כריסטין. סרטי חצות. קרפ קפה ובטהובן

 

ב-1985 נסעתי לראשונה בחיי לבד לחו"ל. הייתי צעיר, מבולבל ולא ידעתי אף מלה אחת בצרפתית.  ידידה ירושלמית שלי הציעה לי את הדירה של אבא שלה, פרופסור לספרות, שהיתה ממוקמת במקום מצויין. זו היתה דירה בבית דירות פריזאי אופייני. חצר סגורה, דלת עץ עם תחריט, שוערת משופמת וזעפנית בקומת הקרקע, עם הסקה מרכזית ומקרר קטן וחלונות שנפתחים בקושי, על ציר ברזל כפול ומחליד. מהמרפסת אפשר היה לראות את הנהר, לשמוע את השאון הנעים של הככר וריח הקרפים הנחרכים על משטחי המתכת העגולים, הלוהטים, היתמר אל על עד לדירה ושיגע את הנחיריים.

 

ריח מאפה וקפה שיגע את הנחיריים

 

בדירה היו תקליטי ג'אז ותקליטים קלאסיים. הפרופסור אהב מוזיקה והיה לו אוסף שכלל אלפי תקליטים. מהרצפה ועד לתקרה, מסודרים לפי ה-ABC ולפי ז'אנרים ושנים. חרשתי לעומק את התקליטיה הזו ולמדתי כל מה שיכולתי על שומאן, מוריס ראוול ולודוויג ואן-בטהובן, מיילס דייויס, תלוניוס מונק וצ'רלס מינגוס.

 

 

וזה אני, עם זקן צרפתי. 1985. צילום: גדי שמשון

במשך שלושה חודשים אכלתי בגטים עם חמאה ושתיתי קפה או לה בקעריות רחבות, ספון במעיל גשם ארוך ולומד גם את השפה וגם את סמטאות הרובע. עד שערב אחד יצאתי עם כריסטין לשיטוט לילי בסמטאות הגדה השמאלית. כריסטין היתה אז בת 20, גבוהה מאוד, 180 ס"מ של אנרגיה. עם שיער מתולתל וארוך עד המתניים ועיניים ירוקות ענקיות אי אפשר היה להתעלם ממנה כשהלכה ברחוב.

 

כריסטין היתה שילוב משונה של ניגודים משלימים. חיבור של יופי חיצוני מוקצן והתעלמות מוחלטת מהשפעתו המוחצת על הסביבה. עשינו תחרות הליכה מהירה ואכלנו אוכל יפני ב"יקיטורי". שתינו הרבה יין. צחקנו המון. היה ערב ארוך ומשגע. הלכנו תחת שמי פאריז לאורך נהר הסיין, האויר היה קריר, חצינו את הגשר, אני וכריסטין, ונכנסנו לרחוב…כריסטין. שם, במספר 4, עמדה חבורה שלמה של צעירים כמונו, שעישנו ודיברו בקולניות ויצרו תור מסודר בכניסה לאנשהו.

מה זה כאן? שאלתי את כריסטין.
זה הסינמטק של הרובע. רוצה להיכנס?
איזה סרט יש היום?
זה לא חשוב, היא אמרה. אין כאן אף פעם סרטים רעים והחוויה היא אחרת. זה לא משהו שאתה מכיר.

נכנסנו. השעה היתה חצות. 100 צעירים באו לראות סרט מדע בדיוני בשחור לבן, ללא מלים, סרט הבכורה של לוק בסון המאבק האחרון מ-1983 הוקרן שם. התברר לי מיד שכל האולם, חוץ ממני, מכיר כל תמונה ותנועה בסרט. בקולנוע עישנו ושתו בירה. אף אחד לא שמע שם על חוק נגד עישון. יצאתי נפעם.

למחרת הייתי שם שוב. הפעם הקרינו בו את Easy Rider – ללא הדיבוב המתועב, כמובן. ורשון אוריז'ינל (בשפת המקור), עם כיתוביות בצרפתית. ריח המריחואנה מילא את האוויר. באכסדרת הכניסה מכרו קפוצ'ינו במחיר סמלי והיה דוכן של קומיקס. קניתי חוברת. וכך, במשך כל הקיץ ההוא, ראיתי עם כריסטין סרטים ב"אקסיון כריסטין". לפעמים משעה שבע בערב ועד אחת בלילה. ברצף. סרטים שבישראל נאסרו להקרנה היו שם סרטי חצות קבועים. "סאלו: 120 הימים של סדום" של פאזוליני. "אימפריית החושים" של נגיסה אושימה. הצרפתים חולי קולנוע. קולנוע אמריקאי קלאסי. היצ'קוק, זינמן, קרטיז או ווילדר וגם קולנוע קיצוני, חריג, מופרע, משונה ומצחיק.

 

ב"החולמים" ניסה הבמאי האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י להעביר את תחושת המקום והזמן. בסרט השנה היא 1968. מת'יו, סטודנט אמריקאי בפריז, מבלה את זמנו בעיקר בצפייה אובססיבית בסרטי סינמטק. כל זאת עד ליום שבו מפוטר מסיבות שרירותיות ובירוקרטיות מנהל הסינמטק הנערץ. אוהדי המוסד ומנהלו מארגנים הפגנה נגד הפיטורים. בהפגנה הסוערת מת'יו מכיר את איזבל ואת תיאו ונקלע לתוך מערכת יחסים משולשת ארוטית וסבוכה. ההפגנה עצמה מתפתחת למרד הסטודנטים הגדול של צרפת.
ממרד הסטודנטים לא נשאר הרבה, אבל מוסד הסינמטק הפריזאי עדיין קיים ועדיין מארח בין כתליו אנשים שיודעים איזה משפט בדיוק יגיד המפרי בוגרט בכל סצינה ב"קי לארגו" ואיזו מוזיקה נשמעת ברקע כשמסתיים "ורטיגו" של היצ'קוק. גם היום אפשר לצלול לתוך החוויה הפילמאית של הסינמטק הזה. "נרדפי החוק" של ג'רמוש מיד אחרי "ראסטי ג'יימס" של קופולה, "בעלים" של ג'ון קאסבטס לצד "זכרונות" של פליני. וכשאפשר לערוך חגיגה שלמה ליוצר מסויים, יהיה שם תור עמוס במיוחד.

 

ואני נזכר עכשיו בגעגוע עמוק בבית קולנוע אחד שאהבתי פעם בתל אביב. קראו לו קולנוע "פריז". 

ACTION-CHRISTINE

4, rue Christine
75006 Paris
Métro Odéon ou Saint-Michel

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • moon  On 07/24/2007 at 13:15

    גם לי זכורים ימים שלמים של צפייה בסרטים, בזה אחר זה בסינימטק הזה, ובעוד אחד הקרוב מאד אליו.
    היינו נכנסים לסרט אחד וממשיכים לזה שאחריו בלי לצאת בכלל…
    ובכלל בועז, תוגת נוסטלגית תקפה אותי למקרא הרשימה הזו שלך.

  • חולוני  On 07/24/2007 at 13:55

    בועז כהן היקר,
    יסלחו לי שאר כותבי רשימות, אבל אתה הכותב הטוב ביותר שמסתובב כאן.
    הרשימות שלך גורמות לי להתמכר לנוסטלגיה האישית שלי ושל אחרים, איכשהו אתה מצליח להעביר את הכל כל כך טוב.

    תודה לך, אל תפסיק אף פעם, כותב מוכשר שכמוך

    בהערכה רבה,
    חולוני ותיק

  • שי טוחנר  On 07/24/2007 at 14:24

    אתה מצליח לתאר במשפטים בודדים אווירה של עיר בתקופה הזאת.

    זו עיר שאני מכיר היטב והייתי שם פעמים רבות לתקופות זמן קצרות-בינוניות.

    לצערי, למרות שאני מכיר את המקום היטב, לא הייתי שם אף פעם בסרט. היתה לי הרגשה מוזרה של אי שייכות לקהל הזה שתמיד היה בחוץ, ואולי בעצם, למרות שאני דובר צרפתית היטב, פריז היתה תמיד אחד המקומות הבודדים בעולם שתמיד הרגשתי ממש לא שייך, למרות שבשנים האחרונות יותר קל לי כי האווירה בפריז הולכת ונהית יותר בינלאומית מיום ליום, אבל כשהאווירה המוסלמית תשתלט, וסביר להניח שזה יקרה די בקרוב, שוב ארגיש זר, אפילו הרבה יותר זר מכפי שהרגשתי אז…

    עם כל זאת, תמיד אהבתי את פריז. עיר מדהימה.

    שי

  • ג'וליה  On 07/24/2007 at 15:11

    המילה הראשונה שעלתה לי לראש כשקראתי את הפוסט הזה היתה: "פ ש ט ו ת".
    הפשטות הזו שמאפיינת את גיל 20, כשהכל לגיטימי- להיזרק בדירה של פרופ' של ידידה מהאוניברסיטה (או להיות הידידה הזו מהאוניברסיטה שבפשטות כזו יכולה להציע לך לשהות בדירה…) ובפשטות, בלי גרוש על התחת, לנחות בפריז ופשוט לגמוע אותה בהליכה, בצורה הכי פשוטה שיש: עם באגט, וקפה, וסרט בשחור לבן, ובלי חצי דאגה על הראש.

    זו פשטות של גיל 20. היא לא חוזרת לעולם.

  • עידית  On 07/24/2007 at 15:28

    זה המקום ששמעת בו את אדם מקוביץ?…

  • יהב  On 07/24/2007 at 16:25

    miles of miles of miels davis

    תודה בועז

  • אסנת  On 07/24/2007 at 18:28

    בטיול הכי עצוב שלי בפריז נורא רצינו ללכת סרט בסינמטק, בסוף איכשהו התגלגלנו ל"קרוב לבית"
    לראשונה צחקנו לפני שאר יושבי באולם שהיה תלויים בכתוביות. גם סרט הישראלי נראה שונה דרך המסך הצרפתי.
    כמה ימים אחרי ראינו את "שורטבאס" במרכז פומפידו בצהריים, אני זוכרת שהתדהמה הגדולה שלי היתה דווקא מהמושבים, הם לא מסומנים וכל הקודם זוכה
    זה פשוט לא היה עובד בארץ

    bibliothèque

  • שי בן-יעקב  On 07/24/2007 at 20:03

    נותר לי רק להוסיף שבי היכה בי גל ה 'פריזאיות' (מהולה בצער מקומי…) כשהגעתי ל"מודעה" הקטנה, שמסבירה בפשטות אילו תחנות מטרו מובילות לסינמטק. כל כך עירוני. כל כך אירופאי.

  • רוני  On 07/28/2007 at 22:29

    חזרתי לא מזמן מפאריס בפעם המי יודע כמה אני כבר הפסקתי לספור וכל פעם אני נדהמת מחדש כמה הצרפתים מחוברים לתרבות לא משנה איזו יש עכשיו בהוטל דה ויל הומאז' נחמד לדאלידה ועמדתי בתור ארוך מאד כדי להכנס והיה לכולם מאד טבעי לעשות את זה החזרת אותי לרגעים האלה הרגעים הקסומים שאפילו שאנחנו לא בני 20 הם מתוקים ביותר…

  • רונה צורף  On 07/29/2007 at 18:34

    נאה לך הזקן הצרפתי…קריסטין מסקרנת מאוד- .הרו (רחוב) ו…הנערה

  • avha  On 08/01/2007 at 23:35

    ב-1985 גם אני הייתי שם, אבל באזור אחר, Monmartre , ואתה בכלל היית עסוק עם כריסטין (:

    פוסט מקסים, מקסים.

    והערה קטנה. לדעתי, "החולמים" הוא סרט די בינוני.

  • מאיה  On 06/07/2014 at 20:29

    היו לך חיים מלאים ומעניינים:)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: