרוגרסיב אינו ארוחת הבוקר האהובה עליו בימי עבודה רגילים)
    לפני השקיעה או אחרי השקיעה גם היתה תכנית מעולה אגב

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: