ערים בגשם. ראיון עם תיאו אנגלופולוס

חמישה במאים הביאו אותי עד דמעות. אינגמר ברגמן השבדי, אנדריי טרקובסקי הרוסי, מיכלאנג'לו אנטוניוני האיטלקי, קז'ישטוף קישלובסקי הפולני ותיאו אנגלופולוס היווני. את שני האחרונים הצלחתי, למזלי, לפגוש לשיחה.

אנגלופולוס נהרג בתאונת דרכים ב-24 בינואר 2012. אנגלופולוס היה משורר קולנועי גדול. בנאי/במאי של שירה בתמונות. ארכיטקט של רגשות. עם המוזיקה של אלני קרנדרוי והצילום הוירטואוזי של יורגוס ארוואניטיס הוא הצליח לעצב את התחושות הכי עמוקות ומורכבות – בדידות, עצב, געגועים, כמיהה ופחד – דרך שילוב בין צילומים וצלילים.

"המבט של אודיסאוס" הוא אחד הסרטים שהשפיעו עלי במיוחד. קולנוע שהוא פיוט. מעט מאוד סרטים אהבתי  בכל השנים שחלפו מאז. לפעמים אני בטוח שהקולנוע פשוט השתנה, אבל לעתים אני חושב שאני השתניתי.

בשיחה קצרה שניהלתי עם אנגלופולוס בשנת 1996 ניסיתי להבין את מקורות ההשראה והיצירה הפואטית-קולנועית שלו. אנגלופולוס, עבורי, הוא מי שהצליח לייצר זמן-חלום בסרטיו, לשוטט בין הדמיון לבין המציאות, בין סצינות חלומיות לבין ריאליזם חסר חמלה (את "נוף בערפל", שכולל סצינה מצמררת של אונס ילדה על ידי נהג משאית, אחד המבקרים כ"סרט על שתיקתו של אלוהים") ויחד עם זאת יש אצל אנגלופולוס את התנועה. התנועה האיטית, אך העקשנית, לעבר מטרה כלשהי. קדימה. הלאה. גם אם העולם קורס מסביב, ומלחמות ארורות מחריבות משפחות וערים, עדיין יש איים של יופי, קסם, אהבה וחלום בתוך המציאות הגשומה והאפורה.

אתה אוהב גשם. אתה מכור לגשם. למה?

"אני לא יודע. זה מילדות ככה, אצלי, אני נמשך לנופים עצובים. שאלתי את עצמי המון פעמים מדוע הנוף הגשום והעצוב של צפון יוון הוא כל כך חיוני לי. אני אוהב ערים בגשם. אפילו את פאריז אני מעדיף כשהיא אפורה וגשומה".

זה משונה. אתה איש הדרום.

"זה נכון. נולדתי וגדלתי באתונה והמוצא של המשפחה שלי הוא מכרתים ובפלופונסוס, ממש בדרום. בכל זאת, את כל הסרטים שלי צילמתי בצפון ובמיוחד באפירוס, בצפון-מערב יוון. אני נמשך לגשם ולנוף עירום, לאבנים ולבתי אבן. אני לא יודע מה אני מחפש, אבל זה איזושהי תמונה שמשקפת תחושה, משהו עמוק בתת-מודע שלי".

מה דעתך על פליני, שצילם בתוך אולפנים סגורים?

"אני מעדיף את אנטוניוני, שצילם מצבים נפשיים באמצעות הנוף של נהר הפו. זה מה שאני מנסה לעשות, באמצעות החזרה לנופים הגשומים של צפון-יוון. אבל הרבה פעמים אני גם משתלט על הנוף הטבעי, ומעצב אותו מחדש".

כלומר?

"אני משנה את הצבע של הבתים, אני בונה גשרים, אני לא מצלם אף פעם בתוך אולפן, אבל אני לפעמים משנה את הנוף כדי לעצב אותו באופן שיבטא את הרגשות של הגיבורים. באופן כללי, אני מחפש להשליך החוצה, אל המסך, את תמונת הפנים שלי"

שמתי לב שכל הסרטים שלך עוסקים במסע. ב'מגדל הדבורים' זה האבא שמשיא את בתו, אשתו עוזבת אותו למחרת והוא יוצא למסע האחרון של חייו, עם הכוורות. ב'נוף בערפל' שני הילדים באתונה יוצאים כדי לחפש את האבא שלא קיים במקום שהם לא יודעים להגיע אליו. ב'מסע לקיתרה' חוזר הגולה הביתה, ליוון. ב'המבט של אודיסאוס' יוצא במאי קולנוע לחיפוש אחרי הסרט הראשון שנוצר, לכאורה, בעולם.

"הדמות המכוננת של התרבות היוונית היא של אודיסאוס והחוויה העיקרית של חיי אודיסאוס היא חווית המסע, הגלות, הריחוק והשיבה. ב'המבט של אודיסאוס' הלכתי בעקבות מאמר שנכתב על האחים מאנאקיס, שמוגדרים כקולנוענים היוונים הראשונים, ובמאמר ההוא נכתב על איזושהי תאוריה שיש 3 גלגלים של סרט שלהם שהם מעולם לא פיתחו. עם זה הלכתי קדימה, אל המסע הגדול של האיש שבא מבחוץ, האמריקאי ממוצא יווני, שבעצם חוזר אל השורשים שלו, ונכנס אל תוך אודיסאה פרטית לבלקן".

שלושת השחקנים הראשיים ב'המבט של אודיסאוס' – הארווי קייטל, ארלנד ג'וזפסון ומאיה מורגנשטרן, הם יהודים. זה בגלל המיתוס של "היהודי הנודד" שהתאים לך לסרט?

"לא. זה מקרי לגמרי. בכלל לא ידעתי שהארווי קייטל יהודי כשפגשתי אותו והוא גם היה הבחירה השלישית שלי, כי רציתי את אל פצ'ינו, אבל הוא היה עסוק בצילומים לסרט אחר, ואז פניתי לדניאל דיי-לואיס וגם הוא לא יכול היה להקדיש לי שנתיים. הארווי עשה את התפקיד באופן מושלם, לשמחתי. באופן כללי, לא חשבתי על יהדותם של השחקנים. חשבתי על התאמתם לסרט וכשרונם האדיר שיכנע אותי ללהק אותם לתפקידים".

הסרטים שלך תמיד מאוד ארוכים. אני משוגע על זה, אבל זה פוגע ביכולתם להצליח מסחרית.

"למזלי, אני לא צריך להצליח מסחרית. ממשלת יוון תומכת בסרטים שלי ובלי העזרה הציבורית והממשלתית לא הייתי יכול לעשות אף סרט. האמת צריכה להיאמר: זו שטות לקבל מימון כדי ליצור אמנות, ולנסות לעשות פשרות מסחריות למען 'הקהל הרחב'. לקהל הרחב, שאין לו כוח וסבלנות בשביל הסרטים שלי, יש המון סרטים אחרים לראות".

הדמות שהארווי קייטל מגלם ב'המבט של אודיסאוס' היא בעצם אתה?

"לא ממש. הוא יותר מקסים ויפה ממני. זה לא היה קל לביים אותו. יש לו אישיות חזקה, הוא עובד קשה ואני פרפקציוניסט שיודע בדיוק מה הוא רוצה. היה בינינו ריחוק, בהתחלה, ואז היה מתח ובסופו של דבר הוא כמעט היכה אותי, כשהערתי לו שוב ושוב לגבי הסצינה באולם הקולנוע ההרוס, הוא התקרב וצרח עלי 'אתה חושב שאתה אלוהים? מי אתה חושב שאתה? עניתי לו בשקט, כמעט בלחישה, מה אני מבקש ממנו. ואת כל האנרגיה הזאת של הזעם והבילבול הוא פרק בסוף בסצינה שצילמנו".

איזה במאים אתה, אישית, אוהב ומעריך?

"חוץ מאנטוניוני, אז קרל דרייר, אורסון וולס, מורנאו השפיעו עלי. יש סרטים ששינו אותי, כמו 'סטאלקר' של טרקובסקי. אבל ג'אז או ספרי מופת השפיעו עלי לא פחות. שקספיר, סטנדל, הומרוס, קאוואפיס. אני מאמין גדול שהביוגרפיה שלנו עשויה גם מהדברים שחווינו אבל גם מהדברים שקראנו".

ככל שאני חושב יותר על 'המבט של אודיסאוס' אני מוצא שהנוסטלגיה מתמזגת במלנכוליה – ובסופו של דבר זה סרט שהוא קינה על העולם שהיה ונעלם.

העולם באמת השתנה מקצה לקצה. בסוף שנות השישים היתה תחושה של עולם חדש שנולד מתוך הג'אז, והשירה החדשה, והקולנוע ששבר את החוקים, ומהומות הסטודנטים באירופה ותנועת "ילדי הפרחים" באמריקה. אבל זה לא קרה. זו היתה אפיזודה מקסימה ומלאת תקווה בתולדות המאה ה-20, והאנושות בכלל, ואחר-כך החלה שקיעה. אני מסכים עם התחושה שלך ש'אודיסאוס' הוא קינה".

מה הכי עצוב לך?

"שהערך של האינטלקטואל הולך ופוחת בעולם. האנושות שינתה את היחס שלה לחכמה הרוחנית המעמיקה והרחבה. מתחילת שנות השמונים יש התרחקות מזה. זה עצוב מאוד כי זה לא יאפשר לדורות הבאים התפתחות רוחנית, אלא רק התפתחות טכנולוגית. לאדם במאה ה-21 יהיה יותר ויותר נוח, ויותר ויותר רדוד ומשעמם".

יוני 1996

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ד"ר יהודה ברונשטיין  On 05/12/2007 at 5:44

    "נוף בערפל", מהסרטים הבודדים שראיתי 4-5 פעמים. הסצינה ב"נוף בערפל", של השלג שיורד, היא פשוט משהו שלא מן העולם הזה, אחד הדברים היפים שראיתי בחיי.
    והמוסיקה של אלני קרנדיירו פשוט נפלאה.

    את "המבט של אודיסאוס" ראיתי בשנת 1996 בסינמטק חיפה, ואני זוכר שגם עליי הוא עשה רושם עצום (גם אם אהבתי יותר את "נוף בערפל").

    אחרי "אודיסיאוס", רצתי לרכוש את הפסקול של הסרט…

  • אודי שרבני  On 05/12/2007 at 14:21

    אנגלופולוס ענק.

    ובלי קשר. חובה לראות את "חיים של אחרים". אחד הסרטים הטובים שראיתי.

  • שי טוחנר  On 05/12/2007 at 22:58

    אחד הסרטים הגדולים מאז ומעולם

  • ליאת  On 05/14/2007 at 11:55

    "העולם באמת השתנה מקצה לקצה. בסוף שנות השישים היתה תחושה של עולם חדש שנולד מתוך הג'אז, והשירה החדשה, והקולנוע ששבר את החוקים, ומהומות הסטודנטים באירופה ותנועת "ילדי הפרחים" באמריקה. אבל זה לא קרה. זו היתה אפיזודה מקסימה ומלאת תקווה בתולדות המאה ה-20, והאנושות בכלל, ואחר-כך החלה שקיעה."
    (אנגלופולוס)

    אני לא חושבת שקראתי אי פעם תאור כל כך יפה ןכל כך מייאש…

  • רונית  On 05/14/2007 at 14:04

    תודה רבה מעומק הלב על רשימה מקסימה וראיון מאלף.

    גם אני התרגשתי מאוד מהמבט של אודיסאוס, למרות שהייתי צעירה וטיפשה. אולי אחפש אותו שוב, עכשיו כשאני קשישה חכמה כל כך.

    והסרט האחרון שבכיתי ממנו היה אכן "חיים של אחרים". בעיקר מההתרגשות שבמפגש המחודש עם קולנוע שהוא פיוט, על החיים, על אמנות, על ההכרח שביצירה.

  • אורי בר  On 11/26/2007 at 13:14

    במאי גאון. צריכים לעשות פסטיבל מסרטיו, שוב, בסינמטק

  • מאיר  On 12/24/2007 at 23:12

    במאי מיוחד ועמוק.

  • ורד נבון  On 01/25/2012 at 16:25

    תודה, גם עלי "המבט של אודיסאוס" השפיע עמוקות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: