ירד גשם ואת היית יפה

ירד גשם. את זה אני זוכר בוודאות. גשם פראי. ראשוני. של חודש אוקטובר. היה קר.

התחלתי ללמוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וביום הראשון כשהלכתי לסדר את מערכת השעות פגשתי מישהי בהירה וגבוהה מאוד, שגרמה לי לאבדשישה קילו בשבוע. שבוע אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו ושכבנו לא אכלתי כלום בגללה.

רעדתי בכל פעם שראיתי אותה ולא הפסקתי לרעוד כל השנה הראשונה ללימודים, גם כשנטשה אותי לטובת גבר אחר שלמד איתנו, כך, בלי שום אזהרה. ובכל זאת חודש אוקטובר אחד היה חודש של כמיהה לוהבת. 

ל' עמדה מאחוריי בתור לרישום. בגלל טעות החליטו ששמה הפרטי הוא שם המשפחה שלה, וכך יצא של' שובצה אחרי "כהן", ואותה טעות מקרית הביאה לכך שנפגשנו על אותו ספסלבתשע בבוקר.

על מה דיברנו? על קולנוע. על החלומות לעשות סרטים. כשיצאנו מבנין מקסיקו שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות קפה, והיא חייכה "למה לא?" – ונסענו למרכז העיר תל אביב. מאחורי המוזיאון היתה חורשה קטנה. חצינו אותה, שתינו במוזיאון, הסתובבנו קצת בין התמונות, יצאנו ובחוץ קדרו פני השמיים, שאלתי אותה "ומה עכשיו?", והיא לא ענתה, והמשכתי ואמרתי לה "האוטובוס שלי נמצא בצד השני של הרחוב והאוטובוס שלך להרצליה נמצא כאן, מה את מחליטה?", והיא הסתכלה עלי והמשיכה ללכת, ואמרה, כמעט לעצמה: "כבר החלטתי".

כל הדרך, בקו 55, הרגשתי את הלב משתולל בי. ככה מרגיש שחקן כדורגל בגמר הגביע העולמי דקה לסיום, כשהקבוצה ביתרון 0:2, והשופט מכניס את המשרוקית לפה. אתה יודע שזה הולך לקרות. אתה הולך לזכות בגביע הקדוש. אתה הולך להיות אלוף העולם.

אני זוכר כל תקליט ותקליט ששמתי על הפטיפון באותו יום. ג'ורג' ווינסטון. "מנהרת האהבה" של ברוס ספרינגסטין. בשבט שלי.  ג'ושוע טרי. "אדי" של פונץ', שהקלטתי על קסטה שהסתובבה ברדיוטייפ.

אֵדִי אֵדִי רוֹאָה אוֹרוֹת מִן הַמִּטָּה
נִרְדְּמָה בְּהַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁלָּהּ
וּבַחֲלוֹם אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים לַיָּם
שֵׁם וּכְתֹבֶת
מוֹצְאִים חָבֵר בִּשְבִילָהּ

אֵדִי אֵדִי מוֹתַחַת קַו עַל עָנָן
טוֹבֶלֶת בְּזָהֹב, כָּחֹל וְלָבָן
וּבַחֲלוֹם אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לְשָׁם
בְּאוֹטוֹ דֶּלֶק
מוֹצְאִים חָבֵר בִּשְבִילָהּ

 

באחת בצהריים היינו על השטיח חבוקים כמו היו חיינו תלוייםבדבר. או, איזו פראות היתה שם על השטיח הפרסי הדק. איזו התפוצצות מוחלטת של יצרים. באותו יוםירד הגשם הראשון של אותה שנה. הזמנתי מונית. שילמתי במזומן מראש, היא חייכה יפה כמו חלום, הביטה מבעד לחלון המכונית המתרחקת. חזרתי לדירה. עליתי הביתה ולא ידעתי מה יהיה. 

 נכנסתי למיטה. הרגשתי נפלא והרגשתי נורא, רעדתי בלי שליטה.

החום זינק ל- 39 מעלות. קדחתי. מתתי מפחד, הפחד הזה שהדבר המהמם הזה שקרה לי, לא יקרה יותר. שהיא לא תרצה לבוא אלי שוב. שלא אטעם אותה עוד פעם. האימה, שאולי היה זה אירוע חד פעמי, האימה הרגה אותי. כמה ימים להטתי , הלב התכווץ לי עד כדי סחרחורת.

חלש, מבולבל ותועה יצאתי מהמיטה אני זוכר את זה כמו שזוכרים נסיעה בערפל. הרגליים שלי היו רפויות. הייתי כמעטמאובן. בחוץ היה כבר חורף. עליתי על המשקל. המחוג הצביע על 66 קילו בלבד. שישה קילו הפסדתי בשבעה ימים.

ההורים שלה היו בחו"ל, הדירה ריקה. מבעד להזיה אני זוכראת עצמי רוכן אליה, מנשק אותה ועל גבול העילפון התמידי. היא היתה כל כך יפה, שלא האמנתי שזה קורה. והיא היתה רק בת 20. הלימודים התחילו והיא היתה מתלווה אלי לקפיטריה של החוג להנדסה, לבקר את עמי. "הם מקבלים התקף לב", הוא אמר והניד בראשו על חבריו ללימודים, "לא רגילים לראות כאן בחורות כאלה". הייתי פחדן מדי. היום אני יודע שהייתי פחדן מדי. חלש מדי בשבילה. בוער מדי מכדי שאוכל להחזיק מעמד. היא זרקה אותי, כפי שנורית זרקה את הפרח, אכלה את התפוח והלכה לשחק עם ילד אחר היא נעלמה מחיי למרות שהיתה נוכחת בהם בפועל, נשארה סביבי, באולמות ההרצאות ועל הדשא בין השיעורים, אבל היא כבר לא היתה שלי. רפרפה על פני כפרפר יפהפה ונדיר – וחלפה הלאה. ואני איבדתי את הנשק שהביא לי אהבה

האשה היפה מחלומות, זה מה שהיית בשבילי. אני לא יודע אם את קוראת את זה, אבל דעי שאהבתי אותך. אהבתי כל כך, אבל גם פחדתי. פחדתי לאהוב ככה. הייתי בן 23 ואת רק בת 20 –  וכשם שבאת, כך נעלמת, ועדיין עשרים שנה אחר-כך אני לא שוכח ואני מודה לך שהיית מה שהיית בשבילי, לחודש אחד, גם אם היה זה בקושי חודש אחד. סערה משתוללת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הרקליטוס  On 10/30/2007 at 16:41

    הכותב הטוב ביותר ברשימות קורע לנו את הלב שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב…
    בועז, בעיקר בגלל הבלוג שלך אני מקווה שבעלי רשימות יחזיקו אותו באוויר

    תודה

  • שרון רז  On 10/30/2007 at 16:55

    טוב, הפעם אין כאן שום אתנחתא קומית
    הפעם זה עצוב ומבאס מאוד
    איזו סערת רגשות בתוך זמן כה קצר, ואיזו אכזבה
    טוב, לפחות חווית חווייה טובה בהתחלה, גם אם קיצונית
    איש רגיש, קוראים לזה, מכיר כמה

    ג'ורג' וונסטון?
    איזה? קיץ? דצמבר? אביב?
    פסנתרן ייחודי, זו התקופה
    בשבט שלי של 10000 מאנייקים, אחד התקליטים הכי טובים של התקופה ההיא וגם עץ יהושע הענק

    תודה על הפוסט העצוב

  • שי טוחנר  On 10/30/2007 at 17:01

    "הכותב הטוב ביותר ברשימות קורע לנו את הלב שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב…
    בועז, בעיקר בגלל הבלוג שלך אני מקווה שבעלי רשימות יחזיקו אותו באוויר
    "

    אי אפשר לומר את זה טוב יותר.

    תודה גם ממני

    שי

  • אלינור ברגר  On 10/30/2007 at 17:14

    שיא הרגש. אתה בשיא הרגש עכשיו. אולי זה הסתיו עם הענן. אולי סתם מוזה מופלאה שורה עליך. כל פוסט מרסק יותר מקודמו. כל טקסט מפוצץ את הלב שלי לכמה ימים. אל תפסיק

  • מירי  On 10/30/2007 at 17:57

    זה בדיוק העניין. אי אפשר לקרוע את הלב שוב ושוב ושוב, בפעם הרביעית, שביעית, עשירית זה נהיה שטיק. יכולת ביטוי טובה עם מינעד ריגשי של נער. מוזר.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 10/30/2007 at 18:14

    מדהים בעיני

  • ג'וליה  On 10/30/2007 at 20:37

    הזכרת לי מה ההבדל בין ההתאהבויות של גיל 20 ואלה של גיל 30. איכשהו, יש בכל זאת איזשהו אלמנט ראשוני שנעלם ולא מצליח לשחזר את עצמו. אני זוכרת התאהבויות כאלה, אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת אותן שוב (כמו שאני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת טירונות שוב) והאמת היא שאני לא יודעת אם זה מזל או חבל, אם זה אומר שלמדנו משהו או שנכווינו
    One Time Too Many
    או שאולי זה עניין של תירגול, של הרגל, של אימון שריר הלב.

    איך שלא יהיה, עדיין נראה כאילו בגיל 20 היה לנו קל יותר להתאכזב.

  • אנה  On 10/31/2007 at 0:40

    כל כך מרגש, בועז,
    טוב למצוא עוד מישהו שמרגיש ככה, בווליום הכי גבוה, מתמסר עד בלי די ועד עולם.
    הלוואי שארגיש ככה שוב… אמן ולילה טוב ואהוב

  • Jack-In-Box  On 10/31/2007 at 1:08

    פוסט מרגש, אהבתי כל מילה. יש לך את היכולת הזאת ליצור אינטימיות בינך לבין הקורא תוך שורה וחצי.
    תודה

  • דניאלה  On 10/31/2007 at 1:40

    בועז,

    נראה כי אתה במצב רוח רומנטי במיוחד לאחרונה, פה וברדיו, איזו עריכת שירים..,

    תענוג

  • ריקי כהן  On 10/31/2007 at 1:44

    גברים לא כותבים ככה, גברים לא מרגישים ככה.

    זו הבעיה, כשמתאהבים ככה במישהו אחר, זו נבואה ידועה מראש שנאבד אותו. איזה כאב.

  • דוד שליט  On 10/31/2007 at 10:37

    אהבתי את הקטע עם האוטובוסים. אחד מהאוניברסיטה לעיר, סכנת ההתפצלות לשני אוטובוסים שונים, ואז קו 55 אליך הביתה, והתשוקה והדריכות בפול ווליום, כשאתם מוקפים בקהל נוסעים, שלא לדבר על חורשות מסביב למוזיאון. נקרא כמו רומן תקופתי.

  • גדי שמשון  On 10/31/2007 at 11:25

    שעזר לך לסדר את הבלגאנים. אבל אז נזכרתי שאפילו הוא לא ידע אז עד כמה נפגעת. אכן זרקת בחזרה לתקופה, כהן.

  • תרצה  On 11/01/2007 at 15:41

    בועז,
    המכשף אותנו במילים מן העבר, על סירה מתנודדת, לקראת סופו של עולם, נוטל מן המילים את ההווה מתחושה שכבר אינו, ואני כל כך מסוקרנת לדעת –
    מה קרה אתמול?
    והיום
    בחייך?
    האם החום מציף גם עכשיו?
    והחד פעמיות?

  • avha  On 11/02/2007 at 18:20

    זה הסיכום, זה הכל. חבל.
    ויש לי רושם שכבר נפגשתי עם האהבה הזאת פעם.

    הציור מקסים!…???

  • עידית פארן  On 04/10/2009 at 16:06

    בועז –

    מה שכתבת על "הריח של התקופה" הקסם והכישוף – זה כל כך נכון ואמיתי וגם של פעם…

    יפה..

  • עפר  On 02/24/2010 at 18:25

    הפוסט הכי מרגש שקראתי אי פעם

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 02/24/2010 at 19:36

    פוסט מדהים. הוא לא עוזב ..מרגש עד דמעות

  • הגרה  On 02/24/2010 at 20:15

    "האימה, שאולי היה זה אירוע חד פעמי, האימה הרגה אותי."

    הייתי שם פעם, כשזה טוטאלי עד אימה, כשהפנטזיות משתחררות בלי שליטה, כמו סערה, ומרגישים על סף בלימה

    עד היום, בכל קשר שמתחיל, מרים לו פחד קטן את הראש, אבל כבר יש חומות הגנה ומרחק בטוח

    מה עושים עם הקונפליקט המטורף הזה?

  • שולמית  On 02/24/2010 at 21:16

    היכולת שלך לתאר אינטימיות חושפנית
    בדרך הזאת שמשאירה אותך
    בתור הדמות המרכזית
    חזק רגיש ומלא אמת.
    כבר אמרתי נדיר – תראה
    אני לא היחידה 🙂
    ומישהי אמרה כאן
    התוכניות שלך לאחרונה
    עילוי.

  • האשה מן הצפון  On 02/25/2010 at 5:38

    ..לכן לגיטימי להוסיף תגובה אחרי שנתיים, אחרי 20, 30 שנים, האהבה לא עוברת דירה, לא אצלנו..

    התרגשות גדולה לקרוא עליך כך, הרגשות אולי טיפה מוכרים ההבעה כלל וכלל לא..

    ולא, איני חושבת שאפשר להחדיל אהבות מלהיות כאלה.. אחרת מה היה לנו בחיים?

    "מרכז תל-אביב מאחורי המוזיאון היתה חורשה קטנה" ואני מכירה אותה. היטב.

  • אמיר  On 02/25/2010 at 6:18

    יש מקרים שבהם הגשם אינו עוד קלישאה שחוקה ותפאורה מלאכותית, אלא הדבר האמיתי

  • אניקו  On 02/25/2010 at 10:11

    לא נגמרת אף פעם. לעיתים נדמה שאנו גוברים עליה. שפכטלים על שפכטלים של מייק אפ על העור על מנת להסתיר את פעימות הלב. אלה המהירות שלוקחות אותך וכמעט מעלפות אותך מהתרגשות. היא לא נגמרת אף פעם התחושה הזו של לאהוב ואין נשימה.

  • קוראת  On 02/28/2010 at 4:43

    אנחנו בד"כ אוהבים הכי חזק מישהו שהוא מעל ל"ליגה שלנו". קצת צר, קצת ציני, אבל די נכון.
    מישהו שהוא מעל קבוצת הייחוס שלנו, והאהבה באה לגשר על פער , וככל שהפער גדול כך היא נמתחת, עד שנקרעת, והלב הופך לאור.

  • sugar plum fairy  On 02/28/2010 at 9:26

    אני לא חושבת שמישהו אהב אותי אי פעם ככה.
    אשריה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: