הקַּיִץ גֹּוֵעַ

סתיו אנגלי

 

חברי הטוב אייזיק טוען שאני טועה. שתמיד היה כאן חם. שאף פעם לא היה כאן קריר ונעים בספטמבר וגם לא באוקטובר. כשהקשיתי ושאלתי איך זה שאני לא זוכר חום כזה בילדות וסבל נורא כזה, הוא אמר בשלווה שפשוט הזדקנתי. שהנה, הילדים שלו משחקים בחוץ, בשמש, ואין להם שום בעיה עם החום.

 

אבל אני עדיין חושב שמזג האוויר השתנה, שפעם היה סתיו, ועכשיו כבר אין. כשאני עוצם את עיני, עולים בי זכרונות של רוח קרירה לקראת ראש השנה, תמונות של טפטוף גשם קל בדרך לשולחן החג. אני ממש יכול להרגיש את תחושת הקור המקפיא הצובט את גופי הקטן, כשאני הולך עם סבתא בארבע לפנות בוקר ל"סליחות" בבית הכנסת.  זוכר עלי שלכת ברחוב אשתורי הפרחי, כשאמא הולכת איתי לבקר את קלרה, החברה מהלח"י בצפון תל אביב, בשבוע שלפני ראש השנה.

 

הסתיו החדש הוא הקיץ הישן. אכזר. לוהט. לח. הנקבוביות פתוחות. הזיעה ניגרת. העור מתרפט. האור נוקב ובוטה, חושף הכל והשמש המזרח תיכונית נטולת רחמים. הכל נראה רע, דביק, מלוכלך ומכוער בקיץ. הקיץ הוא סנדלי קרוקס ומכנסי שלושת-רבעי וחולצת טי-שירט או גופיה. הקיץ הוא ריח של ריקבון וזוהמה מעופשת. אויר עומד ולחות בלתי מתפשרת. הקיץ הוא מלחמת הישרדות בלתי פוסקת על השפיות ועל האסתטיקה.

 

החורף, לעומת זאת, זו עונה אוהבת. הכל נראה יפה ופיוטי יותר כשאפור וגשום. רך. לוטפני. עוטף ברחמים. מצודד. האור מכשף, כמו הניח מישהו פילטר על השמש, הבגדים מספקים מספיק מקום לדמיון ולפיוט. עונה של התכנסות ושל הרהור, של פיוט ושל יופי.

 

וכמו כל הדברים הטובים בעולם, גם מהחורף יש מעט מאוד, מעט מדי, רגעים של חסד. החורף הישראלי מתחיל וכבר נגמר. שתי דקות של גשם, ושוב השמש – אותה השמש – יוצאת ושבה להתאכזר ולצרוב את התודעה והגוף.

 

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ
 
הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.
 
וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.
 
וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

 

חיים נחמן ביאליק

סתיו תרס"ה

 

 

"יומן". תקליט הסולו הראשון של רלף טאונר יצא ב-1973. טאונר מנגן. רק מוזיקה. פסנתר או גיטרה. תקליט סתווי. מלנכולי. מהורהר. מינימליסטי. מלא נשמה

 

זיכרון. ערב ראש השנה החדשה

 

ואתה ממתין, ממתין לדבר אחד

שיעשיר ללא גבול את חייך הקטנים

דבר נדיר, מלא כוח.

דבר התעוררות האבן,

העמקים הנפתחים לפניך.

 

ובאפלולית ארון הספרים

זוהרים הכרכים בחום וזהב.

אתה זוכר ארצות שדרכן עברת,

תמונות ובגדים של נשים

שאבדו לך

 

ולפתע אתה יודע: זהו הדבר!

אתה מתעשת

ומולך ניצבת שנה ללא שוב

שכולה מצוקה, ומסגרת

ותפילה

 

ריינר מריה רילקה

(מתוך כל הערים השלוות שלכם, תרגום: איתן מילר)

 

רילקה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 09/13/2008 at 7:13

    כל מילה בסלע, כל הרהור עגום מדוייק ומעציב, גם אני חושב שהיה כאן יותר סתיו פעם, יותר קריר

  • דרור  On 09/13/2008 at 8:29

    חלק מהשינוי באקלים בוודאי גם נובע מעליית מספר המכוניות בשלושים השנה האחרונות. כשנוספות 2 מיליון מכוניות בערך, זה עושה משהו. שלא לדבר על הבנייה שחוסמת את הרוח, ושינויים גלובליים אחרים. אפשר לראות את ההבדל ליד החוף, שם עדיין קריר בהרבה מבתוך העיר.

  • דודי  On 09/13/2008 at 11:45

    מי שרגיל להיות במזגן רוב הזמן, לוקח הרבה יותר קשה את החום כשהוא נאלץ לצאת.

  • יוסי  On 09/13/2008 at 15:02

    "…הסוודר השחור נפל מהשולחן
    לידו שפוכה המאפרה מהעץ שאת אוהבת
    ערב ראש השנה, ואת שותקת

    אני אקום, רק אם תרצי לשתות
    את לא מסתכלת את מתביישת לראות
    עכשיו נצא, ירח מלא בלילה שחור
    נלך, נקנה סיגריות ונחזור."

  • בועז  On 09/13/2008 at 15:07

    גוש דן צפוף הרבה יותר משהיה ב-1978, למשל. גם הבניה לגובה וגם הבניה בכלל, שחוסמים את האויר שבא מהים, ומספר המכוניות העצום, והמזגנים הפועלים נון-סטופ – והעובדה שיש היום פחות עצים משהיו לפני 30 שנה

    את הפרדסים ואת השדות חיסלו הקניונים ושכונות המגורים החדשות והחניונים. ואין עצים ואין שטחים פתוחים כמו שהיו בילדותנו (שהיה יפה)
    ומשום כך הרבה הרבה יותר חם.

    ולח.

  • מיכל  On 09/14/2008 at 8:58

    בעצם כן, סובלת מאוד בקיץ
    בשנתיים שלי באנגליה התענגתי על הסגריר התמידי ואף פעם לא התלונתי על הקור שכן בכל מקום יש חימום מרכזי. תמיד חשבתי שעדיף שיהיה קר כי אז אפשר פשוט להתלבש חם יותר מאשר החום הזה שגם ביגוד מינימלי לא יכול לו

    הקיץ הזה ביקרה בארץ חברתי מסקוטלנד שכל כך התגעגעה לשמש הישראלית אחרי שנים שלא היתה בארץ ובסופו של דבר אפילו לה היה קשה מאוד עם החום והלחות

    מקווה שיוקל לנו בקרוב ומקווה לחורף "אמיתי"… אם יש כזה דבר כאן

  • יובל  On 09/14/2008 at 15:42

    בתל אביב אין סתיו

  • קולרגול  On 09/16/2008 at 11:59

    פעם דווקא אהבתי את הקיץ, עד שעברתי לתל אביב. אהבתי את שעות בין הערביים, כשהשמש שוקעת ואפשר לשבת בחוץ, בחוף הים או סתם במרפסת, ולהעביר ערב נעים בלי הכרח להסתגר בבית. אבל בגוש דן מחניק, מחניק מדי, קשה לנשום, וזה הולך ונהיה קשה יותר. אתה יוצא מהמקלחת, לובש חולצה ומזיע מהמאמץ. עם החום עוד אפשר להתמודד, אבל הלחות מביסה.

    בונים בתל אביב בשצף קצף, מכסים כל פיסת אדמה בבטון מכוער, השטחים הירוקים הולכים ונעלמים, ומספר המכוניות גדל בקצב מטורף. ביום כיפור יש שילוב נחמד של כבישים ריקים ואוויר קריר יותר, ותענוג לשוטט ברחובות.

    באופן כללי הקיץ "שופע" יותר, החיים "מתעוררים", לטוב ולרע. מגוון עצום של פירות נפלאים, ביחד עם כמויות מסחריות של נמלים, ג'וקים, נחשים ועקרבים. כולם יוצאים מהחורים ומבקשים לספוג קצת שמש. אז שיבוא כבר הגשם וישטוף את הכל.

    rain come down forgive this dirty town
    rain come down and give this dirty town
    a drink of water a drink of wine

    dire straits, hand in hand

  • דורית  On 10/05/2008 at 11:31

    תום הקיץ במילותיך ובאלה של רילקה מעלות בזכרון חיבור (אחרון) של רולאן בארת, "מחשבות על הצילום", שם הוא כותב:
    "אם תצלום מן התצלומים חביב עלי, אם הוא מפריע את מנוחתי, אני מתעכב עליו.. פני אימי, הנעלמים במעבה גן החורף, מעורפלים ודוהים. בדחף ראשון פלטתי קריאה "זו היא! זו באמת היא! סוף סוף זו היא!"… אני רוצה לשרטט את הפנים האהובים עלי באמצעות המחשבה, לעשות אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת.. מה שעשו מאריי ומואיבריידג' כמבצעים – אני רוצה לעשות כמסתכל: אני מפרק, מגדיל ומשהה, כדי שיהיה סיפק בידי לדעת סוף סוף… איני מקבל אלא אותו ידע הנמצא ברשותי זמן רב, ממבט עיני הראשון: שזה אכן היה" (שם, עמ.101 – 102).

  • בועז  On 10/05/2008 at 11:51

    תודה רבה על הציטוט של רולאן בארת, שהבאת לכאן. מרגש מאוד

  • שמוליק  On 10/06/2008 at 5:47

    משורר החורף האדוק ביותר שראיתי. כשזה מגיע לחורף, סנטימנטליות היתר, הדחף לחשיפה וההתמכרות לכאב שלך פתאום נראים הגיוניים. ברכות לרגל הגעת העונה שבשבילה אתה עדיין חי

  • בועז  On 10/06/2008 at 12:24

    למרבה הצער, רחוקה עדיין הדרך אל העונה האהובה. רחוקה מאוד.

    לפני דצמבר לא יהיה כאן חורף. וגם אז, נמצמץ חדשיים, והוא יחלוף והקיץ יחזור.

  • avha  On 10/10/2008 at 23:29

    ממש לא נעים. לא יודעת איך אתה יכול להתגעגע אליו.אבל, כמו שמישהו אמר פה, אתה עושה זאת באדיקות ראויה לציון (:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: