מ ס ע

 

כוסות הקפה נשארו על השולחן.

אמרתי לעודד שאסור להשאיר אותן שם, והוא הציע לקחתן איתנו.

ורדה הסתכלה מהחלון בקומה השניה. היא בטח חשבה שאנחנו באים אליה.

"זה בסדר", עודד קרא אליה, "אנחנו רק לוקחים את כוסות הקפה".

ובכל זאת נכנסנו לחדר המדרגות.

שנינו החזקנו את התקליטים והתיישבנו לחוצים לפינת חדר המדרגות האפל והמחניק.

היה מאוחר ורצינו לצאת, אך מבעד לחרכי הירי שבקיר נראו אלפי אנשים בחוץ.

ירקתי על אחד מהם ואז החלה השתוללות נוראה.

אזנינו כמעט נחרשו מהצעקות, והתקליטים של ריק וויקמן, ג'טרו טול, טראפיק וקינג קרימזון שהחזקנו לפנינו ספגו את האבנים הגדולות שהם זרקו עלינו.

"זוהי המלכה של המלך ארתור!", אמר עודד.

"לעולם לא תשמע את התקליט הזה", עניתי בשקט שלא שיקף את מצב הרוח שלי, כי פחדתי, ורציתי להסתלק.

שמעתי את עודד אומר בלחש: "אמפייר סטייט בילדינג!"

והיינו שם. על הגג.

התחלנו לרדת במהירות עצומה. פעם אחת מעדתי ורק עודד שהחזיק בי מנע ממני את הצניחה למטה.

בקומה העשרים היתה רחבה גדולה.

עצרנו שם כדי לנוח, ואז ראיתי את הנער בחולצה הצהובה, שרדף אחרינו כל הזמן.

רצנו עד למעקה, שחסם את הדרך בפני המתאבדים, וטיפסנו עליו במטרה להגיע לאדמה ולהימלט ממנו.

למרות שהצליח לתפוס אותי במכנס, הצלחתי להשתחרר והמשכתי בירידה. נצמדים לאבן הקרה, חובקים בשתי ידיים את הבנין, עד למטה.

כשהגענו סוף סוף לקרקע חייכה אלינו ג'ינג'ית רזה בזילזול:

"מה אתם בורחים? מישהו רוצה לעצור אתכם בכלל?"

עודד היכה אותה פעמיים, בפנים, והלכנו ממנה צוחקים.

יצאנו אל הרחוב.

היו שם שלוש כוסות קפה, שתיים מהן מלאות, על שולחן עץ.

קפה חם, מהביל ממש.

עודד אמר: "נשתה אותן, ואולי נלך לרחוב השוויצרי אחר כך?"

אני מסתכל קדימה. המרחקים מתקצרים ומתארכים כמו גומי קפיצה, שהבנות משחקות בהפסקה.

"היום חותכים את מ. לחתיכות", המשיך בשלווה.

לא הבנתי, עד שראיתי את הסכינים הגדולים שעמדו, תלויים באוויר, בצורה מיוחדת.

מי שהוצב ביניהם רוסק לגזרים תוך מספר דקות.

"השעה שתיים" אמר עודד, מבלי להסתכל בשעון.

אצלי היתה השעה אחת חמישים ותשע.

"השעון שלך לא מדוייק!" קבע עודד מבלי להתבונן לעברי.

"אל תיבהל, זה המוח האטומי שלי".

נערה קטנה ביקשה ממנו להישאר איתה במצגלין.

מאיפה הופיעה? לא שמתי לב.

אבל עודד ענה שדווקא הוא רוצה, אבל לא נעים לו מהחבר שלה…

אז עשיתי את עצמי לא שומע.

הנערה הביטה בשמיים, שהפכו ירוקים יותר מרגע לרגע, ואמרה שכבר התחילו לשחוט את מ. ברחוב השוויצרי.

השארנו אותה לראות את הזוועה, וברחנו דרך הגן הנפלא לרחוב צדדי ושקט, שבפתחו ניצב שלט ענק: "אין כניסה לזרים!".

הסתכלנו על הדשא.

והיו שם שלוש כוסות קפה, שתיים מהן מלאות.

(פברואר 1981)

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: