הזכות לנצל את חד-פעמיותם של החיים ומלים כתחליף-אהבה

אדוארד הופר, נייט הוקס, 1942

נגע ללבי המשפט שאמר פעם נתן יונתן. לפני שעזב את אשתו וביתו לטובת אהבה חדשה אמר המשורר המנוח: "זכותי לנצל את חד-פעמיותם של החיים כדי להשיג מעט אושר".

יש הרואים בזה אגואיזם צרוף, אבל אני רואה בכך הכרה בהיותנו סופיים. מוצרים עם תאריך תפוגה, שאף אחד לא יודע מתי ואיך נסיים את תפקידנו כאן ובזכותנו, המסויימת, לחוות קצת אושר עד שכל זה ייגמר

כך כתב צ'רלס בוקובסקי (בתרגומו של מואיז בן הראש)

הַדָבָר

הֶחָשׁוּב

הוּא

הַדָבָר

הַמוּבָן מֵאֵלָיו

שֶׁאִישׁ

אֵינוֹ אוֹמֵר

אני רוצה שתתעכבו רגע על  ההקבלה המעניינת שבין הדבר החשוב לבין הדבר המובן מאליו על שלל המשמעויות שנובעות מכך :
הדבר החשוב = הדבר המובן מאליו = הדבר שאיש אינו אומר

שני אנשים מפלרטטים. מלים שמנסות לגעת. הוא שולח זרועות וירטואליות לחבק אותה לעודד אותה בבדידותה, בעצבותה שבתוך הקשר (ואין בדידות קשה מזו) והיא מצד שני מעודדת אותו ללטפה במלים, אבל נסוגה בבהלה בחזרה אל תוך בדידותה. על לוח השחמט של חייהם – הצריחים הם מלים. אולי בסופו של דבר בוקובסקי צדק, הממזר שהרי הדברים החשובים באמת, המובנים מאליהם, הם אלה שאיש מהם לא אומר במלים. מהן המלים, אם לא שתיקה (משה בן שאול) ואני לא יודע איך לומר לך, מלים לא אומרות מאום (שלום חנוך). אז מה התועלת במלים, בסופו של דבר אם את הדברים החשובים באמת, המובנים מאליהם, אנחנו לא יכולים לומר

"לָמָה אַתָה כּוֹתֵב?"
שָׁאַל בָּחוּר צָעִיר.
"השְׁאֵלָה הֲבָּאָה."
עָנִיתִי.

צ'רלס בוקובסקי

כתיבה היא דבר בודד מאוד. אני כותב כי אני אוהב לכתוב. אני אוהב כי אני מוכרח לאהוב

אדוארד הופר, ערב קיץ, 1950

שני הסיפורים הקצרים האהובים עלי ביותר בעולם, יום נפלא לדגי הבננה של סלינג'ר והגברת עם הכלבלב של צ'כוב. שניהם, בשבילי, הם סיפורים מכוננים. אני מחובר אליהם מעומק נשמתי הדוויה, המבולבלת, המסוכסכת, הפגועה, הכמהה כל הזמן, האבודה לפעמים והם הסבירו לי על החיים ועל עצמי יותר מכל דבר אחר

בהצגה שראיתי בלונדון לפני שנים רבות בשפרד'ס בוש היו מיטה, כסא, שחקן ושחקנית ומוזיקה מדהימה של דייויד סילביאן. באחת הסצינות הוא עומד מולה ומלטף את שדיה מעל השמלה. היא מביטה בו. הם לא עירומים, הם לא מדברים, וזו אחת הסצינות הכי ארוטיות שראיתי בחיי בתיאטרון. מה יהיה איתנו בעתיד? היא שואלת, והוא מנחם אותה: תני לעתיד לדבר בשביל העתיד (באנגלית זה נשמע טוב יותר). זה כל כך עצוב, הוא אומר לה, הקיץ ייגמר, את תחזרי לבעלך ואני אחזור לאשתי, ואנחנו נשכח אחד את השני

לא, היא אומרת לו, זה הרבה יותר עצוב. כי אנחנו לא נשכח

ביום נפלא לדגי הבננה סימור מתחרפן סופית. הוא חוצה את קוי הגבול בתוך נשמתו פנימה קוי הגבול שבין שפיות לאובדנה. הוא מאבד את זה. הוא מתקשר נפלא עם ילדה בת ארבע בזמן שאשתו  עוסקת בעצמה ובתשובות לאמא שלה על "השטויות האלה עם העצים" שסימור נוהג לעשות. אנחנו אף פעם לא נדע מהן אותן שטויות שהוא עושה עם העצים

ובהגברת עם הכלבלב – לטעמי: שיאו של צ'כוב ככותב-אמן, כרופא בוחן כליות ולב שוקל נשמות ומודד רגשות בעדינות של צורף, בהגברת עם הכלבלב גבר נשוי פוגש אשה נשואה בעיר קיט, קיץ אחד, מנותקים מהזמן והמקום. אין להם עתיד משותף יחד, אבל יש להם הווה מלא במלנכוליה ובאושר גם יחד. זה מוזר איך תשוקה עזה יכולה לגרום למשהו להיות בו זמנית גם כואב וגם אוהב, צורב ולוטפני, מפחיד ומושך באותה עוצמה ממש

האם המלים הן שתיקה? כנראה שלא, אבל מלים הן תחליף לדבר האמיתי. הן אוננות במקום סקס והן תמיד הדרך, ולא המטרה. מלים הן הדרך אל האהבה. הן לא ה-אהבה. "למה אנחנו לא מדברים יותר?" שואל קליף ריצ'רד בשיר משנת 1978. לא מדברים, כי מה הטעם במלים ללא מימוש בסופן. על מה יש לדבר, אם המלים הן שתיקה.

אנשים מעדיפים לשפוך מלים מלגעת, כי זה פחות מפחיד לעשות משפטים מלעשות אהבה. מלים הן החוטים הוירטואלים שעליהן אנחנו קושרים, לכאורה, אדם באדם. בעולם מושלם אולי היינו יכולים לוותר עליהן ולגשת אל מה שחשוב באמת אל מה שלא נאמר. אל מה שרק הגוף יכול לבטא, במגעו בגוף אחר. אבל העולם לא מושלם והעולם מלא בכל כך הרבה שירי אהבה וחסר כל כך את האהבה עצמה.

אשה בחלון. אדוארד הופר

Gregory Crewdson  , אשה בחלון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אם זה היה מתפרסם בדה-מארקר קפה, לא הייתי מתאפק והייתי, למרות סלידתי וסלידתך מכוכבים, מככב אותך.
    מעבר לזה שכתבת נפלא, הצלחת לתאר לגמרי במדויק את התחושות שלי מהחודשים האחרונים בחיי.
    ואתה בכלל לא מכיר אותי.
    אם היה לי כוח הייתי מתחיל כאן דיון על אהבה, בדידות ומילים, אבל השארת אותי המום.
    אני משאיר את הדיון למגיבים הבאים.
    (בתקווה שהפעם אף אחד לא יוציא את דברי מהקשרם ויפרש אותם הפוך לגמרי מכוונת המשורר, כפי שנעשה באחד הפוסטים הקודמים שלך…)

  • Sem  On 09/03/2007 at 1:52

    מצטרפת לדורון, הכתיבה שלך מדהימה, אך מה שמדהים יותר הוא מה שלא נכתב. השתיקות גרמו לי לתהות על מהלך חיי "מלים הן הדרך אל האהבה. הן לא ה-אהבה".
    ואני אוהבת לדבר…
    הדברים החשובים באמת, המובנים מאליהם, הם אלה שאיש מהם לא אומר במלים.
    אהבתי

  • ריקי  On 09/03/2007 at 3:30

    הייתה כשקראתי את הטקסט הזה, שהוא אחד מהיפים שפרסמת, אם לא היפה שבהם.
    כמה דברים: שני הסיפורים הקצרים שציינת הם גם האהובים עלי, מגיל צעיר מאוד. כתבתי את זה בעבר לגבי סלינג'ר. שניהם כל כך שונים ועוסקים בנושא שונה. גם הסגנון, רואים שיש שם שתי יבשות שונות, ארה"ב ואירופה. אבל בשניהם יש איפוק והמון מידע שלא נמסר, חבוי מתחת למילים ומחדיר עוצמה מפלחת לטקסט.

    כשנתן יונתן דיבר על חד פעמיותם של החיים הבנתי את זה, ועם זאת, חשבתי על אשתו הזנוחה, הפגועה ועל ביתו. אצלי הסימפטיה הולכת אל הפצועה קודם כל. זכותנו לחוות קצת אושר עד שכל זה יגמר, תאריך התפוגה ברור, ובסופו של דבר, הוא עשה דבר נכון, גם כאשתו הייתי רוצה שילך אם הוא אוהב אחרת. אבל האם לבנות את האושר שלנו על סבל של אחר/ת זה דבר שלא משאיר צלקת בנשמה. וזו מחבלת באושר המשותף בסופו של דבר? מזל שאין לי נסיון בכך.

    "אתה כתבת: אנשים מעדיפים לשפוך מלים מלגעת, כי זה פחות מפחיד לעשות משפטים מלעשות אהבה. מלים הן החוטים הוירטואלים שעליהן אנחנו קושרים, לכאורה, אדם באדם. בעולם מושלם אולי היינו יכולים לוותר עליהן ולגשת אל מה שחשוב באמת אל מה שלא נאמר. אל מה שרק הגוף יכול לבטא, במגעו בגוף אחר. אבל העולם לא מושלם והעולם מלא בכל כך הרבה שירי אהבה וחסר כל כך את האהבה עצמה".
    זו פסקה מפוארת, כתיבה נפלאה, אבל אני רוצה לומר משהו אחר: בעולם שבו כל כך מהר הגוף לומד לשקר, המילים לא יכולות לעשות את זה. הן בוראות חיות במקום שבו יש מוות, חידלון, שגרה. אהבו אותי בגוף הרבה פחות טוב ממה שאהבו אותי במילים, ואני אשה של מילים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 09/03/2007 at 5:42

    את "לאסמה-באהבה ובסיאוב" (או "בזוהמה",בתרגום החדש יותר), הסיפור הזה כ"כ מרגיש קרוב אליי,מכל מיני סיבות,שאני לא מעוניין לפרט, עד שאני,כשאני קורא אותו שוב, אני מרגיש פשוט מחנק…

    ובנוגע לאירוטיקה בתיאטורן,או בקולנוע: אחת הסצינות האירוטיות ביותר שיצא לי לראות, היה באיזה סרט מינורי לחלוטין של פולנסקי,שאני אפילו לא זוכר את שמו,איזה סיפור על בעל ואשה שמגיעים לפאריס,והאשה נעלמת, והגיבור,יחד עם איזו בחורה צעירה,יוצאים לחפש אותה.
    הסצינה שאני מדבר עליה, היתה באיזשהו מקום קרוב לאמצע,או לסוף הסרט, כשהגיבור רוקד עם הבחורה במועדון-לילה כלשהו, הבחורה (עמנואל סינייה,אם אני לא טועה), לבושה לחלוטין (בשמלה אדומה משגעת),ומה אני אגיד,הסצינה הזו עם שניהם רוקדים שם,לבושים לחלוטין,היתה כ"כ אירוטית, שלא הרבה נתקלתי בכמוה,גם בסרטים אחרים ובעירום חלקי,או מלא.
    למשל,יש הסצינה הנפלאה ההיא ב"תמונות קצרות" של אלטמן, כשהאשה (שכחתי את שם השחקנית,טוב,עברו כמה שנים…)רבה עם בעלה (אם אני לא טועה), והיא חצי-עירומה, כלומר בלי תחתונים,עם כוס חשוף לחלוטין, ואתה כולך מרוכז במריבה ובצעקות שלהם, ולא מתחרמן אפילו בגרוש…
    טוב,כמובן שאלטמן לא התכוון "לחרמן" אותנו בסצינה הזו…

  • אנאבל  On 09/03/2007 at 6:44

    אז מה המשמעות של כל זה

  • ריקי  On 09/03/2007 at 7:34

    של פולנסקי, ואני זוכרת ומסכימה לגבי הסצינה המדוברת, וגם לגבי זו של אלטמן שאני נזכרת בהר ברגעים משונים והיא משעשעת אותי.

  • ענתיכ  On 09/03/2007 at 8:03

    טקסט יפהפה,
    באמת אחד הנפלאים שלך (אף שבהחלט לא היחיד).

  • מירי  On 09/03/2007 at 8:08

    אבל אבל אבל
    איזו מין אהבה הייתה מתפתחת בעולם נטול מילים – אהבה דלה. שום דבר קרוב לחוויה הטוטאלית והמטלטלת המוכרת כל כך, כי
    המחוות הגופניות חוזרות על עצמן ומצמצמות את טווח החוויה האנושית, בעוד המילים מרחיבות אותה.
    בת הים הקטנה, של אנדרסן ויתרה בשם אהבתה על קולה, ולכן לא הצליחה לזכות באהבתו של הנסיך, כי אהבה דורשת מילים, כמו שכבלים מוליכים חשמל ככה מילים מוליכות אהבה.

    אבל כמובן שגם זו אשלייה ענקית, כי גם המילים לא נשארות, מתפוגגות כמו בועות סבון, ומה שבסופו של דבר נשאר אלו בקושי זכרונות

    יפה כתבת, והציורים המלנכוליים של הופר מוסיפים לאווירת הדכדוך הסתווית.

    החדפעמיות של החיים היא תירוץ נפלא להמון מעשים משוגעים. גם לאהבה. אולי העצב מספק אותה, כפי שהאהבה מספקת אותך. עצב הוא מכרה זהב ריגשי.

  • מירי  On 09/03/2007 at 8:13

    עוד קצת על אהבה, כתיבה, מוות והקשר ביניהם
    פיסקת הפתיחה של מיכאל שלי, עמוס עוז:

    "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות"

    …ז"א, כשהאהבה נגמרת, הכתיבה בונה לה מוזיאון

  • אלינור ברגר  On 09/03/2007 at 8:39

    הנה האבסורד:
    אתה כותב נגד המלים, אבל דווקא המלים שלך הן שמרעידות את כל כולי. שליטתך המדהימה במלים מצליחה לגרום לי להזיל דמעה ולהתנשם מעברו השני של המסך.

    בועז, איך אתה יכול לומר שהמלים אינן אלא שתיקה, כשהמלים שלך מצליחות לחולל את כל זה, ויותר, אצל אנשים שקוראים אותן? אני, כמו ריקי, אשה של מלים. בלי המלים גם הגוף לא נכנס לפעולה.

    טקסט מדהים.

  • ח ל י  On 09/03/2007 at 8:52

    הטכסט הזה כלכך מדוייק במה שרצית ויפה באיך שעשית,אבל כל כך לא נכון מבחינתי:)

    אתה כותב: אנשים מעדיפים לשפוך מלים מלגעת. אוהו, אם תשאל את רוב רובו של המין האנושי, בודאי את זה הנשי, התשובה שתקבל תהיה הפוכה:
    אנשים מעדיפים לגעת במקום לדבר.

    וזה נכון, לדעתי:)
    אנשים באמת מעדיפים לגעת במקום לדבר,
    כי זה יותר קל
    פשוט להזדיין –
    וכן, אני יודעת שבכוונה שלך כיוונת ליותר מאשר סתם להזדיין –
    אבל שני הדברים לא ממש קלים –
    לגעת בכוונה עמוקה ואינטימית
    ולדבר בכוונה עמוקה ואינטימית

  • ערן  On 09/03/2007 at 9:31

    בועז,
    אני כל כך אוהב את כתיבתך ועוקב אחריה כאן בשקיקה אך הפעם חשתי צורך לומר (וזה אירוני משהו) שהשארת אותי פשוט בלי מילים.
    סיימתי לקרוא בשצף את הפוסט ואני חייב לצאת לעבודה אך אני חייב לקרוא אותו שוב ושוב ולהתעמק בו כי יש בו משהו ששלח יד עמוקה לתוך החיים שלי בתקופה האחרונה.
    וזה, אגב, אחד הדברים שאני אוהב בכתיבה.

  • אלינור ברגר  On 09/03/2007 at 9:34

    "מלים, מלים, מלים…"
    (שר החצר פולוניוס. "המלט" של שקספיר)

    ומעשים? דווקא מעשים אין כל כך הרבה. יש כל כך מעט. בטח לא מעשים של אהבה כמו שבועז כתב. והרי ויליאם אחר, לא שקספיר, ויליאם רייך כתב בכתביו החתרניים שאם אנשים יעשו יותר אהבה, הרבה יותר אהבה, יעשו אהבה לא ידברו עליה, אם אנשים יעשו יותר אהבה תהיינה הרבה פחות טענות, מריבות ומלחמות

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 09/03/2007 at 9:37

    בועז, אתה גאון. נקודה

  • ח ל י  On 09/03/2007 at 9:58

    אבל, הרי אנחנו וריקי גם 🙂

    הנה כתבת בעצמך "אני, כמו ריקי, אשה של מלים". בלי המלים גם הגוף לא נכנס לפעולה – וכמוני
    הרבה אנשים (נשים בכלל צריכות כל כך את המילים ) –

    והמעשים? המעשים הטובים, האינטימיים, המצויינים, אלה שאנה אנחנו באים/ות בלעדיהם מגיעים בטבעיות מהלב, מהגוף, מהנשמה ומהמוח

    עם המילים קצת יותר קשה…

  • רוני  On 09/03/2007 at 10:30

    זו שירה צרופה, הרשימה הזו.
    יש פה משפטים שצריך לגזור ולשמור. קסם אמיתי מרחף, ותחושה של אמת דוחקת ושוברת לב.

  • צביקה  On 09/03/2007 at 10:46

    חמישה חושים יש לנו
    כל אחד מתחבר יותר לחוש משלו
    או לשילוב של חושים משלו
    למראה
    לקול/למילה
    לריח
    לטעם
    לנגיעה
    המסר עובר כשמשתמשים במה שמתאים לנו ובכוונה מלאה.

    בכל אופן, אהבתי מה שכתבת
    תודה
    צביקה

  • ג'וליה  On 09/03/2007 at 10:54

    "…לא מובן מה מתלהבים ממך כל כך"

    הנה דוגמא לאדם שנולד עם הזכות המופלאה לחשוב, לדבר, להביע, לכתוב, זכות שכ"כ הרבה אנשים לא קיבלו בגלל מגבלות פיזיות, מוחיות או פשוט בגלל שהם גרים במדינה בה אין חופש ביטוי מובן מאליו. ומה הוא עושה? הוא בוחר להתבטא בצורה כזו. מדהים, לא?

    זה ההבדל בין להביע דעה לבין סתם להיכנס בבן-אדם כי מתחשק לך להמעיט בערכו.

  • ג'ולי  On 09/03/2007 at 11:54

    לתופעות שממחזרות חומרים של אחרים ומגדירות את עצמם ממציאי המאה.
    בועז עדיף שתעשה אהבה ולא טקסטים, תשאיר את העבודה למוכשרים באמת.
    תשמיע מוסיקה זה טוב.

  • אורית  On 09/03/2007 at 12:27

    אני לא מסכימה איתך, אבל זה לא מוריד מנהדרותו של הפוסט.

    מילים משמשות כחלק מהנוף של החיים שלך, וגם אם הדרכים שתלך בן לא יובילו לעיתים לנקודה התכליתית האחרונה, השקיעות והזריחות בדרך יעשו אותה לכדאית.

    אני זוכרת שכשקראתי את דבריו של נתן יונתן חשבתי שאם הוא לא היה עסוק כל-כך בחד-פעמיותם של החיים, אולי הוא היה מצליח למצוא את אורך הרוח כדי לשמור ולטפח אהבה כך שהיא לא תהפוך למוצר צריכה חד-פעמי – השתמש וזרוק. ואז, אולי, החיים האלה, למרות חד-פעמיותם, היו מציעים לו יותר מ"קצת אושר".

  • אבי נאווי  On 09/03/2007 at 12:31

    טקסט מרשים מאוד,בועז

    עורר בי רצון לשלוח לך את זה
    דקארט מול גסנדי: שאלת הקיום- גוף ונפש
    http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-1702.htm

  • ריקי  On 09/03/2007 at 12:37

    …ז"א, כשהאהבה נגמרת, הכתיבה בונה לה מוזיאון ….

    😦 וגם 🙂
    כל כך יפה

  • שגיאB  On 09/03/2007 at 13:00

    love is what happens when you're busy making other plans
    אבל אחר-כך צריך להתאים את התכניות לאהבה, וזה שם המשחק.
    כפי שכתב פיטר האמיל:
    only writing love songs when it's gone and dead

  • עמיר  On 09/03/2007 at 14:11

    נהדר, בועז. רק למסגר ולתלות
    ולחזור לקרוא שוב ושוב.

    למירי – כתבת:
    "זו אשלייה ענקית, כי גם המילים לא נשארות, מתפוגגות כמו בועות סבון"

    אני לא מסכים. יש מילים שנשארות, פוצעות, ויש גם כאלה שמרפאות ונותנות טעם לחיים.

  • איתמר  On 09/03/2007 at 14:18

    אהבתי לקרוא

  • יגאל  On 09/03/2007 at 14:26

    אתה כותב בעל איכויות נדירות

  • נגה  On 09/03/2007 at 14:35

    נתן יונתן אהב את החיים ואהב לאהוב. הוא בחר באהבה. זאת למרות שבנו היקר נהרג וכל חייו קרסו
    עם מותו של הבן. לכן כל מה שכתבת זו קשקשת ובלבלת מבלי להכיר לעומק את המשורר הדגול.

    את מבינה את נתן יונתן כמו פרקליט השטן.
    ולא פחות מכותב הפוסט למעלה, שקושר בין שתי מהויות שונות בתכלית השינוי.

    כתיבה לא באה במקום לעשות אהבה, היא באה לא פעם כמראה של האהבה, וכמו שאמר כבר מישהו
    הוא במקרה היה מוסיקאי מחונן שאמר אמת והיא:
    שאין אהבות שמחות.http://mooma.keshet-tv.com/Discs.asp?ArtistId=1546&AlbumId=13974
    יוסי בנאי שר ברסאנס
    התכוונתי לברסאנס, לא לבנאי.

  • נגה  On 09/03/2007 at 14:38

    ביצוע: יוסי בנאי
    מילים: לא ידוע
    לחן: ג'ורג' ברסאנס
    תרגום: נעמי שמר

    לכל אדם יש צל עימו עליו ללכת
    אותו עליו לשאת כל עוד כוחו עימו
    בחולשתו לחיות, למות אצל עצמו
    דימית לאחוז את אושרך בכף
    אבל הן אושרך, את כף ידך צרב
    כי אין אהבות שמחות.

    חייך הם תמיד פרידה שאין בה חפץ
    פרידה מלאה מכאוב, פרידה ללא חמדה
    כמו גדודי צבא, שיעדם ניטל
    ליבך את דמעותיו עוצר כמו חייל
    אשר בקרב נוצח, על כן אל תתהלל
    כי אין אהבות שמחות.

    גם את אהבתי שאת ליבי פוצעת
    אותך ליבי נושא כמו ציפור פצועה
    ואנשים זרים צופים בנו דומם
    האנשים זוכרים מילים אשר מחקתי
    מילים שעל ידך תמותנה בנשיקה
    כי אין אהבות שמחות.

    עבר הזמן ללמוד מניסיונות חיינו
    כבר שנינו מתייפחים בקול אחד עם ליל
    כמה כאב עצור באחרון שירנו.
    וכמה חרטות פורטות על כל מיתר
    וכמה יבבות בלחן הגיטרה
    כי אין אהבות שמחות.

    כי אין שום אהבה אשר איננה צער
    ואין שום אהבה, אפילו לא אחת
    אשר ממכאובה נפשנו לא גוועת
    אפילו אהבת הארץ בה נולדנו
    אין אהבה אחת שלא תדע לבכות
    כי אין אהבות שמחות.

  • אורית  On 09/03/2007 at 15:29

    אני אכן לא "מכירה לעומק את המשורר הדגול", אני בספק לאיזה עומקים של הכרת הפרסונה הלא-ציבורית שלו את הגעת, אבל גם אם תהני מהספק,ציטוט דבריו של יונתן אצל בועז וההתייחסות שלי לאותו ציטוט, שניהם מתייחסים לרוח הדברים יותר מאשר לאדם הפרטי שמאחוריהם.

  • יותם  On 09/03/2007 at 16:55

    כל הקישור הפרוורטי של "כתיבה כתחליף לסקס" הוא מתפקד מראש כסלוגן משפת הרחוב שמחפשת לעצמה הכרה. יש אין ספור גברים ברשת שמחפחשים פורקן איום ונורא לתסכוליהם המיניים, ואחת הדרכים הנכונות בעיני המתוחכמים יותר, הוא לעוות את הדברים, ולהכניס מבפנים את הלחץ המיני פרוורטי המעוות שלהם.
    קראתי את הערותיך באתר אצל איתמר זהר בנוגע לדפוסי התנהגות שהמצאת לנשים ש"אלפים מהן נשואות להומואים כי יש להן לבידו דפוק"
    ואתה ממשיך באותה שיטה.
    חבל שנופלים לרשת הזאת כל כך הרבה אנשים ולא שמים לב שהכל סתמי, בנאלי ופתטי בכל ההכרזות שלך, מעוות ומחפש פרובוקציות לשמן.

  • קלאריסה  On 09/03/2007 at 18:26

    כמיהה לאהבה. בדידות. פיוטיות. כמה יפה כתבת, בועז. ו,הגברת עם הכלבלב של צ'כוב – למדנו את זה בתיכון ומאז כבר 20 שנה אני מוצאת בו בכל קריאה מחודשת עוד רובד ועוד גוון. תודה, בועז

  • האישה שעלכף היד האחת  On 09/03/2007 at 19:04
  • נועם  On 09/03/2007 at 20:09

    אבל מאוד מלנכולי
    מתאים לרגע מסוים
    למצב רוח (חולף?)
    אבל החיים הם הרבה יותר מזה
    וגם המילים כמובן
    והכתיבה

  • shin  On 09/03/2007 at 20:54

    מעשה אהבים. כמעט התגלו פה יצרים וכמעט נפרקו.
    אבל זה רק מילים…
    בועז, מאוד כיף לקרוא אותך. אתה כותב נהדר.

  • drorko  On 09/03/2007 at 21:23

    "חייבים להיות מאוהבים כדי לכתוב שירה"
    בוקובסקי היה אובססבי למילים למותגים , להרגלי
    צריכה , אכילה , שתיה חריפה , בתי שימוש , זיקנה.
    הוא לא ויתר על שום פרט כדי להגיע לתוך נפש האדם הוא תאר את כל המיאוס הדיכאון הזוהמה
    בגשם של מילים . הסיבה לחיות על פי בוקובסקי היא להרגיש ולא לבזבז זמן .
    ולצאת כנגד השיגרה וחיי היום יום
    הוא גם היה מאונן אובססבי..

  • אחת מהצפון  On 09/04/2007 at 0:13

    אין לי מילים לתחושות שהציפו המילים שלך ביחד עם התמונות שבחרת לחבר להן.

    יחד עם חלי גולדנברג בפוסט הנהדר שלה "בעניין יורם קניוק" ויחד עם אורית עריף מתחיל, אולי, להיווצר קול חדש בבלוגיה. פחות יהירות (ע"ע יהודה בלו), פחות הרצאות (ע"ע נעמי כרמי)ופחות דעות בגרוש (ע"ע שוקי גלילי). צליל מכוון, מדוייק,שמופנה פנימה אבל מאפשר גם לאחרים להשתתף ולהשתקף בחוויה האישית.

    מילה למגיבים מעליי- אל נא תרדדו את התגובות שלכם לידי מסכים\לא מסכים ולמה וככה…
    בטקסט מהסוג שכתב כאן בועז-זה לא רלוונטי.
    בטוח שמשהו מדבריו מהדהד אצלכם.

  • רוני  On 09/04/2007 at 9:31

    מה שבאמת מצוין זה שאני לא מסכימה עם אף מילה ובכל זאת כל כך נהניתי, זה יפהפה.

  • מגיבה  On 09/04/2007 at 9:54

    מי שאוהב את הטקסט הזה אוהב סקס, מי שלא אוהב את הטקסט של בועז אוהב רק מילים, זה מה שבועז התכוון, זה מאוד ברור, עכשיו הוא מסווג אתכן, תזהרו…

  • נועם  On 09/04/2007 at 10:04

    אחת מהצפון – מדוע את עסוקה כל כך בסיווגים וציונים. מי אוהב סקס ומי אוהב מילים, מי יהיר ומי מרצה, ומי בעל דעות בגרוש.
    אלף פרחים יפרחו בבלוגיה, וכך טוב. ובלי ציונים בבקשה.

  • E  On 09/04/2007 at 10:46

    איך שכחת את enjoy the silence של דפש מוד, שמדבר לכל האורך בגנותן של מילים שיכולות לפגוע.
    ויש גם את don't answer me של הפרוייקט של אלן פרסון. "אל תעני לי, אל תשברי את הדממה, אל תתני לי לנצח". וגם קליפ נפלא:

    פוסט מצויין.

  • ספוטניק  On 09/04/2007 at 11:26

    אחד משני הסיפורים הקצרים האהובים ביותר עלי, הוא מאותו הקובץ "9 סיפורים של סאלינג'ר," ונקרא: "לאזמה, באהבה ובזוהמה."

    זה ללא ספק אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי, ובכל פעם שאני חוזר וקורא בו הוא עדיין גורם לי צמרמורת.

    הסיפור השני הוא "שכנים" של ריימונד קארבר, שחביב עלי במיוחד. אמת שגם ככה כל סיפור שלו מרגיש כמו בעיטה לביצים, אבל משום מה לזה שמור לי מקום מיוחד.

    אולי כי דווקא הוא משרה אווירה קלילה יותר מן האחרים, ואולי בגלל שהוא היה הסיפור הראשון של קארבר שירד לי בו האסימון. אחד מהשניים 🙂

  • אלינער  On 09/04/2007 at 20:32

    הנה העצים במלמול עֲליהם
    הנה האוויר הסחרחר מגֹבה
    אינני רוצה
    לכתוב אליהם.
    רוצה בלבם לנגוע.

    נתן אלתרמן, מתוך שירים שמכבר, הקיבוץ המאוחד 1972

  • שי טוחנר  On 09/05/2007 at 11:28

    אבל כתוב בצורה יפהפיה

    בועז במיטבו

    ובכל מקרה מעורר הרבה מחשבות.

    שי

  • סיס  On 09/05/2007 at 12:53

    הפוסט הזה כל כך מרגש וכל כך פיוט – תודה!
    אהבתי כל מילה ובעצם נשארתי עם דמעות ועם שקט!

  • דניאלה  On 09/05/2007 at 19:43

    איזה תמונות מדוייקות,

    ניתן לחוש בשתיקה שעוברת דרכן.

  • רונה צורף  On 09/05/2007 at 20:01

    ואת משמעותן
    יבוא לו גל ישטוף אותן.
    אבל אני כרוך אחריה, מחכה לי בלילות,
    ללכת שבי אחריה, לשמוע את הציפורים שרות…
    ואיך שלא אפנה לראות תמיד איתה ארצה להיות,
    שומרת לי היא אמונים, לא מתרוצצת בגנים.
    וגם אני בין הבריות לא מתפתה לאחרות.
    גלים עולים, חולות נעים, איוושת הרוח בעלים.

    שיר בלתי אפשרי של זילבר, חיים בלתי אפשריים, אבל בכתיבה, בכתיבה ה-כ-ל אפשרי !

    בגוף כולנו מבינים, זה קל, אבל במילים מעטים הם הנוגעים בדיוק בנקודה. אבל אסור לשכוח שרק מה שהוא של גוף נחקק בבשר ובמציאות והמילים הן וירטואליות, מעופפות להן ברוח ולא נוחתות כמעט בשום מקום.

    כתב את זה יפה יהודה עמיחי –
    "…כי מה שלא יהיה אף יד אינה כותבת
    ומה שלא היה של גוף, לא יזכר"

    אצלנו הירושלמים ישנה מסורת להזכיר את עמיחי ביום השנה למותו במקום הנפלא 'תמול שלשום'
    כל מי שרוצה יכול לעלות ולהקריא משירתו. גם אתם מוזמנים להגיע ב-24 החודש בשבע ולהתענג…
    שנה טובה לכולכם, התגובות כאן מדהימות בכנותם…
    רונה.

  • נוקיה  On 09/05/2007 at 22:54

    הוצאת לי את המלים מהפה!
    קראתי את מה שבועז כתב ונזכרתי בשורות המדהיות של אלתרמן שמלוות אותי כל חיי.
    זו הכתיבה בתימצותה.
    ועוד אני רוצה לצטט את ויליאם פוקנר "בשוכבי גוועת":
    "היה זה אז כשלמדתי כי המלים הן לא כלום, כי המלי לעולם אינן תואמות אפילו את מה שמתאמצות להביע"
    וציטוט נוסף:
    "הדיבור הוא מקור כל אי הבנה"
    "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"
    אנטואן דה סנט אקזופרי, "הנסיך הקטן"

  • אסנת  On 09/06/2007 at 2:59

    ריגשת אותי
    אנחנו חיים בתקופה כזו שהמגע הפך לחציית גבול והמילים נשפכות ונשכחות מכל בלוג, אתר תוכן ועיתון
    אם היינו יכולים לחבק את כל מי שאנחנו רוצים היה לנו יותר קל ויותר טוב ויותר פשוט, אבל אנחנו מעדיפים לסנן את הרגשות שלנו בהברות, במוסכמות, בתכנים מובנים מאליהם כאשר את הדבר האמיתי, אפילו את החום שהגוף שלנו מפיק אנחנו שומרים לעצמנו

    הלבד, הבדידות הזו היא לא עניין נסיבתי, היא קיומית והיא נמצאת אצל כל מי שעוצר לרגע כדי להתבונן

  • לגי  On 09/06/2007 at 14:21

    אני כותבת, אני בחורה של מילים, ביני לבין עצמי

    כלפי חוץ, אני רוב הזמן שותקת ויכולה לספר
    שרוב האנשים לא מסתדרים עם השתיקה
    הם לא מבינים אותה, או שהיא מביכה אותם

    זה יצר לא מעט בעיות בהתחלות חדשות שהיו לי עם גברים

    או בתקשורת עם אנשים

    וזה לא שאני לא מוציאה מילה מהפה, אני כן, אבל יחד עם זאת אוהבת הכי לשבת יחד ולשתוק

    רק להיות שם

  • ליאת  On 09/07/2007 at 19:01

    במילים…
    זה אומר משהו על האהבה שלך?

    בעיני-
    מילים ומגע צריכים לבוא יחד- בהשלמה. לא זה במקום זה…..
    מגע צריך להיות הקצה- כשכלות כל הדרכים להעביר את האהבה.

    לצערנו, מגע זה משהו שיכול לקרות בכוח, לאו דווקא באהבה…

    עוד אבוא אל סיפך

    מילים: נתן אלתרמן
    לחן: עודד לרר

    והנה אלתרמן- מדגיש ומאיר-

    עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות.
    עוד אצניח אלייך ידיים.
    עוד אומר לך את כל המילים הטובות,
    שישנן, שישנן עדיין.

    כי ביתך העני כה חשך לעת ליל
    ועצוב בו וודאי לאין סוך.
    וחיי שכרעו בלי הגיע אלייך,
    הוסגרו לחוצות ולתוף.

    אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
    את פולחת כזכר נשכח.
    הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,
    הדממה הזאת היא שלך.

  • חמרמורת  On 09/07/2007 at 22:08

    מילים. אין לי בעיה איתן. להפך, אי אפשר לחיות בלעדיהן. אבל כשמשתמשים בהן כתחליף, במקום הדבר האמיתי, הן הופכות לאיברים מתים שאין בהן שום תועלת.

    כבר חודשיים שכל התקשורת ביני לבין הגבר שהכרתי מתנהלת במילים. בעיקר במייל, במסנג'ר ומעט באס.אמ.אס, כי אני פשוט מתעבת ניידים.
    שנינו מנסים לגעת אחד בשני, אבל נסים לחיקן הבטוח של המילים.

    יש לי הרגשה חזקה שבמילים אנחנו מנסים להחיות משהו שיכול להתקיים רק בתוכן, אבל לא מחוצה להן. לכן הבריחה אליהן. הן מנחמות.
    אנחנו יודעים שבלעדיהן, דבר לא יקרה. לפחות לא דבר מרגש, משמעותי, אמיתי. לא וירטואלי.
    הפנטזיה חזקה יותר מהמציאות.

    אבל מה קורה שהמציאות לוקחת? לא צריך מילים.
    אלא רק כקינוח.
    כשכבר אהבת ונאהבת, המילים יכולות רק להוסיף. אבל ליד, לא במקום.
    ממש לא במקום האהבה.

    אני כבר יודעת.
    ביום שיימאס לי מהמילים, אפתחת צוהר לאהבה.
    לא לפני זה.

  • גולה  On 09/08/2007 at 0:43

    מילים עם צורה , שפת אם- תגיד כדור תעצום עיניים והוא שם -כמה קל להגיד אני אוהבת באנגלית כמה קשה בעברית.
    מגע שבא מבלי לגעת באמת, לעשות אהבה ולהישאר תמים. חיבור לאחד לדיוק במילה במגע בעולם מושלם כל מילה מדוייקת – כל מילה צורה נפלאה נוגעת מרגישה מקרבת.

  • avha  On 09/11/2007 at 18:27

    אוננות זה סקס.
    סקס זה חיים.
    אהבה היא מילה גדולה ולא ברורה.
    אני מציעה אינטימיות,
    ב(מסגרת ה-)לית ברירה (:

    שנה טובה בועז.

  • יהודה שמשון  On 09/11/2007 at 19:28

    קראתי בעיון 🙂
    נהניתי. מאוד.
    תודה.

  • אורח לרגע  On 09/13/2007 at 11:19

    בכל זאת וחרף אי האופנתיות, קצת פילוסופיה של הלשון: בטרקטטוס המוקדם המילים כסולם. מטפסים ומטפסים, כדי לזרוק אותו בסוף
    ולחוות את ההתגלות המיסטית-רומנטית.

    במחקרים המאוחר השפה לא כהבניית מציאות או תמונה, אלא משחק, אחד ממשחקי העולם

    מבין שאתה רומנטיקן עד הסוף: מריר, פסימי, אבל בכל זאת מחכה לגאולה ולסוף הטוב. האופסימיסט והמודרניסט שמחפש את 'הדבר האמיתי'. אני מעדיף את המילים כחלק ממשחק רחב יותר שכולל מגע, אי-מגע, ריח וכו'. גאולה זה לא מבשר, אבל אינטימיות, כמו שכתבה מישהי, אולי כן

  • נבט חיטה  On 09/18/2007 at 21:27

    נהניתי לקרוא.

  • זלפה  On 09/25/2007 at 10:53

    הוא עורר אותי לחשוב על זה שדווקא אחד המשפטים שהכי מדברים אליי בשירים זה: "אני נושא עמי את צער השתיקה" (יעקב אורלנד).
    המילים אינן מזוייפות, המילים מזוייפות כל זמן שאתה משתמש בהן כדי לא לאמר את מה שאתה אכן רוצה לאמר.
    ובסופו של דבר, כשאנחנו לא אומרים,אי אפשר להתחמק מצער השתיקה. מ"נוף האלם ששרפנו אז מפחד".
    אולי בגלל זה הפוסטים שלך חזקים כל כך.(קראתי כמה מהם )
    אתה מצליח להעביר את הרגש המדוייק. להגיד מה שבאמת בוער בך. "ודברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב".

  • האישה הגבוהה  On 03/05/2008 at 11:01

    נכון, זה באמת הרבה יותר עצוב כשלא שוכחים זה את זו

  • עידית  On 02/03/2009 at 7:52

    זה נכון
    והוא מלא בשירי אהבה
    אבל הוא גם מלאׁ(מלא!!!) באהבה
    וזה ענין של החלטה, האהבה הזאת
    ויתור, לעמוד על שלך (שלי, שלה, שלו)
    ובעיקר הרגשה
    אתה כותב נורא יפה

  • llaliiblue  On 09/06/2012 at 10:43

    איזו שלמות. התמונה של האישה בחלון כל כך יפה בעצבותה. הרשומה הזו נפלאה, מכמירה את הלב. כתבת עצב. מזל שיש לי זמן לנבור לך בבלוג, רשומה כזו לא הייתי רוצה לפספס.

    קראתי פעם אחת, ואז קראתי שוב. מה אני אגיד? אני מכורה למילים. מילים משפיעות עליי יותר מכל דבר אחר. לפעמים מילים נוגעות בי יותר מהמגע עצמו, מעוררות, מרגשות. עושות אהבה. צריכה שידברו אליי, שיכתבו לי, שיקראו אותי.

    לא יתכן שמילים הן התחליף לדבר האמיתי. הן תוספת, הן משחק מקדים, הן מעטפת לדבר האמיתי, וכשהן באות לבד, מנותקות ממגע, הן יוצרות עולם משלהן, מלא בעוצמה. מילים מבטאות תשוקה עוד לפני שידעת שהתשוקה קיימת. אני אוהבת מילים. אני לא יכולה בלעדיהן. בת מזל תאומים, המוח הוא האיבר הכי מיני שלי, הרי יצרי, הכל מתחיל ממנו, ואח"כ מתגלגל..

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: