ככה הכרתי את ערס פואטי

 

חזית חנותו של מלקולם מקלארן, לונדון, 1975

 

סוף החורף, 1985. אני משוחרר טרי מצה"ל. גר אצל ההורים בבית שכור, לא רחוק מהבקו"ם. קו 55, לילה, ואני עייף ועגמומי ולא יודע מה יהיה איתי. חוזר מתל אביב מסרט צרפתי שראיתי לבד. לפני, באוטובוס, עמד מישהו גבוה ונראה שהוא "עובד על חתיכה", כדברי שלום חנוך בשירו הקלאסי טיול ליפו

 

מכיוון שאין לי ריסים באזניים, לא היה מנוס אלא לשמוע את כל משפטי הפיתוי המשוכללים שעטפו את הנערה הנאה, לסתותיו המשומנות היטב של הג'ינג'י הגבוה היו מרשימות. אי אפשר היה להתעלם מהמיומנות המילולית של איש כה צעיר בהדחה של סטודנטית לדבר מה. הייתי מלא הערכה לברנש ….

אבל אז הוא הדליק סיגריה. באוטובוס! 

סליחה, שאלתי בזעם כבוש, אתה מוכן בבקשה לכבות את הסיגריה? (לא מספיק שהוא לא סגר את הפה מתחנת רכבת צפון ועד רימון, הוא גם מעז לעשן בתוך האוטובוס?)

הג'ינג'י הביט בי במבט עויין.  גלגלי השיניים במוחו עבדו מהר. הוא היה חייב לכבות את הסיגריה, אבל היה חייב גם לצאת גבר ליד הבחורה, שהביטה במבט מתעניין במתרחש.

"רק בגלל שביקשת יפה, אני אכבה", הוא אמר בקול גברי נמוך.

לא, התמתחתי בכסא והבלטתי את שריריי המשורגים, גם אם לא הייתי מבקש יפה היית מכבה את הסיגריה. אסור לעשן באוטובוס.

הוא הסתכל בי בזעם, אני הבטתי בו בקריזה. הבחורה שיחקה בשיער מבודחת, ובדיוק הגיע האוטובוס לפיצה רימון וירדנו כולנו – והתפזרנו.

 

"שדיים". רישום עיפרון סיינה אדום על נייר, 25 על 17. איילת מוהר, 2005

 

(4 ימים אחר כך, מסיבת שחרור בסביון)

חבר שלי הזמין אותי למסיבת השחרור שלו. באתי. ראיתי אנשים שמחים. הרבה אלכוהול. ריקודים. בחורות יפות. ישבתי בצד. אני מנסה למקם את עצמי בסיטואציה. בא פתאום מישהו ושואל אותי: "תגיד, יש פה וויסקי איפשהו?", אמרתי שבטח יש – אבל אני אישית לא יודע איפה. לא ראיתי. מפה לשם התחלנו לדבר, הלכנו לשולחן ביחד. התחילה שיחה בצד על סרטים וסקס בסרטים, צחקנו, תקליטים התחלפו על הפטיפון. "ראיתי אותך פעם", אומר לי הבחור. "כן", אני אומר לו, "גם אתה מוכר לי מאיפשהו", אנחנו מתחילים להריץ אחורה את הזמן.

אתה מחולון?

לא, מקיראון.

למדת בתיכון מקיף יהוד?

לא, ב"בן צבי" בקרית אונו.

היית בחיל האויר?

לא, בגולני.

 

מנסים למצוא התאמות, ונכשלים שוב ושוב. ועדיין. הוא נראה לי מוכר, ואני נראה לו  מוכר, וזה לא נסגר הסיפור הזה. ואני אומר, "טוב, אז כנראה שסתם שתינו יותר מדי, ונראה לנו שנפגשנו, כנראה שלא נפגשנו", והוא אומר "יכול להיות", ו….

מדליק סיגריה.

והתנועה הזו מדליקה לי את הסוויץ' בתודעה.

"בוא הנה, אתה המניאק מהאוטובוס!" אני אומר לו.

הוא מכווץ גבות ונזכר: "וואלה, ואתה הנודניק העצבני שאמר לי לכבות ת'סיגריה!"

אני מגחך: "חוצפן אתה, מדליק לי סיגריות באוטובוס!"

והוא אומר "ואתה המניאק שהרס לי את הזיון!"

ואנחנו מתגלגלים על הרצפה מצחוק.

 

זו היתה תחילתה של ידידות נפלאה. כך הכרתי את מי שלימים יזחל אל מתחת לאינטרנט ויחבר את החוטים שלו, ויהי אור. ערס פואטי. חודש אחר-כך, בלילה מרתוני של סרטים קצרים,  ישבנו שנינו על מדרגות מוזיאון תל אביב וקוננו זה באזני זה על השרמוטות שזרקו אותנו ועל לבנו השבור.

 

שנינו היינו רווקים ופנויים, לפתע, בני 21 וקצת, והוא שאל אם אני רוצה לשחק בסרטים שלו, ואמרתי שכן. ושיחקתי (אם אפשר לקרוא לזה משחק) בסרט הקצר "תקיעת הקרן" – שאני לא זוכר הרבה ממנו, אבל פניי נצבעו בצבעי מלחמה אינדיאנים, והייתי אמור לשגל מישהי ביער. גם ב"מיראז'", הסרט השני שהוא ביים אותי, הייתי סוג של מאהב נחוש… הפעם בלי צבעים על הפנים, אבל עירום לחלוטין, על חוף הים, עם שחקנית-משוררת (שבינתיים חזרה בתשובה). קינחנו בדרמת טלויזיה, "אהבה ראשונה", לפי סמואל בקט. שם דווקא לא התפשטתי ולא שיגלתי. התלבשתי יפה, כמו ג'נטלמן אירי, ודקלמתי טקסט מצויין של בקט.

 

אחר כך כתבנו באותם עיתונים ("צומת השרון", "תל אביב") וגם עשינו כמה כתבות משותפות. התחתנתי, נפרדתי, הוא התחתן, התגרש, החיים לקחו אותו פעם קרוב יותר, פעם רחוק. ב-1992 נפגשנו במקרה ברכבת התחתית בלונדון והלכנו לשתות בתחנת ויקטוריה.

 

מיינד דה גאפ! פליז מיינד דה גאפ!

 

ו-22 שנים חלפו מאז אותה הסיגריה באוטובוס, עשרים ושתיים שנה. נדמה לי שעברנו לפלנטה אחרת, לא רק שעברנו מהמאה ה-20 למאה ה-21 – בדרך כלל כשאנחנו נפגשים אנחנו אומרים "וואיי, וואיי, למה לא היה אינטרנט באייטיז?" – ומנסים לעשות סימולציה של מה-היה-קורה-אם-היה-פס-רחב-אינטרנט-מהיר ב-1985, כי נדמה לי שבסופו של דבר הרשת הביאה לנו רק טוב, מהרבה בחינות, ותחושת הבידוד ההיא לא קיימת היום, והדרך למצוא חברים לתחומי ענין משותפים, גם אם זה קולנוע יפני משנות החמישים או סימולטורים לטיסה – היא כה מהירה ופשוטה. פשוט חפש לך את הפורום הרלוונטי.

 

ובסופו של דבר אני די מעוכב-טכנולוגית והוא מתקדם-סדרתי ואם אתם קוראים את הדברים האלה, הרי שזה רק בזכותו של הערס. בזכותו קניתי את המחשב הראשון שלי, ובזכותו התחלתי לגלוש ברשת, ובגללו בכלל פתחתי את הבלוג הזה, שזהו הפוסט ה-200 שמתפרסם בו.

 

 ואנחנו עדיין נפגשים, כן. ואנחנו עדיין מדברים על אותם דברים.

 כן. ב-ד-י-ו-ק.

 

 

"שני גברים ומכונית". יוג'ין ימנטו. 1990

 

 

 

ניתן לקבל עדכונים במייל על רשימות חדשות ב"לונדון קולינג". פשוט לחצו כאן.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On 06/09/2007 at 18:56

    תשמע, אתה אולי לא יודע את זה אבל נפלת על צירוף מקרים נדיר. גם שהערס יכבה את הסיגריה, גם שתצאו מזה חברים וגם שתשחק אצלו בסרט? אצל נשים זה לא היה עובד. הם היו מחרימות אחת את השנייה מייד אחרי סצינת הסיגריה ושומרות על הבויקוט לעולמי עד. קצת מזכיר סצינה מ"א בוי ניימד סו": קודם מתעצבנים אחד על השני ושוברים זה לזה את השיניים במכות; אחר כך יושבים ושותים בירה ביחד ומתקרבים זה לזה.

    ומברוק על ציון הדרך ההיסטורי הזה, בועז. חתיכת בלוג הרמת בזמן הזה. כל הכבוד.

  • אלינור ברגר  On 06/09/2007 at 19:04

    אצל גברים הכל כל כך פשוט.
    (-:

    פוסט יפהפה.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 06/09/2007 at 19:12

    איזה יופי של כתיבה ..ממש מרגש

  • יהודה שמשון  On 06/09/2007 at 19:35

    את הנפשות הפועלות אני, כמובן, מכיר. אבל את הסיפור הזה אני קורא בפעם הראשונה ומתפעם כמובן. אבראוו אדון כהן.

  • יעל ישראל  On 06/09/2007 at 19:38

    סחטיקה על הפוסט המאתיים.

  • שי טוחנר  On 06/09/2007 at 20:22

    הסיפור עם הסיגריה גדול!!

    וברכות על הפוסט המאתיים!!

    keep Rocking!!

    שי

  • ח ל י  On 06/09/2007 at 22:48

    פשששש…

    מאתים בשנה וחצי. מזל'טוף 🙂

    ניפגש במאתיים ואחד, ושניים, ושלש, וארבע….

  • נופלת מגרייס  On 06/10/2007 at 0:09

    הרישום הזכיר לי למה שדיים הם דבר כל כך נעים.
    זה לא המגע כמו המבט.
    לשדיים אף פעם לא יהיה מבט מאשים.

  • גדי שמשון  On 06/10/2007 at 0:44

    יש עוד הרבה סיפורים מהדרך. סאממק, כשחושבים על זה, לא היתה לנו מערכת יחסים עם אשה שהחזיקה כזה זמן.

    עניין ששכחת לציין הוא שבאותם ימים לשנינו היה גם שיער.

  • שרון  On 06/10/2007 at 9:07

    כן יירבו

  • אביבה  On 06/10/2007 at 9:30

    היה מודעות ההיכרות ב"קח-תן" של "העיר".

  • ריקי  On 06/10/2007 at 20:48

    זו קביעה מבריקה בעיני.

  • ג'וליה  On 06/10/2007 at 22:01

    קונרצ'יוליישנזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

    :-))

  • ג'וליה  On 06/11/2007 at 1:24

    קונגרצ'יוליישנזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

    :-))

  • ספוטניק  On 06/12/2007 at 11:11

    סוף סוף הסיפור במלואו 🙂

  • יעל ברדה  On 06/18/2007 at 9:31

    היא מזכירה לי דברים שאני כבר לא זוכרת
    אבל בטוחה שאני מכירה רק מפה

  • רונה צורף  On 06/18/2007 at 17:27

    יושבים על מדרגות הסינמטק ומדברים על שתי השרמוטות (?!) שזרקו אתכם…
    ועד היום זה מה שאתם עושים, טוחנים את אותם הדברים? או- שגם היום הן זורקות אתכם ?
    פוסט יפה, כתיבה יפה שמכסה במעלותיה על ניצנוצי שוביניזם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: