אני כותב כי אנשים שאהבתי כבר מתו

 
 

שכונת התקוה. מרס 1971. אני במכנסי קורדרוי חומים. סוודר גולף לבן. נעליים חומות. אמא אולי ז"ל ניצבת מאחוריי, מחזיקה את חגית, אחותי בת השלושה חודשים על הידיים. אמא עדיין עומדת על רגליה. לפני שפגעה בה המחלה, ואנחנו מצולמים כאן ליד בית הכנסת (האשכנזי!) שסבא אשר ואחיו שמעון אהבו להתפלל בו. בית הכנסת הזה היה צריף מט ליפול, עלוב ועדיין היכל תפילה קסום בשבילי, שבו הייתי מחכה בשבתות לסיום התפילה, לשירת "אנעים זמירות" שעד היום מרטיטה את לבי בהתרגשות.

אפריל 1981. אני בן 17. שיער עד הכתפיים. וסבא אשר כהן ז"ל בן 75. אנחנו שותים תה כהה מאוד ומתוק מאוד בכוסות זכוכית שקופות. תמיד בכוסות זכוכית שקופות. תמיד תה. עם עוגה פשוטה ומתוקה. אם היה דבר משותף לי ולסבא שלי, זו אהבת המתוקים. הוא היה מספר תמיד איך הממתקים הנפלאים ביותר היו בדמשק ואיך בחנות אחת קטנה בשוק של ביירות ידעו לעשות את המלבי הכי טעים בעולם. מאוד אהבתי את סבא אשר. וסבא שלי מאוד אהב אותי. בימי שבת, כשהייתי ישן שם, הוא היה מעיר אותי בחמש בבוקר, עם כוס תה ופרוסת לחם עם גבינה, ואחר-כך היינו מתעטפים בטליתות, לוקחים את תיק הקטיפה הכחול עם הסידור והולכים לבית הכנסת ההוא, מהתמונה למעלה.

יוני 1975, ותשעת תלמידיה של הגב' ויולט שטיר, המורה לפסנתר, נקבצים לקונצרט הסיום. אני, לאושרי, הייתי ביניהם. וגם אניקה.
 
בשורה התחתונה, למטה, מימין – אני. בן 11 וחצי. 
 
משמאל – לא מביטה למצלמה – אניקה. זו שהיתה היפה מכולן. התלמידה המעולה מכולנו. גם היא בת 11. פסנתרנית מחוננת.  הייתי מאוהב בה כמו שרק ילדים יודעים. היא תמיד לבשה שמלות, ושיערה הארוך אסוף בצמה. חייכנית, מפלרטטת עם המנענעים, באצבעות מיטיבות לכת, עם שמיעה אבסולוטית נדירה, ילדה שהיתה מסוגלת לבצע יצירה חמש דקות אחרי ששמעה אותה לראשונה.
עשר שנים אחרי שצולמה התמונה הזו, בדיוק בגיל 21, נעלמה מחיי – ואיננה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  ביום 06/19/2007 בשעה 2:03

    היתה לך אימא יפה ומקסימה. (אפשר לדעת, אם זה לא מכאיב מדי, מה היתה מחלתה?)

    הסבא שלך מאמי, והזכרונות שיש לך מהתה המתוק זכורים לי מסבתי הפרסייה. היא היתה שותה אותו בכוס שקופה עם קוביות סוכר.

    והזכרונות שיש לך מבית הכנסת הספרדי, אותו הדבר אצלי.

  • ריקי  ביום 06/19/2007 בשעה 6:13

    אתה נורא דומה בתמונה העליונה לאביב גדג'! איזה קטע

  • אווה  ביום 06/19/2007 בשעה 6:56

    בועז,
    אוהבת את העיסוק שלך בחומרים מהעבר וטוב שאתה מוצא דרך לתת לזה ביטוי.
    מה קרה לאניקה? היא מתה?

  • עידית  ביום 06/19/2007 בשעה 7:29

    איזו יכולת מופלאה יש לך לשתף ולתת תחושה שאנחנו חלק מהתמונות -ילדות היפות וכל כך נאיביות
    תודה..

  • המעריצה הסמויה מהעין  ביום 06/19/2007 בשעה 8:33

    באופן שקשה לתאר במלים.

  • אורי  ביום 06/19/2007 בשעה 10:16

    גם לבטא את העבר צריך לדעת ואתה עושה את זה נפלא.

    ואני מצטרף לאווה: אפשר לספר קצת יותר על אניקה?

  • ג'וליה  ביום 06/19/2007 בשעה 10:41

    People come and go and walk away
    But I'm not going anywhere
    I'm not going anywhere.

    (Karen Ann)

  • שי טוחנר  ביום 06/19/2007 בשעה 12:36

    רוצה לדעת יותר על אניקה

  • ליאה  ביום 06/19/2007 בשעה 14:21

    יוצאת מן הכלל

    סוחפת את הקורא כאילו היה איתך ברגעים האינטמיים שאתה משתף בהם

    יש לך נפש עדינה ומקסימה

  • יובל  ביום 06/19/2007 בשעה 14:48

    כתבת יפה

  • ד. ל.  ביום 06/19/2007 בשעה 14:57

    אין לי מלים

  • תמי ליבנה  ביום 06/19/2007 בשעה 15:26

    רגשת מאד.

  • יהודה  ביום 06/19/2007 בשעה 15:39

    יכולת מופלאה לכתוב על הילדות.
    הוקסמתי.

  • אודי שרבני  ביום 06/19/2007 בשעה 19:22

    לזוכרי הפרטים הקטנים תמיד קשה יותר

  • פלג  ביום 06/20/2007 בשעה 18:06

    תמונות קצרות. יש בזה קצת מקארבר.

  • האישה שעלכף היד האחת  ביום 06/21/2007 בשעה 3:14

    יכול להיות שהמתוקים האלה שסבא שלך דיבר עליהם, היו המתוקים שסבא שלי עשה.. הוא היה בשלן וקונדיטור שחבל על הזמן.. אנשים היו מזמינים אותו לביתם לעשות את האוכל לאירועים שלהם. לפני כל אירוע הוא היה מגיע אליהם למטבח ומכין מטעמים שאחר כך דיברו עליהם חודשים! אבל לא זה הסיפור שרציתי לספר..
    בזמן מלחמת העולם הראשונה שלטו הטורקים בסוריה וכשפרצה המלחמה הם גייסו את כל הצעירים ומי שסירב גייסו אותו בכח! אמא של סבא שלי לא הסכימה שהוא יתגייס.. זאת לא המלחמה שלנו היא אמרה.. וסבא שלי נאלץ להסתתר.. ואיפה הסתתר? בבית זונות הוא הסתתר.. הן העסיקו אותו כשומר… השמועה אומרת ששם הוא למד לבשל (-:

  • שרון רז  ביום 06/21/2007 בשעה 15:11

    תודה על השיתוף והכתיבה הרגישה, מעורר רגש, מחשבה והרהורים שונים, אהבתי את הצילומים הישנים ובמיוחד את הצילום עם סבא שלך

  • ניבוס  ביום 06/24/2007 בשעה 12:21

    מה קרה לאניקה?ו

  • רונה צורף  ביום 06/25/2007 בשעה 12:34

    טומי ואניקה, האחים השבדים שידעו לקבל את בילבי-בת-גרב לחיקם באהבה גדולה, בלי להתבלבל מכוחה הרב ודעותיה המוזרות על העולם. "ילדים לא חייבים ללכת לבית ספר" היא אמרה – אבל הם הלכו. "ילדים יכולים לגדול לבדם בוילה וילה קולא" היא אמרה – והם בסופו של יום חזרו לאמא. "ילדים חייבים לכייף ולהשתולל ולזלול ממתקים כל היום ואפילו בלילה", ולאניקה כבר היה כאב בטן…

    השם הזה – רק השם הזה: אניקה – מחזיר ילדות שלמה וכל כך טובה ושונה, שכולנו אהבנו והערצנו בה את בילבי אבל לא העזנו, פשוט לא העזנו לעשות קמצוץ ממה שעשתה או חשבה. רק לחלום נותר לנו…

    פוסט יפה, תמונות ששוות אלפי ואף מליוני מילים…שזורקות כל אחד למקום הפרטי והאחר שלו.

  • איתי ()  ביום 07/02/2007 בשעה 0:08

    מצטרף (כתמיד) למשבחים , וגם לאלה הקוראים לגלות לנו – מה קרה עם אניקה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: