| מה זה גבר, בעיניך? שאלה מיכל, הפסיכולוגית הראשונה שלי. השנה היתה 1987, הייתי בן 23
גבר הוא אחד שנשים רוצות אותו מאוד, עניתי לה. זה אחד שנשים לא יכולות להגיד לו "לא". זה גבר, בעיני. וחוץ מזה? היא שאלה. חוץ מזה, כלום הנה כמה גברים שנשים לא יכלו להגיד להם לא |
המפרי בוגרט, 1950
איך הוא אומר את זה, כשהוא רואה את אהובתו מן העבר בפאב שלו?
"מכל מאורות האלכוהול בכל העולם, היא הייתה חייבת להיכנס דווקא לזו שלי.."
בוגרט, שכל תפקידי הפושעים שבעולם לא יכלו לעשות ממנו את מה שעשה לו התפקיד של ריק בליין, בבית המרזח שבעיר המרוקאית קזבלנקה. בוגרט שאלף חיקויים לא יוכלו להתקרב לעולם לכריזמה המפוארת שהיתה שם, במקור.
גארי קופר
אפשר לראות אצלו את המוצא האנגלי שלו. הגינונים המרוסנים. האיפוק הג'נטלמני. החליפה שמאחוריה נמצא תמיד השבר הגדול. גארי קופר, בן למשפחה אנגלית שנולד במונטנה וגדל בבריטניה, עד שחזר לאמריקה והפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר של הקולנוע האמריקאי, בסגנון משחקו השקט והאלגנטי, הדמויות העצמאיות, המוסריות והמרוסנות שגילם, הסתירו תשוקה וסערת רגשות מאחורי הסיגריה והעניבה. קופר היה הגבר שתמיד יהיה שם כדי לעשות מה שגבר צריך לעשות. במקרה, או שלא במקרה, הוא כיכב בשני סרטים שנעשו לפי ספרים של ארנסט המינגוויי, אליל אחר שלי, "הקץ לנשק" ו"למי צלצלו הפעמונים" – למרות שהפייבוריט שלי בפילמוגרפיה שלו היה ונשאר "בצהרי יום", שנעשה ב-1952, כשקופר היה בן 51 וגילם אקדוחן היוצא להגן על עיירה שלמה מפני חבורת פושעים, בצהרי יום שהוא עדיין, לטעמי, המערבון המושלם ביותר בכל תולדות הקולנוע – והוא לא יכול היה להיות כזה עם מישהו אחר בתפקיד הראשי.
פרנק סינטרה
יש לי אותך מתחת לעור, כן בייבי, ויש לי זהב במיתרי הקול, ויש לי את המגע הרך, החום שנשמע פתאום יפה כל כך. פרנק סינטרה, מלך הזמרים, אולי גם מלך הגנבים, שיכלל סגנון (שירה, וגם סגנון חיים) משלו שצרב את מכוות האש שלו על כל הזמרים שניסו ללכת בדרכו. "פרנקי לא היה יפה, אבל כשהוא פתח את הפה, לדבר או לשיר, הוא מיד נראה לך כמו הגבר הכי יפה בעולם", אמרה לורן באקול פעם.
קוראים לזה כריזמה.
רוג'ר מור, 1968
הכי אנגלי, הכי אליל. הכי גבוה. 190 ס"מ של קלאסה וסטייל. "המלאך" קראו לסדרה ההיא, בשחור לבן, בראשית הטלוויזיה הישראלית, על פי סדרת הספרים שנקראה בכלל "הקדוש", ורוג'ר מור היה סיימון טמפלר, מכוכבי העל של התקופה והאיש שעשה אותה, את הסדרה, למיתוס. רוג'ר "סיימון טמפלר" מור, שכיכב בחלומות הרטובים של נערות והיה למושא הערצה של הבנים, הגיע ב-1973 לביקור בישראל, במסגרת חגיגות 25 שנה למדינת ישראל, הייתי בן 9 וחצי וההיסטריה – הו, הו, איזו היסטריה! – הרשימה אותי מאוד. משטרת ישראל לא ראתה כדבר הזה לפני כן. השבועון "העולם הזה" סיקר בחמדה את הביקור באצבעות רועדות ושפתיים לחות ואת צריחות התאווה המטורפות של הבחורות ב"היכל הספורט", כך סיפרה לי דודתי, אי אפשר היה לשכוח שנים אחר-כך. רוג'ר מור גם היה ג'יימס בונד האהוב עלי ואחר-כך גם שרלוק הולמס, בסדרה נשכחת ששודרה כאן. אלמנטרי, ווטסון יקירי, אלמנטרי. הרי זה הארכיטיפ האנגלי המושלם. סר רוג'ר.
לאונרד כהן. 1969. "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה"
הקנדי היהודי הנוגה והזיין, האיש הכותב, האיש החושב, האיש המקבל מציצה מג'ניס ג'ופלין בצ'לסי הוטל וכותב על זה את אחד השירים הנפלאים ביקום, שמנסח את האהבה והתשוקה במלים שרק הוא, ואך ורק הוא, יודע לנסח. קינג אוף קול, שיכול לספור על יד אחת את הפעמים בחייו שלבש ג'ינס. בסרט "אני האיש שלך" הוא מספר שבגלל אביו החייט הוא מרגיש הכי נוח במעילי גשם כחולים מפורסמים וחליפות תפורות כהלכה. וכמובן, תמיד עם סיגריה ביד. תמיד.
קלינט איסטווד. הרבה סוכר בקפה והרבה כדורי-אקדח בוערים. גו אהד, פאנק, מייק מיי דיי
תעשה לי את היום
אין על קלינט איסטווד. אין. שדרן הרדיו המיתולוגי ב"מיסטי", אינספקטור הארי קלאהאן ב"הארי המזוהם", האקדוחן ללא שם, הרוח הרפאים ב"עיר ושמה גיהנום", שגורר ג'ינג'ית חצופה ותוקפנית אל האסם הסמוך ולוקח אותה כפי שניאנדרטלים היו גוררים נקבות אל המערה הפריהיסטורית והופכים אותן לשלהם, ובמקביל המאהב הג'נטלמני המושלם ב"הגשרים של מחוז מדיסון", או המפקח שמנסה לחלץ את הילד ב"עולם מושלם", או מאמן האיגרוף ב"מיליון דולר בייבי".
ואף על פי כן ולמרות שבעיני, אולי, מדובר בשחקן האהוב ביותר, הנערץ ביותר, מילדות ועד היום, חביבה עלי במיוחד דמותו של הארי מסן פרנסיסקו, האיש הגדול עם האקדח הגדול גם כן, שמציל את קורבנות העיר הגדולה מכושים עצבניים השודדים דיינרים, נשים וזקנים או בלונדינים פדופילים, חיוורי פנים וחוטפי ילדים. עם המשפט הזה, שתמיד, לא משנה מתי, יעלה חיוך על פני:
גו א הד, פאנק. מייק מיי דיי.
ועוד פעמיים ברוס לבקשת הקהל
נולד לחיות. המלך ברוס וויליס
נולד לברוח. המלך ברוס ספרינגסטין
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
לונדון קולינג 
תגובות
למיסטר כהן הייתי אומרת כן(לאונרד כמובן). מכל הרשימה הנ"ל
כמו ליה.
אני אוהבת גברים שאפשר להגיד להם לא, אבל את כל כך רוצה להגיד כן.
ג'ייק ג'ילנהול. אביתר בנאי. ג'ון אירווינג.
(יצירתיות מתפרצת זה הכי סקסי בעולם)
אין כמו ברוס ויליס / ג'ון מקליין … הוא הגבר-גבר האולטימטיבי.
אגב – ב"מת לחיות" הראשון (1988) גם הוא עצמו מעדיף את גארי קופר על ג'ון ווין
(ואם מישהו יגיד לי לעזאזל מאיזה סרט ספציפי מגיעה המחווה שלו לקופר "ייפיקאייאיי" אני אהיה אסיר תודה)
הרשימה לא תהיה שלמה בלי קלארק גייבל
Frankly my dear, I don't give a damn!
תיזהר בועז,
תיכף יתלוננו פה שלא הכנסת אף גבר שחור עור!
אבל האמת חייבת להיאמר שזו רשימת מלאי די סטריאוטיפית. אם היא נכונה אז צריך לבדוק איך היא מתיישבת עם כל מיני הלכי רוח פמיניסטיים.
וגם, מהכתיבה שלך לא נראה לי שאתה מתקרב להיות בעל התכונות המסוקסות של הגברברים שלמעלה. ובכל זאת נראה לי שיש לך מעריצה או שתיים.
אבל אתה מדבר על גברים מפונטזים, גברים מסרט, שיר או אגדה.
תן לנו אחד מהרחוב
אני, אישית, אוהבת את זה בצבע שחור
הצפיה אינה מומלצת להומופובים ולגזענים
http://bigblackcocks.gaypornaccess.com/?adv_id=10921&campaign=ac&origin=promo&subprogram_id=4&site_id=7127
(הברוסים הטובים האלה)
איך שכחת את מלך השרמנטים,הלוא הוא אריאל זילבר??
לפי דעתי הגבר שבגברים הוא הגבר הבא
הכנסו ותתחילו לזוז
או יותר נכון, רשימה של גברים שגברים חושבים שהם מושכים נשים.
מכל הרשימה – אף אחד. ממש אף אחד…
את לא יכולה ככה במכה לפסול את גארי קופר וקלינט איסטווד וברוס, בלי לתת את רשימת 10 הגברים שכן מושכים נשים, לדעתך.
אתה משעשע אותי מאוד.
Jude Law
הוא הגבר שלי…
עדיין בחיפושים אחר הכפיל…
ג'וד לאו? הצלופח האנגלי המלוקק הזה הוא גבר שבגברים? נו באמת…
כן. גרי קופר. "בוגי". איסטווד. הייתי מוסיפה גם אל פצ'ינו ולאחרונה גם את ביל מאריי. גברים בני 40 פלוס יותר "גברים" מאחרים. אצלי, לפחות. גם בגילי הצעיר אני ממש לא מתחברת לילדים חלקי החזה עם הנעורים התזזיתיים מדי.
תנו לי את הפרי הבשל ואנעץ בו את שיניי.
אל פצ'ינו וביל מוריי מגעילים. הראשון גמד מקומט והשני זקן מחוטט. איך אפשר להגיד בוגרט ואיסטווד ולא פול ניומן, קלרק גייבל או רוברט רדפורד.
פול ניומן כן.
גם שון קונרי כן.
קלרק גייבל הוא קצת שחקן של תפקיד אחד, פרנקלי מיי דיר איי דונט גיב א דאם, אוקיי בסדר, לא רע, אבל צריך יותר מזה
ביל מאריי ב"אבודים בטוקיו" עושה קסם של דמות. אל פצ'ינו מדהים.
פוסט נהדר, לדעתי קלינט הוא מספר 1, אבל גם השאר מצויינים.
בהחלט הצלחת לגעת בנפשי, תודה!
כבר 3 דורות אני חושב למלוכה
החל האהבת הקהל הפשוטה
דרך הערכת המבקרים
עד לקונצזנוס המוחלט
גם אמין גם ישר גם מדויק
( גם קצת מנייק אם תשאלו את סונדרה לוק )
אבל מלך
בלי קשר לנשים וזיונים
בועז,
איך שכחת את המלך של שנות ה-70 סטיב מקווין?
שילוב בין ג'ון קיוזאק, רוברט דאוני ג'וניור וגיא מילר.
צ'ירז
וגם ז'ראר דפרדיה, מייקל קיין וזורבה היווני
לא מבטיחה שזו התוספת האחרונה
(ואחלה גברים הזכרת בבלוג)
שוב פעם אני נזכרת שהבחירות שלך סטנדרטיות וצפויות מדי.
מה עם איזו הפתעה?
בשבילי?
יש לי עוד כמה ימים יום הולדת…
שלום חנוך.
אריק איינשטיין.
בריאן בראון (שחקן אוסטרלי מדהים)
השחקן ששיחק את המפקח דלגליש בסדרה
השחקן הראשי בסדרה WISEGUY
… לא חסרים גברים שווים…
לאונרד (המלך) כהן. בהחלט.
(מילים, כבר אמרתי?)
אהבתי את התשובה שלך – "זה אחד שנשים לא יכולות להגיד לו – לא". אהבתי.
איזה גברים, את חלקם אני ממש מעריך, בייחוד "בוגי" הקינג, פותר התעלומות הנון שלנט, אני אוהב גם את זה שהחליפה שלו מרופטת, לא הכי מסודרת ומחויטת כמו אצל הקנדי האלגנט.
אני אוהב את הגבר כשהוא אוהב מילים, אבל יודע להעריך שתיקה כשיש את הטאץ' הנכון (בוגי אמרנו?).
או אלוהים אתה בטוח יודע איך זה לפעמים אנחנו מרגישים את זה נכון, כשיש מעט מילים וההבנה היא דרך המגע הפיזי (עדיף עם מוזיקה טובה אוכל מעולה ושתיה מרוממת נפש).
ולמה ההפרדה הזו בין החומר לרוח, כשאנחנו יודעים שמגע בחומר הוא בו זמנית גם לרוח, לגעת כאילו אין מחר והעכשיו הוא הקובע, כמו לאכול סטייק טעים לאללה שאתה בכלל לא שם.. כשאתה מורח עליו שכבה מסריחה של שום ( וזה עוד לפני שמתכניות הלייף סטייל נודע לך ששום הוא האנטיביוטיקה של הטבע), כמו לשמוע את אדל בלהיט האחרון והטעים שלה ולא להרגיש רע שאתה אוהב את זה ( "מה שאת רואה- אני רואה", כל כך מדייקת שזה מציף הנאה)
אוי כמה אני רוצה להיות יותר "פרימיטיבי" בלי להרגיש רע.
אבל אני אוהב גם את הגברים החכמים והשנונים כשהם במינימום שלהם. הנה גבר כזה שאני אוהב- מייקל סטייפ, גבר שהרבה נשים מקוננות שהוא אומר להן לא, יש בו את השנינות הלא מובנת עד הסוף וגם את המלודיה הממכרת.
הנה דוגמה מהשיר השני הכי אהוב עלי של אר אי אם – "מפות ואגדות" מתוך התקליט המקסים "המעשיות של הרהקונסטרוקציה "(השיר הכי אהוב עלי שלהם הוא "תיפלי עלי", בועז תשים אותם איזה יום בתכנית)
לפעמים צריך איזו מפה אל הלב החידתי שלהן.