שלח לי שקט

ישראלים פוחדים משקט.

ושקט הוא המצרך הכי דרוש לי, בזמן האחרון. שקט וקור. לא בא לצאת לשום מקום. רוצה להישאר בתוך חדר ממוזג ושקט. כבר מזמן לא שמעתי את עצמי חושב.

 

אני עולה במעלית, ואנשים מדברים בסלולרי. ואין שקט. והוא צועק לתוך המכשיר.

ובמונית, הפגזה כפולה – מכשיר הקשר מטרטר והנהג  מדבר. בטלפון הנייד. עם אחותו. או אשתו. או חבר שלו.

 

נגמרת הופעה. האמן עוד לא ירד מהבמה, ואיש הסאונד כבר דוחף דיסק לתוך לועו של מכשיר הקומפקט ופותח ווליום. שלא יהיה שקט, חלילה, שאנשים לא ייאלצו להישאר חמש דקות עם האווירה של ההופעה שזה עתה הם ראו.

 

זיהום סביבתי הוא לא רק עשן.

זיהום סביבתי הוא, בשבילי, בעיקר הרעש.

 

האם יש בנו, הישראלים, פחד משקט? מה אומר השקט לגבי החיים שלנו? ישראלים פוחדים מאינטימיות. האם שקט כופה עליך אינטימיות, ולכן ישראלים בורחים משקט בכל אמצעי אפשרי?

 

שימו לב כמה קשה לבקש שקט מאנשים שבאים לשמוע את קונצרט סיום השנה של ילדיהם בקונסרבטוריון. מבקשים שקט, והם בכל זאת מדברים, או גונבים שיחה "כאילו חרישית" בנייד שלהם. אני נוהג להביט באופן נוקב באנשים שצורחים לתוך המכשיר הנייד שלהם, כשהם יושבים לידי בבית קפה – צורחים כאילו הם היחידים שנמצאים שם באותו רגע. הם לא סופרים אותי. הם לא רואים אותי. אני לא מעניין אותם.

 

מה יקרה לכם אם פשוט תניחו לעולם להישאר העולם, לשעה או שעתיים, ופשוט תתמסרו למשהו? לספר, להופעה שמתרחשת מולכם, להרצאה. בלי לשלוח SMS ובלי להגיב ובלי לדבר, פשוט להיות בתוך הענין שקורה, החיים, האמנות, הרגש ?

 

באנגליה אתה יכול לנסוע במונית 40 דקות בדממה מוחלטת.

וכשהופעה או הצגה נגמרת, אז היא נגמרת. ואתה בתוך השקט שאחרי. ואף אחד לא מעלה על דעתו לשים דיסק בזמן שאנשים יוצאים החוצה. אז יש קצת שקט. אז מה.

 

בכניסה לבית הקברות של ארלינגטון מבקשים "שקט וכבוד". אבל מה עם השקט שמגיע לחיים עדיין?

לפעמים אני מרגיש את עצביי נמרטים לאט לאט, ובשקדנות, בתוך עולם שנסגר עלי – עולם רועש. אני מחפש בית קפה שקט, והצלצולים, הרינגטונים, השאגות לתוך המכשיר הארור, רודפות אחריי אל תוך המרחבים הכי מרגיעים שהיו פעם. על חוף הים אתה לא שומע את הים ובבית קפה אתה לא שומע את רחש המזגן ומכונת הקפה. ובמעלית אינך יכול להיות עם עצמך ומחשבותיך שתי דקות. והרעש רודף אותך ממקום למקום, מחלל לחלל, ואנשים פולשים אל תוך המרחב הפרטי של הוויתך, גם אם הם ניצבים 50 ס"מ ממך.

 

אני נוהג להביט באופן נוקב באנשים שצורחים לתוך המכשיר הנייד שלהם, כשהם יושבים לידי בבית קפה – צורחים כאילו הם היחידים שנמצאים שם באותו רגע. הם לא סופרים אותי. הם לא רואים אותי. אני לא מעניין אותם

 

עוד קריאה:

שקט שיהיה פה, אליזרין, דה מארקר

 

"כל צרותיו של האדם מתחילות בגלל חוסר יכולתו לשבת שעה אחת בשקט בחדר אחד"

בלז פסקל (1623- 1662) מתמטיקאי, פיזיקאי ותיאולוג צרפתי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי טוחנר  On 06/29/2007 at 11:54

    והרבה מעבר לזה!!

    מסכים לחלוטין לגבי שקט בלי מוזיקת רקע שחייב להיות עם סיום הופעה כדי להיות מסוגל לעכל אותה, אבל, מה אפשר לעשות, זו הדרך של הסאונדמנים לסמן לקהל שאכן ההופעה נגמרה ואין הדרנים…

    אבל שוב, זה רק בארץ!!

    ועוד דבר אבסורדי שגם קיים רק בארץ: בהופעות פאבים, שעשיתי רבות בימי חיי, לעתים בעלי הפאב לא מאפשרים לעשות סאוד באלאנס בשקט.. אתה חייב לעשות את זה כשיש מוזיקת רקע רועשת.. אסור להפסיק לשניה את המוזיקה, והמוזיקה יורדת רק 20 שניות לפני ההופעה…

    אבל, לאט לאט. יש מקומות שהצלחנו לחנך את הבעלים, בעיקר בפאבים האיריים..

    וחוץ מזה, המוזיקה רועשת כל כך בהרבה מקומות כשהיא לכאורה מהווה רק רקע, כך שממש אי אפשר לדבר בלי לצעוק!! איכס !!!

    ואם אתם רוצים שקט, לשמוע מוזיקה עם עצמכם , לנגן בג'אמים עם אחרים בלי שיהיה רעש מפריע – סולם יעקוב זו הדוגמא, אבל, מה לעשות, זה ממש כמו בחו"ל…

    שי

  • ג'וליה  On 06/29/2007 at 12:25

    Don't get me started

  • ג'וליה  On 06/29/2007 at 12:37

    רציתי לספר משהו, אפרופו שקט- זוכרים איך בספריות שלנו בבתי הספר היסודיים, כשהיינו ילדים, אסור היה לדבר? אז בשבילי זה עד היום כמו כלל כזה כשאני נכנסת לחנות ספרים, לא יודעת למה אבל תמיד יש לי תחושה ששם בכל זאת צריך לשמור על טון דיבור חרישי משהו.

    לפני כשבועיים נכנסתי לחנות כזו אי שם במרכז לקנות כמה ספרים בשבוע-הספר. לחנות נכנסה אשה עבת בשר (לא רלוונטי לסיפור, אבל רלוונטי לאשה) עם שיער אדמוני וצרור מפתחות מרשרש ביד. באיזשהו שלב היא התחילה שיחת טלפון:

    "בוריס, תחזיר לו את המזרון. תחזיר את המזרון, בוריס… כן… כן… הבנתי… בסדר אבל עכשיו תחזיר את המזרון… אין דבר כזה הוא לא מקבל אותו… אין לי זמן לתעסק בזה, אני טסה היום… כן… כן.. כן… בוריס, שמעת מה אמרתי?"

    וכך, בקול רם היא צרחה על בוריס. אני הרמתי עיניים למוכרות, נאנחתי, ציקצקתי, עשיתי את כל הטקס המתבקש. בפעם השניה שהיא קיימה את אותה שיחה בדיוק, שאלתי את המוכרות למה הן לא מבקשות ממנה לצאת ולעשות את השיחה בחוץ. בפעם השלישית (!) הייתי בוטה יותר, שאלתי אותן בקול רם תוך כדי שהיא בטלפון למה אני צריכה לסבול את זה בחנות הספרים, ולמה הן לא מעירות לה. הן היו נבוכות, החליפו מבטים. היא המשיכה לרשרש במפתחות ולדבר בקול רם תוך כדי שהיא משלמת, הלקוחות האחרים נעו בחוסר נוחות.

    בפעם הרביעית שהיא התחילה את השיחה (למרות שכבר שילמה, אבל איזה כיף לקבל שיחות בחנות ממוזגת!) טפחתי לה על השכם. סליחה, אמרתי, את נוררררררררא מפריעה לי ולשאר. נורא. וכמה פעמים צריך להסביר לבוריס שצריך להחזיר את המזרון??? וביקשתי ממנה לצאת החוצה. היא יצאה והמוכרות השתתקו.

  • תמי ליבנה  On 06/29/2007 at 12:37

    אוי כמה שאתה צודק
    חותמת על כל מילה
    שקט מיצרך נדיר בימינו.

  • שרון  On 06/29/2007 at 13:16

    והכי חשוב, להעיף את הסלולאריים
    אחד ההמצאות המבזות, המיותרות, האיומות, מחריבות החיים שהומצאו
    שטן הסלולארי מחריב את המרחב האישי, הפרטי, אתה לא יכול יותר לאכול, לנשום, לשבת לכמה רגעים רגועים

    לשבת לדבר עם הילדים
    עם בן הזוג

    הכל נגמר מבחינתי מאז שהזוועה הזו יצאה לעולם

    אנשים, היו חכמים, חיינו גם בלעדיהם עד לפני עשור, השליכו אותם לים
    השליכו

    העולם הולך ונעשה מקום בלתי אפשרי לחיות בו

  • חצב  On 06/29/2007 at 17:22

    את רשימת האלבומים לקחת לאי בודד.
    אני לא הייתי לוקחת כלום. מהטעם הפשוט שאני מחפשת את השקט.
    בנוסף לשיר של יונה וולך ושל בלגן נדמה לי (תקנו אותי אם אני טועה) יש שיר נפלא של איציק מאנגר, כמדומני, שתירגמה רחל שפירא ושרה חווה אלברשטיין לא זוכרת מי הלחין:
    בעיניים עצומות לים ולגליו תקשיב
    אז באצבעות חמות יגעו בך מילים של שיר
    ציפורים קוסמות לך
    ומאוהב בן תתבונן
    לגעגועים שלך אין חוף מולדת ואין שם"

    אני מצטרפת לגעגועים לשקט. לכן אין לי דיבורית במכונית. כדי שלא אתפתה לענות לטלפונים.

    לגבי מוסיקה לאחר ההופעה, או לפני ההופעה: והעוצמה החזקה: נראה לי שרוב האנשים חושבים שאם אין רעש סימן שהם לא מבלים מספיק טוב. ושלא כייף להם.
    למי שיש ילדים יודע שרוב ההורים גם מזמינים ליצנים וקוסמים לימי הולדת כדי "להפעיל" אותם, את הילדים. ההורים חושבים שגם רעש "מפעיל" או אולי רעש מטשטש את הריק שקיים אצל האנשים.

  • ח ל י  On 06/29/2007 at 17:51

    ויפה כתבת. קרובה גם אלי הבקשה שלך.

    שבת שלום:)

  • ThisCold  On 06/29/2007 at 17:53

    לחץ ,לחץ ,עייפות וזיעה קרה
    כל יום זה קורה לי בעיר הגדולה
    אנשים דוחפים אחד את השני
    אשת עסקים או נהג משאית עצבני

    ואיך שהכל מסתובב
    אי אפשר לנוע ולחשוב זה כואב
    אם רק לרגע יכולתי לעצור את העולם
    אבל אני לא יכולה , אז אני הולכת לים

    יום שישי בערב
    להסתכל על הגלים
    הרוח הקרירה
    מעבירה בי געגועים
    יחד עם מוזיקה טובה מהבאר הקרוב
    שם יכולתי לשבת , לשבת ולחשוב
    סוף סוף

    סוף סוף
    גיליתי את המקום המושלם
    התאהבתי בחוף התאהבתי בים
    ואיך שהאוויר עשה לי חשק
    לקום ולצחוק
    והגלים עוררו בי משהו עמוק

    מאז אותו יום
    לא עזבתי את הים
    עד שהלחץ
    הגיע גם לשם

  • ברק  On 06/29/2007 at 20:04

    גם אני חוויתי חווית זיהום:

    אוטובוס דחוק, מפוצץ באנשים ומישהי מתווכחת עם מישהו דרך הטלפון הסלולרי בצעקות:
    " אני פניתי אל הנציג שלכם והוא ענה לי בחוצפה… אתם רוצים להגיע לבית משפט.. לא אני לא מבינה זה שירות זה … פעם חמישת שאני מתקשרת בלה בלה בלה"
    והכל בקולי קולות כל האוטובוס רועד מהצעקות שלה…
    קצת שקט
    לא יזיק.

  • חזי  On 06/29/2007 at 21:58

    אתה כל כך צודק.
    אני שם לב שבכל מקום שמשמיעים מוסיקה עוצמת הקול גבוהה מדי. אי אפשר לדבר עם חברים בפאב, וגם בהרבה בתי קפה מתחיל להיות קשה. לא רק שזה גבוה מדי בשביל האוזניים שלנו, בדרך כלל זה גם גבוה יותר ממה שהרמקולים מסוגלים להשמיע בלי לעוות את הצליל. אם אתם לא מרחמים על השמיעה שלנו, לפחות תרחמו על הציוד היקר שלכם…

    בכל מקום שיש מערכת כריזה (כמו בסופר) מכוונים את העוצמה למקסימום. בשביל מה זה? לא שומעים את זה כשזה בחצי עוצמה? וכמובן כל ישראלי שמדבר אל מיקרופון צועק לתוכו. בשביל מה יש מערכת הגברה? כדי שתצעק?

    נמאס!

  • שרון רז  On 06/29/2007 at 22:24

    נושא כאוב במיוחד לאנשים רגישים לדברים כאלה כמוני וכמוך, יש אגב אנשים שבאנמת הרבה פחות רגישים ולכן הם בכלל לא שמים לב או שזה לא מפריע להם שיש רעש או שהם יוצרים רעש. האנשים הרגישים תמיד סובלים יותר. והסכמתי עם שרון כאן למעלה שאמר או אמרה שהסלולרי היא המצאה מגעילה ומיותרת שמלכלכת את הסביבה עם רעש ושטויות. אכן כן, הכל הולך ונהיה רע יותר, גם החום והלחות הזו שבחוץ…

  • דרור  On 06/30/2007 at 0:01

    בועז מה קרה הפכת להיות השכן הרוטן והכועס על הנוער התרבות הרגלי הצריכה
    הבט אל המיצאות כמו סרט לפעמים יוצא גם סרט רע.
    פעם סרט טוב
    וולא ספק זה הבלבול של תחילת הקיץ
    חפושה נעימה.

  • ThisCold  On 06/30/2007 at 0:21

    אבל הסלולרי הוא רק המצאה של תופעות לוואי אחרות.
    הרעש ואי השקט הוא רק דבר אחד, העולם הזה נהיה מסוכן, כל דבר שהמצאנו הרס משהו בעולם שהיה ועכשיו כל המצאה באה לכפר על ההרס הקודם אבל הורסת עוד במקום.
    העולם נהיה מסוכן, אז יש סלולארי למקרי חירום, אבל במקום זה זה נהיה מסחטת כסף,אנשים לא מוציאים את הראש שלהם מהפלאפון, זה מכשיר מסוכן,וכמו שאמרו..אין שקט…., צועקים מדברים, טיפה משעמם אז מרימים טלפון….כי יש דיל שזה יותר זול מ2-4.
    אין תכלת לכלום כאן.

  • ג'וליה  On 06/30/2007 at 1:43

    הקפידו על כללים חברתיים של דיבור בסלולרי:

    אל תפעילו רמקול של סלולרי כשאתם בחברה

    כשאתם בפגישה שימו את הטלפון על השתקה

    אם בכל זאת אתם ממתינים לשיחה שימו את הטלפון על השולחן והסבירו למי שנמצא איתכם שאתם מתנצלים אבל אתם ממתינים לשיחה חשובה

    כשהשיחה החשובה מגיעה, בקשו סליחה מהאדם שאיתו אתם יושבים וענו בקצרה לטלפון, ציינו שאתם בפגישה ובקשו לקצר או לחזור אל האדם שהתקשר, שיחות מ'ניינים-מה-קורה-מה-נשמע-סבבה אינן מתאימות בסיטואציה כזו

    כשאתם נכנסים לחנות או למקום ציבורי כלשהו ואתם מקבלים שיחה, צאו החוצה ודברו בחוץ, תחסכו מכולנו את ההטרדה ואת הצורך להאזין לכם ותרוויחו גם קצת פרטיות על הדרך

    כשאתם באירוע חברתי כלשהו, השתיקו את הטלפון או מקסימום (אם יש לכם ילדים, למשל) שימו אותו על רטט. בקשו סליחה כשמגיעה שיחה וצאו לחדר שליד כדי לדבר

    כשאתם מגיעים לבית/ משרד/ בית קפה/ בר/ חברה ואתם באמצע שיחה, התעכבו רגע בחוץ וסיימו את השיחה לפני שאתם נכנסים- תנו כבוד מינימלי למי שאתם עומדים לפגוש, אל תעמידו אותו במצב מביך של המתנה פאסיבית ומגוחכת עד שתואילו להתפנות אליו.

    והכי חשוב: אתם מראיינים? אל תענו לסלולרי. האדם שמולכם לחוץ, מתוח וזקוק להקשבה שלכם, הוא רוצה להרשים אתכם, הוא לא רוצה לשמוע אתכם מדברים בסלולרי. זו גסות רוח לענות לסלולרי באמצע ראיון עבודה. מבחינתי מי שעונה לסלולרי באמצע ראיון, אפילו לסמס- משדר לי שאני לא מספיק חשובה. זה אדם שאני לא רוצה לעבוד איתו.

    סתם דוגמא: יום אחד התקשרתי למישהו שהייתי חייבת לו תשובה על עניין מקצועי כלשהו. אני התחלתי לדבר באריכות והוא קיצר את השיחה ביננו בצורה קצת אגרסיבית. אח"כ הסתבר שהוא ענה לי באמצע סשן אצל פסיכולוג. כשהבנתי את זה ממנו ציינתי בפניו שזה שהוא ענה לטלפון שלי באמצע סשן פסיכולוגי זה מגוחך: הרי ה-כ-ל יכול להמתין. בגלל שהוא ענה לי גם הצטיירתי כנודניקית אטומה וגם הייתי צריכה לסבול ממנו את קוצר הרוח… מה בער לו לענות לי באמצע שעת פסיכולוג? בשביל מה? היה לי כ"כ לא נעים אפילו שזו לא אשמתי, אבל הבנתי שאנשים שכחו איפה הגבולות, הם מרשים לעצמם להפריע לעצמם, זה פשוט אבסורד.

    אז שימו לעצמכם גבולות, ואל תתנו לרעש
    להנדס לכם את החיים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 06/30/2007 at 5:29

    על מוסיקת הרקע שיש כמעט בכל מקום.
    אתה הולך לקניון, מפוצצים לך את האוזניים במוסיקה איומה בווליום הכי גבוה שאפשר, אה ולך לסופר- כנ"ל, הזכרתם ספרייה? אז בספרייה שבה אני מחליף ספרים, רוב הזמן הרדיו פתוח בקולי קולות עם חדשות, או היומן הכלכי או משהו, זה פשוט זוועה.
    הכלנו לקניון כלשהו לפני יומיים, להציץ קצת בחנות ספרים,לאכול קצת גלידה, היה יכול להיות נחמד, אבל מוסיקת ה"רקע"ףשבכלל כבר לא היתה ברקע, אי-אפשר היה לשמוע את עצמך חושב ממש…
    וכשאתה יוצא ממקום כזה, החוצה לרחוב, עם רעש המכוניות וכל היתר, אני,לפחות,ממש נושם לרווחה,ונוהג להתמוגג-"איזה שקט"…
    כן, כי גם עם רעשי הרחוב,מכוניות וכו', זה כבר יותר שקט ופשוט מחייה נפשות, אחרי המוסיקה הסינטית,האיומה בווליום צרחני.
    ובאוטובוסים?
    על זה כבר מוטב לא לומר כלום… 😦

  • עמי  On 07/01/2007 at 11:59

    אין דרך אחרת חוץ מאשר אימוץ קוד התנהגות כזה.
    האמת היא שכל הכללים האלה נראים לי טבעיים ואינטואיטביים לגמרי. אלא שרוב האנשים, והדוגמא עם הפסיכולוג היא באמת שיא, לא מבינים מה אנחנו רוצים.

    זה דור שלם של אנשים שגדלו עם המכשיר ביד לא מבינים למה זה "לא יפה" לצעוק על בוריס בחנות ספרים, שלא יודעים ש"שיחה פרטית" צריכה להיות פרטית.
    ממש לא מעניין אותנו מה קורה עם המזרון של בוריס ואנחנו לא צריכים שידחפו לנו את המזרון הזה לאוזניים.

    הגבולות דרושים לא רק כדי לשמור על עצמנו, אלא גם, ולא פחות חשוב, כדי לכבד את האחרים.
    סלולרי הוא מפגע רק אם משתמשים בו שלא במידה. במילים אחרות: זה לא הסלולרי, אלה האנשים. זה ההבדל הקטן בין use ל-abuse

  • רונה צורף  On 07/01/2007 at 20:19

    כמעט בכל מקום היה פוסטר של אשה, בדיוק כמו למעלה, עם אצבע על הפה המבקשת שקט…
    כשעלינו לאוטובוס ראינו אותה, כשנכנסנו לסניף של קופת החולים הקטנטן והשקט עד אימה כמעט… כשנכנסנו לבית ספר, כשעמדנו בתור לקונצרט, להופעה או לכל דבר אחר- היינו שקטים שקטים ואם היה לנו משהו לומר היינו לוחשים בתימצות רב את העניין הדחוף. היום, אני לא הולכת לקניונים, סרטים אני רואה רק בבתי קולנוע שמחוץ לקניונים או בבתי קולנוע עצמאיים, ספרים אני קונה אך ורק ברחוב, הנייד שלי תמיד על שקט, כולם כבר התרגלו שאליי לא מתקשרים סתם ושאני חוזרת רק אחרי הרבה זמן, אין לי דיבורית, אוזניה, או כל דבר אחר, וגם לא יהיו. מבחינתי רעש זה גם פרסומות ברדיו, איך שהן מתחילות אני מייד לוחצת על- MUTE
    וחוזרת אחרי כמה דקות. טלוויזיה כבר שנים שלא ראיתי, והספרים והשקט והיער שמולי ממלאים את חיי, אני עובדת בסטודיו לבד והרעש היחיד שאני שומעת הוא כשבנותיי חוזרות מבית ספר ועד שהן ישנות וככה עשיתי לי חיים שמשייטים על מי מנוחות- אחרת אי אפשר, פשוט, אי אפשר להתקיים.
    ועוד דבר קטן-בקרוב בתי תחגוג בת מצווה, רעש לא יהיה שם, רק היא וחברותיה שינעימו את זמנינו במוסיקה קלאסית נעימה בקולות המלאכים שלהן…אחר כך,אם היא תרצה היא תקיים מסיבת ריקודים לכיתה במתנס המקומי, רחוק מהבית…

  • האישה שעלכף היד האחת  On 07/01/2007 at 23:11

    הרבי נחמן מברסלב אמר שכל אדם זקוק לשעה ביום עם עצמו, יילך למקום שקט ויתבודד.. אני חושבת ששעה כזאת שבאה במכוון ולא במקרה עושה לאחר מכן גם את המקומות הרועשים שקטים.
    תנסה את הים בשקיעה.. ככה טייק דה לונג הום..

    הנה משהו שחברה שלי כתבה (-:

    http://www.global-report.net/a.php?c=zamansalam&a=144&rc=zamansalam

  • האישה שעלכף היד האחת  On 07/01/2007 at 23:22

    (-:

  • איתי ()  On 07/01/2007 at 23:59

    נהנה לקרוא אותך.
    כל כך נהנה, שקשה לי להשאר בשקט.
    שיהיו לך ולכולם שקט, שלווה ואושר.

  • אסף ברטוב  On 07/02/2007 at 11:41

    יפה אמרת.

    ובאמת למה לעזאזל תוקע הטכנאי דיסק בשנייה שנגמרת הופעה? מי צריך את זה? אולי בתור מוזיקאי וברנז'אי אתה יכול להשפיע בענין הזה?

  • בועז כהן  On 07/02/2007 at 12:28

    להיעלב?

    (-:

  • דרור  On 07/02/2007 at 23:38

    כבר שבוע שאני שומע רק את כל הרעש והוזהמה סביב הסיפור של קצב, לא שומע מוזיקה (טוב גם יש בעיות קליטה ב88 ). יש משהו ממכר ברעש אחרת איך נוכל להסביר תופעות כמו ניק קייב .הצעיר, סוניק יות ואיגי פופ
    יש משהו ברעש שגורם לנו לברוח מאיזה חסר מעורר חרדה שמשקיט חור שחור ברעש
    נכון שזה לא עוזר באמת אבל לפחות זה קצת מרגיע
    איזה כיף להירדם עם הכינורות המרעישים של גון קיל בוולוט אנדרגרנד.

  • בועז כהן  On 07/03/2007 at 6:53

    ניק קייב סוניק יות' ואיגי פופ זה לא רעש כמו שהתשיעית של בטהובן זה לא "רעש". זאת מוזיקה. כשאני שומע את זה בבית או באוטו אני קובע לי את רמת הווליום, ונהנה.

    רעש הוא מצבור צלילים טורדני שנכפה עליך ואינו קשור לפעילות ספציפית שאתה עושה באותו רגע.

    אף פעם לא הבנתי למה בבריכה או בים יש רמקולי ענק ששואגים בצרימות איומות מוזיקה כזו או אחרת.

    אני הולך אל הטבע במטרה לקבל שקט מוחלט. רוגע. אבל כנראה שאני במיעוט.

  • קרן  On 07/03/2007 at 16:34

    גם אני כמהה לשקט ומרגישה בחסרונו בארץ הזאת. כל שאני יכולה לעשות הוא לחזור לביתי (בנסיעה באוטובוס מלא הניידים) ולחיות בשקט. עם ספר בדרך כלל או סתם בשתיקה.

  • אהוד בן-פורת  On 07/03/2007 at 18:38

    דבר שהוא חשוב בעיניי והוא שהשקט הוא עניין שחשוב לנו לשמור עליו ככל שאנחנו מתבגרים ולדעתי זה נובע בעיקר מכך שיש לנו לא מעט באלגן בראש.

    מוזר שהעלת בדיוק עכשיו את העניין הזה, כשיוצא לי לא מעט לחשוב על זה שהעניין של השקט יהיה חסר לי עכשיו, כשאשוב לארץ אחרי חודשיים בארה"ב. כך שאני יכול להסכים איתך, אבל …

    מאחר שלא שכחתי מאיפה באתי ולאן אני חוזר, אני מוכרח לומר שגם בארה"ב בהשוואה אלינו (גם אם אין ילדים שמשחקים אחרה"צ בחוץ, שכנים שאתה פוגש בחדרי מדרגות וכו'…. ויש בעיקר קולות של ציפורים רוב היום). יש מקומות לא שקטים וזה שאירגוני החבלה חזרו עם הפיגועים שלהם זו הדרך הכי מעצבנת להפר בה את השקט.

    אגב, לגבי שיחות הפלאפון בציבור שמשום מה נוהגים לייחס אותה כהתנהגות מגונה של הישראלי, אפשר למצוא אותה גם כאן. זה תלוי באנשים ובתרבות ממנה הם הגיעו, ועד כמה שהבנתי בניגוד אלינו הם לא נקנסים על זה שהם עם יד אחת על ההגה ויד אחת על הפלאפון.

  • eln  On 07/05/2007 at 10:09

    אני מסכים איתך, ומעלה כיוון אחר שגם בו זה קורה.
    אני חוקר עברית מדוברת, ואחד המאפיינים (לא ייחודי לעברית, זה קורה בעוד שפות, בעיקר מהאזור) שלנו הוא שאנו לא ממתינים לסיום המשפט של השני כדי להתחיל עם המשפט שלנו. כך, שיחות שלמות הן באובר-לאפ של כל המשוחחים זה על זה. כך, שיחות שלמות הן רצף בלתי פוסק של מלל, ובכל שנייה נשמע אדם אחד לפחות, ללא שנייה אחת שבה הדיבור אינו מוקצה לאף אדם.

  • llaliiblue  On 09/10/2012 at 16:22

    אתה כל כך צודק !! כל כך מדויק. ההמון. הרעש. הסלולרי. הלחץ.

    לא מבינה אנשים שמדברים בסלולרי בקולי קולות, מבחירה מוותרים על הפרטיות, מאפשרים לאחרים לשמוע את הפרטים האינטימיים של חייהם. אותי זה היה מביך. פתאום כשכתבת, הבנתי, אתה צודק. הם לא סופרים. לא רואים אף אחד, לכן האדישות.

    צריך שקט. שקט, אפילו בלי מוזיקה. כל כך טוב להקשיב לשקט. כשלבד זה הכי פשוט. שעת בהייה ביום. ניתוק. וכן, שקט מזוהה עם אינטימיות, וכן לפעמים אני מפחדת מהאינטימיות הזו ומקשקשת- במקום לשתוק.

  • Duni  On 04/13/2016 at 20:45

    שלום איש.חיפשתי ומצאתי אותך תוך חיפוש הערך בגוגל "מי שמחפש שקט הרעש רודף אחריו" אני כבר כמה שנים מחםשת את השקט הזה ששנינו יודעים להעריך וככל שאני מחפשת אותו אני מקהלת את ההיפך. גם אמי מחפשת הית פה שקט אבל הימינו אין חייה כזו לא בארץ ואני גרה בספרד….. אשמח אם תכתוב לי שנוכל להחליף קצת חויות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: