ורציתי. כל כך רציתי

ההופעה הראשונה שלי. יוני 1972. בביתה של המורה לפסנתר בחולון

הביטו בתמונה למעלה. צילום בשחור-לבן. אני בן 8 וחצי. מנגן בטהובן ועוצם עיניים בהתמסרות. זה הקונצרט הראשון שלי אי פעם, בביתה של המורה הנערצת ויולט שטיר.

כל כך רציתי לנגן על פסנתר. רציתי עד כאב. בהשתוקקות עזה. אבל לא היה כסף לקנות פסנתר. אבא נשך את השפתיים. הציע שאלמד, בינתיים, על כלי אחר, זול יותר, שאפשר לקנות. הציעו אקורדיאון. הציעו חליל צד. אני מיאנתי בתוקף. רציתי רק פסנתר. תקליט של אלפרד ברנדל מנגן את "אימפרומפטו" של שוברט. תקליט של אלטון ג'ון עם your song והפסנתר של פול מקרטני ב"אביי רואד" של הביטלס. בגללם רציתי לנגן על פסנתר, ורק על פסנתר. 

אבל לא היה כסף ולא היה פסנתר, אבל היה רצון עז לנגן ולכן ויולט שטיר, המורה האגדית, הציעה שאבוא להתאמן אצלה, בצהריים, בין 1 ל-2. לפני השלאף שטונדה. אני חייב לה כל כך הרבה!

הייתי מסיים את הלימודים בבית הספר "סירקין" ברבע לאחת, והולך אליה, לדירה הקטנה שבקצה רחוב אהרונוביץ' בחולון. ככה במשך שנתיים.

הוריי הצליחו לחסוך סכום של 2000 לירות. אחותי היתה בת שנה וחצי ובפני אמא שלי עמדה ברירה אכזרית: לרכוש מכונת כביסה, שתהפוך את חייה לקלים ונוחים הרבה יותר, מכונת כביסה שתאפשר לה לשטוף בקלות את החיתולים (לא היו אז, עדיין, טיטולים חד-פעמיים) והבגדים, או לקנות פסנתר.

אמא שלי עשתה את הבחירה שלה ללא היסוס.

את בטוחה? שאל אותי אבי.

לגמרי, אמא אמרה. אין שום ספק בכלל. פסנתר לילד חשוב יותר מאשר החיים הנוחים שלי.

וכך, יומיים לפני תום החופש הגדול, ב-29 באוגוסט 1972, נסענו מדרום חולון באוטובוס עד לרחוב אלנבי 99, ל"בית הפסנתר", ולבי הלם ודפק בשיגעון, וישבתי וניגנתי על פסנתרים בצבע אגוז, פסנתרים לבנים, פסנתרים נמוכים אנגלים ופסנתרים רוסים עם ריח של געגוע לא מוכר, ומכל הפסנתרים הצבעתי על אחד – ואמרתי: "זה. אמא, זה הכי טוב…" והמוכר צחק ואמר לאמא, "גברת כהן, לבן שלך יש טעם טוב", ואמא שאלה בתמימות "כמה עולה הפסנתר שמצא חן בעיניו?" והמוכר אמר "30 אלף לירות. זה סטיינוויי אנד סאנס".

אבל אז, בפינה חשוכה, מצאתי את אהבתי הראשונה. צימרמן גרמני, שחור, עתיק, משופץ עם ריח של לכה ומנענעים מתקלפים שהודבקו ברשלנות. הצליל שלו היה חם ולירי, צליל של פסנתר ישן וספוג עשן, צליל של פסנתר מתקופת בין שתי מלחמות העולם, ואמא ואבא קנו לי אותו, תמורת 2000 לירות בדיוק – "אני צריך 500 לירות דמי קדימה", אמר המוכר, ואבא הוציא מהכיס חבילת שטרות ונתן לו. "מחר", הבטיח האיש בחליפה, "מחר הפסנתר יגיע אליכם". 

קמתי בבוקר מוקדם, שתיתי שוקו וישבתי במרפסת עם "השביעיה הסודית" של אניד בלייטון, מחכה למשאית ולמובילים שיביאו לי את הפסנתר. לא הסכמתי לזוז מהחלון. רציתי לראות את זה קורה. וה"צימרמן" הגיע, והוא היה שלי וליווה את חיי בצלילים במשך 10 שנים רצופות. 

 

 

 

שיער ארוך שחור משחור. 1980

אני בן 16, יושב על פסנתר אנגלי שהיה שייך לדודה אורה, שחזרה מאנגליה, מנגן בסלון של סבתא יפה ועל הפסנתר אוסף בובות ופסלונים שקנתה הדודה אורה במסעותיה בחו"ל, קולאז' בד ירוק משוק פורטובלו בלונדון, תלוי על הקיר שנצבע על ידיה בחום ואני מנגן.

הרי בכל מקום שהיה פסנתר, הייתי מתמגנט אליו, מתהפנט אל המנענעים, מתיישב ושוכח את כל העולם שנמצא מחוץ למוזיקה ומחוץ לנפשי שלי – שהיתה אז סוערת במיוחד. אני עם שיער ארוך בתמונה הזו, כמו זה שהיה לניל יאנג בתמונה דומה מאותה תקופה. שיא גיל ההתבגרות. עם כמיהה מטורפת ובלתי ממומשת למישהי שתאסוף אותי בזרועותיה. הייתי מוצא אז נחמה במוזיקה, שוב ושוב. ניגנתי שעות בכל יום. בכל מקום.

1985. קצת אחרי השחרור מצה"ל

בבית השכור ברחוב הגדרות בסביון. אני עדיין  מסופר קצר. טרנינג של אדידס, נעלי בית משובצות. חורף. בחולצת הפלנל, מוסתר: שי לוי. חברי הטוב, מוזיקאי מחונן שעזב את המוזיקה ואת הארץ וחי רחוק. לידו, עמי לוי. 15 שנה אחר-כך חיבקנו את אלבום הבכורה של להקתנו, החשמליות.

כמה תמימות ופשטות היתה בנגינה בסלון. הפסנתר הוא ה"אוטובאך" האוסטרי המדהים שעדיין נמצא בבית אבי. יש לו צליל עמוק ונדיר ואני מנגן עליו לעתים קרובות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליה  On 06/15/2007 at 22:49

    אף פעם לא מאוחר ללמוד, לא פסנתר ולא שיעור בחיים. אני רוצה ללמוד לנגן על פסנתר, וברור לי שזה יקרה מתישהו.

  • עופר הירשפלד  On 06/16/2007 at 0:20

    הצער הגדול של חיי, הוא שאני לא יודע לנגן.
    למרות שניסתי.
    אני מניח שזה בעיקר – בגלל שנתקלתי במורים גרועים. ומורה טוב חשוב מאוד

    אבל אם יותר לי להגיב פה על הטור שלך במעריב מהיום?

    השוואה שלך לא ממש נכונה.
    (אין לי את העיתון מול העיניים ולא מצאתי את הטור אוןליין)
    השוואת בין הזיפנים שמגיעים לכוכב נולד לבין ילדים קטנים שמנגנים נורא וההורים שלהם מוחאים
    להם כפיים.
    אז כו, הזייפנים שמגיעים לכוכב נולד מעצבנים – ובמיוחד אלה שלא קולטים שהם מזייפים ואז פתאום כולם לא מבינים במוסיקה פרט להם.
    אבל ילדים בני שבע-שמונה שטועים בנגינה של מוצארט?
    זה נסבל ומובן.
    נשאלת השאלה כמה מהם יהיו נגנים כגדולים.
    סביר להניח שרובם לא.

    אחותי מוסיקאית (קלרינט) נאלצתי לסבול בעבר, מספר רב של קונצרטים שלה כילדה (רק מהקטעים שלה נהניתי) וזה רק בגלל שהייתי משוחד)
    מכל הקבוצה של 20 ילדים אז וזייפו בענק. רק היא ועוד אחד מוסיקאים היום, כמעט עשרים שנה אחרי.
    אני לא מאמין שהיום אחד מהחברים שלה דאז היה מנסה להתקבל לפילהרמונית.
    הוא לבד היה מבין שזזה לא מקומו.
    רק בשירה – אנשים חושבים שהם העתיד ולהם נאמר. תקליטו את עצמכם שאתם שירים, ואם זה נשמע נורא, לא צריכים להחליף טייפרקורדר

  • שי טוחנר  On 06/16/2007 at 8:39

    טוב שרצית, טוב שהתעקשת על רצונך ובסוף זה הסתדר. אם לא , היית חי כל החיים שלך בהרגשת החמצה.

    וכרגיל, יופי שי כתיבה!!

    שי

  • תמי ליבנה  On 06/16/2007 at 9:44

    אני רק מקנאה במי שיש לו את הכישרון לנגן
    לדעתי הוא משרת האל
    כמו הלוויים בבית המקדש.

  • שלומית  On 06/16/2007 at 12:26

    זרק אותי אחורה במנהרת זמן. אחרי הצבא הייתי מוכרחה, פשוט מוכרחה לחזור ולנגן על פסנתר.
    בעוונותי לקחתי אפילו שיעור אחד מננסי ברנדס…הוא לא היה אז מפורסם , הגעתי אליו כי היה שכן של בן דודי שאמר שיש לו מורה שגר בבנין שלו…

  • מיה  On 06/16/2007 at 16:20

    גם לי היה סיפור דומה. בערה נוראית לפסנתר ולא לשום כלי אחר. ושנתיים עד שחסכו וקנו פסנתר. ובינתיים – להתאמן אצל המורה. זה כשלעצמו מחייב אפילו את האימונים להיות מעולים, כי המורה שומעת…

  • רונה צורף  On 06/17/2007 at 18:17

    אני מנגנת על גיטרה, כנערה ישבתי שעות במדרחוב החדש בירושלים, כמעט יחידה בכל הרחוב, עם עוד כמה חברים, והיינו מנגנים, בסוף היום היינו אוספים את הכסף הרב שקיבלנו , הולכים לבית התה הירושלמי ונהנים מכל סוגי התה והעוגות. פעם בשבוע היינו נוסעים לתל אביב, יורדים בתחנה המרכזית הישנה והריחנית ( כמו בשיר של קטבי אוז ), לוקחים אוטובוס לרמת אביב הישנה והטובה ולומדים נגינת-פלמנקו אצל באלדי אולייר בבית. אחחח…זו היתה תקופה של עקשנות- ופירות רבים בחובה !!!
    שתהיה אחלה של הופעה משולשת בסינדרום, רק תזהרו לא להתאהב בה יותר מדיי ולחטוף סינדרום- ירושלמי.

  • רענן  On 07/26/2007 at 21:39

    אני שמח ונהנה לקרוא אודות ההתפתחות המוזיקלית שלך ומקווה שתהיה לסמל ודוגמה לכל מי שהמוזיקה קרובה לליבו
    מוזיקה מקשרת בין אנשים ועושה רק טוב

  • llaliiblue  On 09/10/2012 at 17:38

    אני לא מאמינה ששמרת את הסכם הקנייה – הזמנה – שכירות (!!).
    מורידה את הכובע בפני אמא שלך, הבחירה שעשתה לא מובנית מאליה לדעתי. הנתינה הזו של הורים לילדיהם, ההקרבה, נשגבת בעיני. כנראה שלא אבין זאת, עד שלא אהיה אחת..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: