בית ספר "סירקין", חולון. 1975

מימין, מעבר לשער הברזל הצבוע טורקיז, היתה הספריה של בית הספר. ישר, קדימה, העמודים הכחולים, התומכים. אחרי העמוד הראשון, בצד שמאל, הכניסה לכיתות. בין 1969 ל-1975 זה היה בית הספר היסודי שלי. בית ספר "סירקין". חולון.

אם ממשיכים ישר, אחרי העמוד הכחול השני, בצד ימין, מגיעים לערוגות שלנו. היו לנו ערוגות ושתלנו בהן עגבניות ומלפפונים, ופרחים. אני זוכר את תחושת החול הרטוב בידיים, כשאני כורע על ברכיי, מהדק בכפותיי הקטנות את שולי וצדי הערוגה שלי. מתכופף להריח את הנבטים והשתילים. ריח האדמה. ניחוח העלים הירוקים.

בית הספר היה קטן. מולו היתה הגינה הציבורית הגדולה של רחוב רמז, עם בריכת דגים וראשנים ופסל של צבי, מברונזה שחורה בוהקת, במרכז הבריכה. בגינה הזו היה מגדל אפור, שבראשו צופר האזעקה שהיה גורם לנו להתקפי לב קטנים בכל פעם שנשמע צפירת-אזעקה, עד כדי כך שבמקום לעמוד דום היינו מרימים את רגלינו ומתחילים לרוץ בבהלה היסטרית בשל השאגה שבקעה מהצופר וכמו איימה למוטט את קירות בית הספר. צביקה כהן, יוסי יוגב ואני, הילדים הביישנים יותר של הכיתה, תמיד קצת בצד, בזמן הלימודים, אבל אחרי הצהריים, בין העמודים, בבניני הרכבת של רחוב אהרונוביץ', היינו משחקים כדורגל.

בגינה הזאת היו סיורי לימוד פעם בשבוע. לפעמים סתם אספנו עלים גדולים, יבשים, בסתיו, כדי לצבוע אותם ולבצע עבודת הדפסה על בריסטולים גדולים, בפיקוחו של המורה לציור הקנדי, שהיה שואג שאגות נוראות בקול חזק ומפחיד, אבל אני זוכר אותו בחיבה בגלל עיניו שהיו מצטעפות וחולמות, בוהות והוזות, כשהיינו מציירים בשקט בשיעוריו.

מצד שמאל, במרתף, היה חדר העבודה שבו למדנו מלאכה. היו שיעורי מלאכה ובהם ניסרנו ושייפנו ושרטטנו וגילפנו מהעץ הגולמי מיני יצירות שימושיות ושימושיות פחות. ביום האם ניסרתי לוח-סנדביץ' בצורה של לב וצבעתי בגואש "לאמא, באהבה, מבנך בועז".  עבודת סיום השנה היתה מדף לספרים. והמורה למלאכה, הזקן, היה גם הספרן הראשי של בית הספר, בשעות אחר הצהריים.  היו (ונשארו) לי שתי ידיים שמאליות, למגינת לבו של אבי. המסור היה זר לי והשופין היה מייבל את אצבעותיי. נייר הלטש היה פוצע את פרקיי, כשהייתי נשען על השולחן כדי ללטש.

אבל המורה למלאכה נטה לי חסד ויצא לבו אלי, רק מפני שתפס אותי פעם, בהפסקה, מתחבא בקצה בית הספר עם "באין משפחה" של הקטור מלו – שהיה הספר האהוב עליו בילדותו שלו. הוא הניח על ראשי את ידו הזקנה, שריח דבק מגע ואפטר-שייב זול נדפו ממנה, ואמר רק: "הקטור מלו….יפה. יפה…" – ופנה והלך ממני.

למורה אילנה שלחתי ברכות לשנה החדשה. היא לימדה אותי שנתיים והיתה יפה כמו שלגיה. למורה נילי שלימדה אותנו בכיתה ג' היה ויכוח איתי, בשיעור האחרון של אותה שנה. "השיר לא תם, הוא רק מתחיל",  היא לימדה אותנו.

אבל השיר כן תם. הוא נגמר! אין אחריו כלום… – התעקשתי.

זהו רק משל, היא ענתה.

משל, משל, אבל השיר נגמר כאן. מסתיים.

והיא חייכה ואמרה: כשתגדל תבין. שיר טוב אף פעם לא נגמר, הוא תמיד מתחיל מהתחלה.

למורה בכיתה ד' קראו ריטה. היא היתה רוסיה ונפטרה מסרטן וזו היתה פעם הראשונה ששמעתי על "המחלה הקשה" – כפי שקראו לה. אף פעם לא נקבו בשמה. תמיד "המחלה הקשה".

למורה בכיתה ה' ו-ו' קראו אסתר.  היא היתה כהה וחייכנית, אבל ממשמעת להפליא.  אני זוכר את שיעורי ההסטוריה שלה.  זוכר אותה גם ישנה באוטובוס, בחזרה מטיול שנתי להר תבור, עם מימיות ירוקות וכובע טמבל בצבע חאקי, אני מסתכל באוטובוס על המורה אתי – ורואה ששני כפתורים בחולצתה נפתחו במקרה, היא רדומה – ואני לוטש עיניים בשדיה הכהים-בוהקים, הקטנים, הספונים בחזיית תחרה ורודה וכל הרוק מתייבש לי בפה.

בהפסקות שידרו שירי ארץ ישראל. "עץ הרימון נשא ריחו" ו"ים המוות החול בלאט ינוע". רמקולים גדולים, שירים עבריים על "12 טון" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".  הכל היה חולי ולא מרוצף. רצנו בחול החם, ובימי הזיכרון לחללי צה"ל וביום השואה תמיד היו מבקשים ממני להקריא "יזכור", מגילת האש ושירת שואה. "בו-עז כ-הן יקריא עכשיו", היה רועם קולו של המנהל, מבטא את שמי במלעיל – תמיד במלעיל – בו-עז, והמקרופון היה מונח בידי וכל ביישנותי היתה נדחקת מפני המעמד המחייב. כל בית הספר עומד ומקשיב בדום מתוח, ואני מקריא לאט ובהטעמה את המלים הקשות.

בימי שישי היו שרים. מין מנהג שכזה. היה מורה לזמרה עם מנדולינה ששמו נשתכח ממני, והוא היה מאפשר למי שרצה לבוא, לעמוד ליד הלוח, ולשיר שיר כלשהו, כאוות נפשו, א-קפלה, מול הכיתה. מעולם לא שרתי. אבל חבריי לכיתה שרו. "נפרדנו כך", סילסל אילן בקולו, "בואי כלה", חיקה יוסי את אורי שבח. "מיום ראשון עד יום שישי בצהריים, יושב רבי שלום שבזי…" זימרה כוכבה  בקול עמוק, ושלמה עצם עיניים, הניח יד על לוח לבו ונתן גירסה משלו ל"איני יכול (יותר לסבול)" של נסים סרוסי.

ומאוורר התקרה הגדול הסתובב וחולצות בית הספר התכולות היו מיוזעות ואנחנו שרועים, מעולפים קמעא, על שולחנות הפורמייקה, ומעל ללוח בריסטול שהכינה וועדת קישוט "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך!"

הם שרו, ואנחנו הערצנו אותם על שירתם, על אומץ לבם, על התמסרותם לשיר, לזמרה, לכיתה, לשעה האחרונה של יום השישי, של השבוע כולו, לפני שהולכים החוצה, עם הילקוט שיש לו ריח של עור, שבתוכו קלמר עץ עם עפרונות  מחודדים ומחק לבן מלבני בריח של …מחק מתוק, תמהיל ניחוח רחוק וזר עם ארומה של געגוע.

החולות של חולון, 1975

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אישגמזו  On 07/23/2007 at 14:03

    יופי של טקסט בועז, נוגע פוגע ויודע משהו שאולי רק אנשים שגדלו חלמו והאמינו במשהו הזה שאין לו שם אי אז בשנות השמונים

  • שרון  On 07/23/2007 at 14:04

    נתפסו בעינינו אז כזקנות. ממש זקנות. פרט לפער הגילאים, אני מניחה שבמקצוע ההוראה יש "קפיצת זיקנה". קופצת עליך הזיקנה בגיל צעיר. באמת. יש משהו לא סקסי בהשגחה בלתי פוסקת על ילדים, ולכן ציצי של מורה, יפה ככל שתיהיה, לעולם לא יוכל להיות איבר שיש לו משמעות מינית

    נשים בנות עשרים וחמש, הופכות, באחת, לבנות חמישים, במקצוע הזה. לכן משרד החינוך מוכרח לשלם למורות גם "תוספת זיקנה" ופיצוי על הפיכתן לדודות, סבתות ופאקאצות חסרות מין, בגיל צעיר

    אני זוכרת שהייתי מופתעת שמורותיי הביאו בטן הריונית לכיתה. איך יצורים לא מיניים וצקצקנים יכולים לעשות סקס, למען השם

  • ירון  On 07/23/2007 at 15:21

    אל תשכח את הכדורגל עם העבריינים של בית ספר גורדון!!

  • e_milne  On 07/23/2007 at 15:24

    על פוסט געגועים משובח. חולון שאני גדלתי בה, עשור לאחר מכן, הייתה כבר מאוד שונה.

  • גבר שנותן חזק  On 07/23/2007 at 15:46

    היו לי כמה מורות בתיכון, שאם הייתי יכול הייתי מביא בהן בכיף

  • דודי  On 07/23/2007 at 16:26

    הלו הלו, להירגע שם.

  • עידית  On 07/23/2007 at 19:21

    כל פעם מחדש אתה מרגש עם הכתיבה הציורית המקסימה שלך
    עכשיו נדמה לי שאם אני אכניס את היד לתיק שלי (תיק של גברת)
    אני אמצא שם תעודת סוף שנה מכיתה ג…

  • שרון רז  On 07/23/2007 at 20:16

    אשכרה חרמן מכיתה א', הא?

    יופי של פוסט נוסטלגי מלא רגש וגעגוע

    כן, התקופות הללו של בתי הספר היסודיים של שנות השבעים והשמונים חלפו אך נשארו אי שם בזיכרון

    אתה פשוט זוכר הרבה דברים לפרטים כמו השירים וכ"ו

    גם אני עשיתי באיזה שיעור מלאכה מחזיק מפיות כזה עם שני לבבות, האחד היה על שמי והשני על שם אהובתי מבית הספר…

    ובכיתה ו' או ז' או ח' היתה מורה אחת פצצה שכולנו, הבנים, היינו מהופנטים ממנה, למרות התמימות המוחלטת

    אהבתי גם את תיאור בריכת הדגים והפרטים העיצוביים אדריכליים סביבתיים

  • מיקרו-מאקרו  On 07/23/2007 at 21:41

    אני יודעת שהכתוב היפה הזה היה נוגע בי גם אם היית מדבר על ירושלים או ראשון או שדרות.
    אבל כתבת על חולון. זאת שאת סמל השקמה-חולות-בתים שלה שמתומלל ב"אף על פי כן ולמרות הכל" למדנו לצייר כבר בכיתה בי"ת; זאת שבתיכון עשינו בה ביוטופ על חיים במדבר (מדבר היה לנו בה!) ועקבנו אחרי גרבילים בחולות חוסמסה; שאני חוזרת אליה, עדיין, פעם בשבוע לבקר את ההורים ופעם בכמה זמן בזיכרון.

    אני והחבר הכי טוב שלי, שגדלנו במרחב שבין בתי הספר שפרינצק ושז"ר, עוד קוראים לה עיר הקודש. ולא אכפת לנו שהשם שלה בא מהחול.
    תודה לך

  • חולנית  On 07/23/2007 at 23:41

    זוכר?
    אני זוכרת את חולות חוסמסה.. אחחח חולות חוסמסה..
    קיץ. 1980.
    יש קומזיץ בחולות חוסמסה. ואין אינתיפאדה ואין פיגועים. הייתה לנו ילדות חופשית.. אמא שלי לא דואגת כמו שאנחנו דואגים היום. נפגשים בקן.. עושים את הדרך לחולות ברגל עם גיטרה ועצים למדורה.. בדרך אנחנו אוספים עוד.. שיהיה.. שיספיק לכל הלילה.. מגיעים לחירבה של הבדואי ומדליקים את המדורה.. הרוח נושבת קרירה, מוסיפים עוד קיסם למדורה ומישהו "מעמיד" את הפינג'אן… המדריך שלנו( שלא נסע לבאר שבע ולא פגש שם חתיכה ולא שפשף עם נקה שבע..) מספר לנו צ'זבט.. האור דולק ונכבה, דולק נכבה, דולק ונכבה.. כך הוא מספר.. אנחנו שותקים, מפוחדים.. האור דולק ונכבה, דולק ונכבה.. הוא ממשיך בלחישה.. ואז הוא מביא אותה בצעקה! כולנו נמתחים באחת! אמא'לה! צועקות הבנות.. וגם הבנים.. והבוקר עולה.. הזריחה הזריחה….

  • ג'וליה  On 07/24/2007 at 0:12

    מ צ ו י י ן 🙂

  • פייביש  On 07/26/2007 at 9:30

    ולמורה למלאכה קראו אפריים
    וגם אותי לימדה ריטה
    ובגינה היו הרבה נקודות רומנטיות
    ורק בשישי הייתי שם עם הבנות שלי
    ותודה שארזת את כל הכייף משם במילים
    סחטיין

  • גיתית  On 07/26/2007 at 23:28

    אלוהים ישמור, בועז, דווקא על זה לכתוב?
    איך שהייתי הולכת, בתור ילדה קטנה, מכונסת, מתכווצת יותר ויותר עם כל צעד שמתקרב לבית הספר…
    פעם אחת, בכיתה ד' אני חושבת, עזרתי לארגן מרד כיתתי וברחנו – משיעור מלאכה, אגב.
    בכיתה ה' כבר עשיתי מרד פרטי משלי, קמתי ואמרתי למורה ולכיתה מה אני חושבת עליהם, והלכתי. יותר לא חזרתי לשם.
    שנה אח"כ הוא נסגר – אני חושבת שאיחדו אותו עם גורדון, והפכו אותו לחטיבה.

    הגינה דווקא היתה לי למפלט. הצבייה היפהפייה והאצילית הזו, עם העפר שלה – שעות ישבתי ובהיתי בהם. עד היום,עצם הזיכרון של תמונתם גורם לי לחיוך מתוק מבפנים. אולי אני באמת צריכה לבקר שם מתישהו, לשבת שוב ולהתבונן בהם.

    Anyways, thanks for an unexpected stroll down memory lane.

  • עמית  On 07/30/2007 at 23:52

    שנים שנצרבות בנשמה לתמיד

  • avha  On 08/14/2007 at 13:59

    יש הרבה סיבות להיכנס לבלוג הזה, אחת מהן, לפחות עבורי, היא אותם פוסטים שמאפשרים לי להרגיש שיש עוד מישהו לפחות שחווה את אותם הדברים כמוני.

    אז לשלי קראו א.ד.גורדון, או בשמו המלא:"בית חינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד.גורדון", וכשאני למדתי שם הוא מוקם ברחוב לסל (ת"א).

    ביום ג' בבוקר הייתה שירה בציבור עם מאיר נוי (נדמה לי שזה היה שמו). פעם בשבוע עבדנו, גם בגן ירק שהיה מרוחק מבית הספר והגענו אליו באוטובוס.שיעורי המלאכה התחלקו לחצי שנה מלאכה רכה (בעיקר ריקמה ותפירה) וחצי שנה נגרות. למורה שלי קראו אלה (במלעיל). בעיקר זכורים לי החגים שנחוגו במלוא הדרם, וגם הצגות שהועלו מפעם לפעם על ידי תלמידי בית הספר. היו גם הקרנות סרטים אחה"צ (צלילי המוזיקה, מלחמת הכפתורים..לראשונה ראיתי שם).והיו שיעורי מוזיקה. היו שיעורי טבע בגן העצמאות חחח בחיי. נר הלילה ונחליאלי אלה שני אוצרות הטבע שהכרתי כשהגעתי עם הורי לגליל.

    למרות אופיו המיוחד של בית הספר, תמיד הייתי ונשארתי עירונית במהותי, לפחות בעיניי חבריי החדשים.

    תודה על הפוסט המקסים

  • חדוה מלר  On 02/27/2008 at 22:30

    בועז שלום
    מאד מרגש לקרוא את החוויות שלך מבית הספר,גם אני בוגרת בית הספר.בית הספר קיים משנת 1964

    בדיוק אתמול ציינו את יום מותו של לוי אשכול ונזכרתי ברגע הספציפי שלי בגינת בית הספר ברגע שהודיעו ברמקול על מותו של ראש הממשלה באותה גינה שאתה מתאר.הייתי שמחה לדעת אם יש אתר של בוגרי "סירקין" תודה
    חדוה מלר

  • דוז פואה  On 06/30/2008 at 9:07

    1975, Ding-a-dong, Teach-in

  • לבנה ששון  On 01/07/2009 at 9:03

    שלום לכולם
    גם אני למדתי בסירקין, ולפני כמה זמן ערכנו מפגש של הכיתה ממחזור ח של בית הספר, יש הרבה זכרונות מבית הספר, לפני כשבועיים ערכנו כמה חברים לכיתה סיור בבית הספר ובגינה שממול יש לנו הרבה זכרונות מבית הספר השכונה והגינה נפגשנו כבר כמה פעמיים ואבא של רונית העלה את מסיבות הילדות שלנו מבת הספר על תקליטור וזו הייתה חווי בלתי רגילה לראות אותנו מופעים בהצכות בית הספר ובטיולים השנתיים.

    לבנה.פאני ששון

  • מוטי נחמני  On 04/15/2014 at 12:01

    כן בועז גם אני קראתי את הפוסט הזה בהנאה.
    הזכרת לי את כל הדברים הנפלאים שהיו אז. הזכרת לי את המנהל מאיר אריה שכל הזמן היה מכה אותי בעיתון המגולגל שהיה מחזיק ביד כל זמן שהיה מחוץ למשרדו. הזכרת לי את המורה נילי ליברמן ואת אתי שם-טוב ואת אסתר מרקוביץ' והמורה אפריים ושכחת לספר על המורה הלל צדקה השומרוני שלימד אותנו ערבית והמורה עזרא קגן שלימד אותנו חינוך גופני והגינה הקטנה הצרה והמאורכת שהיתה בין המשרדים לבניין הכיתות הנמוכות שקראנו לגינה על שם אחד החיילים שנפל "שדרת אודי". ימי שישי והמסדר שכלל נאום לא קצר של המנהל והנאום לפני כל חג פורים שאסר עלינו להביא לבית הספר "פקקים" במקום "פיקות".
    ועוד הרבה זכרונות שאני זוכר אכתוב בהמשך מוטי נחמני מחזור י"ד

  • מוטי נחמני  On 04/15/2014 at 12:04

    מוטי נחמני מחזור י"ד

  • אתי  On 07/20/2016 at 13:17

    החזרת אותי אחורה ב40 שנה .. כיתה א 1976 בביה"ס סירקין ילדות יפה ואחרת…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: