הרגליים בבוץ. הראש בעננים

           צילומים:  ברנט לארסון, בועז כהן

בזמן ההדרנים שנתנו חברי להקת "המי" (בתמונה למעלה, ברגע השיא של ההופעה – מחרוזת מתוך אופרת הרוק "טומי") – נראו בשמיים האפורים שתי נקודות שחורות, שהלכו והתקרבו. "אני מרגיש את המוזיקה", שאג הקהל עם רוג'ר דאלטרי ועיניו היו תלויות בשמיים, כשהטירטור התגבר. שני מסוקים גדולים עשו את דרכם אל מתחם הנחיתה.  רחש עבר בקהל. רעד של התרגשות.

הפפרז היו המופע המרכזי השנה בפסטיבל רוסקילדה. הם היו (אמורים להיות) אחת מהאטרקציות הגדולות.  הביקורות שהפלפלים קיבלו למחרת היו כה גרועות, שאחזתי את ראשי בתדהמה. מזמן לא קראתי מלים כה

מלך. גאון. ג'ון פרושיאנטה

קטלניות. מבקר אחד נתן להם כוכב אחד מתוך חמישה ואמר ש"הופעה כזו היא עילה לתביעה בבית משפט על בזיון ועוגמת נפש". אחר כתב שההופעה שלהם הייתה כה מבישה, שהוא לא מתכוון לראות אותם אף פעם יותר בעתיד, ומבקר אחד כתב ש"ההופעה הייתה כה רעה, שהנהלת הפסטיבל צריכה לדרוש מהם את הכסף בחזרה".
אבל פרושיאנטה גדול. הוא מלך. ולהקה שיש לה את ג'ון פרושיאנטה על הגיטרות לא יכולה להיות רעה באמת. זה כנראה סתם רק עוד ערב אבוד.

 

בשנת 1992 צלחתי שדות בוץ בשביל קורט קוביין. נירוונה, פסטיבל רדינג. גם סוויד היו שם, על תקן הלהקה הגדולה הבאה. הפעם היה כאן תפריט מפואר לארוחה רבת מנות. ארקייד פייר, ל.ס.ד סאונדסיסטם, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, "המי", ארקטיק מונקיז, רוקי אריקסון, פליימינג ליפס. ווילקו.

תיק גב עם מברשת שיניים, תחתונים ורומן חדש ועב-כרס של א. מ. הומס (שנקרא, באופן אירוני, "הספר הזה יציל את חייך"), מטריה רחבה ומגפיים עד הברכיים. בתחנת הרכבת של רוסקילדה – 35 קילומטר צפונית לקופנהגן – ספסרים מוכרים כרטיסים במחירי הפסד, שעה וחצי לפני המופע הראשון של ארקייד פייר. התמקחות התלבטות וכרטיס שרשום עליו 215 יורו (לכל ארבעת הלילות) מחליף ידיים תמורת 420 שקל, והספסר גם מסיע אותי במכוניתו את כל הדרך מתחנת הרכבת אל שער הפסטיבל. שיחוק. הקליקו וראו: עם מגפיים עד לברך, מבוסס בבוץ החום, הצמיגי, הסמיך. עם כוס ביד, מחכה בגשם השוטף להופעה של ארקייד פייר. ואנחנו הולכים בין המאהלים השוחים בגשם ובוץ, כמו אזור אסון, אבל אנחנו מאושרים, לעזאזל.

ארקייד פייר. שני מתופפים, כנרית, נגני כלי נשיפה, עוגב, פסנתר, שירה מקהלתית. החבורה הקנדית, המורבידית, מכשפת את כל אלה שנדחקו אל תוך האוהל, וגם את אלה שלא היה להם מקום ונשארו בחוץ, תחת השמיים המטאליים המטפטפים ללא הרף. קהל נלהב נושא דגלים וארגזי אלכוהול ובלוני ענק קשורים בחוט למוט. אחד מהם, מוצלח במיוחד, של חייזר ירוק ומכוער הדופק פרה שמנה.

ו"ארקייד פייר" נותנים הכל כולל הכל על הבמה, ביצועים מלאי נשמה וכאב. My Body Is A Cage  מתחבר לקטע  Ocean Of Noise שנמתח אל תוך In The Backseat  – וכל הסימפוניה המודרנית הזו של היגון מסתיימת בקרשנדו ענק עם wake up  – לבטח אחד השירים הגדולים של העשור (24 שניות יש לכם כאן, באיכות צילום והקלטה לא משהו, אבל אפשר בכל זאת להתרשם…) זו ההופעה הראשונה שאני רואה ברוסקילדה, וכבר – מבחינתי – היה שווה את הכסף, המאמץ והבוץ.

ארקייד פייר

מורבידים. מרעידים. "ארקייד פייר"

חמש הבמות של רוסקילדה מארחות כמעט בו זמנית הרכבים שונים, והמרחק בין במה לבמה הוא גדול  מאוד, ומכיוון שכל מחנה האוהלים נראה כמו שדה אורז מוצף מים בסין וכל המשטחים בוציים וחלקלקים – המרחקים בין במה לבמה נראים עוד יותר מייאשים.
זה לא מנע את ההליכה הארוכה בגשם המטורף עד לאוהל שבו ניגנו LCD סאונדסיסטם. שבטי, רועם, עם באס שיורה את עצמו היישר אל הבטן התחתונה, קול שמזכיר את מארק E סמית, סולן "דה פול" האגדית ממנצ'סטר, ועם פתיחה בדמות Losing My Edge ברור לחלוטין שמדובר כאן בנסיון להיפנוזה המונית. ג'יימס מרפי מנהיג את החבורה הPאנקית-Fאנקית אל  הג'ונגלים האלקטרו-רוקים  של המאה ה-21. לעבור משם למופע של  נסיכת הקרח ביורק זה היה כמו לטוס מתל אביב, דרך איסטנבול לקופנהגן.  עולם אחר. ווילקו: מתאים להם יותר להופיע באולם סגור. האינטימיות המוחצת שלהם לא עוברת טוב במקומות כה גדולים ופתוחים. ביסטי בויז? חיות רעות בחליפות. כאילו לא חלפו 20 שנה מ-1987, הם לעגניים וקופצניים וארסיים ומלהיבים. ארקטיק מונקיז? קינגז אוף קול. אלכס טרנר: "אני ממליץ לכם על שני דברים בחיים, לעשן  ולקרוא ספרים", הוא אומר באירוניה דקה. ההופעה עצמה משובחת ומהודקת, וטרנר מתגלה כאמן נבון וצונן, משורר-דובר של דור חדש, אנשים בני 21, שלבשו חיתולים כשהסמית'ס התפרקו.

לעשן ולקרוא. אלכס טרנר, קוף ארקטי

לאנשים הרבה יותר שווה להגיע לפסטיבל כזה. המחיר (כאלף שקלים לארבעה לילות ולמעלה מ-20 הופעות) הופך את זה לעסקה כדאית. רוב הקהל בגילאי 16-24. מגפיים סולד-אאוט. אי אפשר לקנות בשום מקום. מוניות? אי אפשר להשיג. ומתברר שגם דנים חביבים הופכים להיות חיות רעות אחרי 20 כוסות טובורג וקרלסברג, כשמחוץ לשטח הפסטיבל נראית מונית רק פעם בחצי שעה, והגשם יורד עליך ללא הפסקה, והרוח נושבת במהירות, מורידה את הטמפרטורה (14 מעלות, פלוס מינוס) אל מחוזות הכאב. האירגון של הפסטיבל אולי מתקתק נפלא כשאין גשם. אבל בין הבוץ והביצות קצת יותר קשה להיות נינוח, מחוייך ומאורגן.

ועם זאת, עדיין יותר מ-150 אלף איש גודשים את המקום. אף ישראלי שאני מכיר לא היה מוציא את אפו אל מחוץ לדלת במזג אויר כזה, אבל אנחנו עם מפונק, שכל טיפת מים משמיים נתפסת אצלו כאיום קיומי ובאוטובוסים כל חלון שנפתח בחורף, כדי לאוורר קצת את הצחנה, מתקבל בצרחות אימה על ידי הנוסעים.

פליימינג ליפס עושים קטעים

הגשם נפסק קצת לפני ההופעה של פליימינג ליפס (שעולים לבמה ב-18:00 בדיוק), אבל הרוח עזה, לוכדת בכנפיה את המטריה האירית המשובחת שלי, מקפלת את שוליה אל-על, אני מנסה להשיב מלחמה – אבל נכשל. זו רוח דנית משובחת, קרה ומהירה, והיא לועגת לנסיונותיי להציל את המטריה, שנמתחת, מאבדת אחיזה בפסי המתכת, משוסעת ונקרעת. מתה המטריה ואני משליך אותה לפח, לצד כמה עשרות מטריות אחרות שלא שרדו את הרוח של רוסקילדה.

וויין קוין עולה לבמה עם בלון. הוא נכנס לתוך הבלון השקוף, ואז מתחילים לנפח אותו. הבלון תופח לגודל של אוהל ענק. סולן ה"פליימינג ליפס" בתוכו. ואז הוא מגלגל את עצמו, עם הבלון, אל ראשי האוהדים העומדים בשורות הראשונות של הקהל. בלון וויין קוין מתגלגל למרחקים, ואז הקהל מגלגל אותו בחזרה על הראשים והזרועות המונפות, בחזרה אל הבמה. הוא יוצא מתוכו, נמתח ומתחיל לשיר. הקהל באקסטזה.
על הבמה עומדים עשרה אנשים מחופשים. קפטן אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, בטי בו. "אני גאה להציג את ה'סיסטרז'.." שואג וויין קוין, ו"האחיות" – כפי שהוא קורא להם – רוקדים, מקפצים, מסמנים לקהל לצרוח במקומות הנכונים ומעיפים בלוני-ענק בצבעי זהב, אדום, כחול וירוק אל השמיים המטאליים של רוסקילדה. קוין עצמו, בין שיר לשיר, נושא נאומים פוליטיים ויורה בתת-מקלע קונפטי סרטים צבעוניים וחרוזי-נייר אל הקהל. הכל מסתחרר, מתערבל, מתערבב ועף אל על.  "יה-יה-יה-יה-יה סונג", "דו יו ריאלייז?", שיר של רולינג סטונס וגם ביצוע בלדה, בליווי פסנתר בלבד, ל"יושימי נלחמת ברובוטים הוורודים".

וויין קוין בתוך הבלון

פליימינג ליפס נותנת שואו מטורף, קרקס מוזיקלי מהמם חושים, מעברים בין שירים אנרגטיים בועטים, נושכים וקודחים לבין הרמוניות קוליות קסומות ומלודיות מתוקות. מופע מהודק, מתוקתק, לא מרפה לרגע מהמחוייבות לקהל הגדול. וויין קוין מודה להמון הרב שהתקבץ כאן ועושה מחווה עם שלושה שירים ישנים וכסחניים מאוד ל"מופע הראשון שלנו כאן, בדיוק לפני 20 שנה, רוסקילדה 1987. זה היה הפסטיבל הראשון שהזמין אותנו להופיע בו".
בסוף הוא משתחווה עמוקות ומציע להישארבמקום כדי לראות את "THE WHO”  ("שהם גם חברים שלנו וגם להקה שאנחנו מעריצים מאוד") והוא יורד. מאחורי הקלעים אני תופס אותו לשיחה קצרה.
"ישראל? או, עשית דרך ארוכה"
לא נורא. 5 שעות טיסה.
"תשמע, תעשו את הכל אצלכם כדי שלא יקרה מה שקרה לנו, עם האדיוט הזה ג'ורג' בוש".

הוא ממש אובססיה אצלך, שמתי לב.
"תראה, הבן אדם הזה לא הייתי נותן לו לנהל מגרש מכוניות באוקלהומה. הוא אסון".
תבואו להופיע בישראל?
"אם יזמינו אותנו, למה לא? זה מרגש בכלל לדעת שיש אצלכם קהל שרוצה לראות אותנו".
לאן אתם זזים מכאן?

"המון מקומות. גלאסטונברי באנגליה, הולנד, שבדיה. אנחנו כל הזמן מופיעים".
ותמיד זה ככה, בהופעות שלכם?
"תמיד אני משתדל שזה יהיה ככה".

100 אלף איש מתייצבים להופעה של THE WHO הבוץ עד הברכיים, האלכוהול ללא גבול, אלפי כוסות פלסטיק גדושות בבירה טובורג נלגמות, מושלכות הצידה, ונאספות מיד. הבמות פתוחות ומזג האויר יבש וקריר. רוג'ר דאלטרי ("קשה לי להחזיק עם הקול שלי הופעה שלמה, אז אתם תעזרו לי – נכון?"), פיט טאונסנד עם תנועת טחנת הרוח הידועה, סיימון טאונסנד (אח שלו, באס) וזאק סטארקי (הבן של רינגו סטאר, תופים) מתחילים להפציץ. הופעת פינוק. כל הלהיטים, בלי להחסיר אף לא אחד. "אשף משחקי המזל", "באבא או'ריילי", "הדור שלי", "אוטובוס מכושף". ביצועים מצויינים לקלאסיקות עתיקות. זו כבר ההופעה המעולה השניה הערב. אחריה כולם יורדים ומתפזרים בשטח, עד להופעה של רד הוט צ'ילי פפרז שיעלו לבמה אחרי 1 בלילה.

רוקי אריקסון שב מן הקבר

אבל בני ה-20 פלוס נשבו גם בקסם של רוקי אריקסון והאקספלוסיבז – אולי הקאמבק של המאה ה-21. רוקי אריקסון חזר מהקבר, מאובדן שפיות הדעת, מהסמים הקשים והפארנויה, האיש שהיה חבר באחת הלהקות החשובות של המאה ה-20 ("מעליות הקומה ה-13"), התחרפן והתאזן במפתיע, אחרי 30 שנה, נותן הופעה מצויינת, גאראז'-רוק מהיר, דחוס, מלוכלך, פרוע ובדרכו גם יפה להפליא וכובש את הלב, בסיוע גיטריסט מהמשובחים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות.

…והגיטריסט המדהים של רוקי אריקסון, שלבושתי איני יודע את שמו. עזרה? מישהו?

חוץ מכמויות אינסופיות של בירה, ובירה, ובירה וגשם ובוץ ובירה, פגשתי אנשים שלא שמעו על קיומה של ישראל (איפה זה? מה זה? "בין תורכיה לאפריקה";  "אה, אוקיי"), וראיתי אנשים שמשתינים על כל גדר מזדמנת וקרקע בוצית, בלי לעשות חשבון, גברים ונשים כאחד, מפשילים מכנסיים ומסירים תחתונים, ומשקים את אמא אדמה בפרהסיה, וראיתי הופעות שמתחילות בדיוק בזמן, ומוקדם, עם סאונד מהחלומות והרבה אהבה לקירות של רעש והרמוניות קוליות. ילדים בני 16 משתוללים בהופעה של THE WHO הם סיבה טובה להאמין, כמו ששר טים הרדין.

עוד רוסקילדה פה
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 07/20/2007 at 16:42

    עושה חשק לנסוע גם לאיזה פסטיבל רוק. זה מין חלום ילדות שעוד לא הגשמתי. משום מה יש לי תחושה שכבר עברתי את הגיל. בכל מקרה הצלחת להעביר היטב את האווירה ואת ההתרגשות בהופעות

  • אודי שרבני  On 07/20/2007 at 17:12

    לא יודע מי זה הגיטריסט, אבל הוא דומה לבריאן ווילסון, לא?

  • אורית  On 07/20/2007 at 17:28

    לגיטריסט קוראים קאם קינג.

    http://www.austinchronicle.com/gyrobase/Issue/story?oid=oid%3A322055

  • עידן אלתרמן  On 07/20/2007 at 18:46

    איזה כיף לך. נשמע כמו חלום רטוב שלי

  • מישמיש  On 07/21/2007 at 1:57

    1. החייזר הירוק שדופק פרה היה שם גם ב2004 וב2006
    2. רגע רגע רגע, לא ישנת באוהל בפסטיבל???
    3. אחרי שלושה ימים בבוץ ותור לשירותים ובערך עשרה טובורג גם אני פשוט הפשלתי מכנסיים והשתנתי בפומבי.

  • בועז כהן  On 07/21/2007 at 2:18

    נראה לך שאני אשן באוהל, בגיל 43? לא ולא.

    ישנתי במלון ליד הרכבת, בקופנהאגן. מקלחת חמה, מיטה גדולה וארוחת בוקר הן אבני-יסוד במגילת הזכויות שלי.

  • מישמיש  On 07/21/2007 at 10:11

    מה אומר, ממש חיי מותרות!
    בשנה שעברה חבר שלנו, איש בן 42 ישן באוהל בפסטיבל. אף פעם לא מאוחר מדי!
    (למרות שאני די בטוחה שאם הייתי ישן באוהל היה לך פסטיבל הרבה פחות מהנה. ניסיתי את זה ב 2004)

  • עמיר  On 07/22/2007 at 10:47

    תוכל לספר קצת על ההופעה של הפפרז?
    אני סקרן לדעת מה דעתך – מעבר לביקורות הגרועות שהם קיבלו. מה היה כ"כ גרוע בהם ?
    הפליימינג ליפס נראים כאילו הם משחקים בגימיקים. אני לא אוהב את הגישה הזאת.
    ושתי החמודות ששותות קרלסברג בתמונה הלפני אחרונה – התרשמתי מאוד. נראה לעניין.

  • avha  On 07/22/2007 at 14:10

    בלעתי כל מילה. וכל כך נהנתי!

    האמת, במהלך כל הקריאה + כל הקישורים (כן, כן, לא דילגתי על שומדבר), חשבתי לעצמי:"לעזאזל, אני לא מאמינה שבועז כהן היה שם ועוד ישן באוהל בגשם ובבוץ, אפילו לי זה לא היה קורה".. מזל שקראתי את כל התגובות.. ונרגעתי 🙂

    שמחה מאד מאד בשמחתך.. עד הפעם הבאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: