צינורות סתומים, עורקים חסומים

 

לאט לאט ובהתמדה נהרסה התשתית של המוזיקה הישראלית. בהתחלה חיסל השוק הפיראטי את האפשרות להרויח כסף  ממכירת דיסקים. משטרת ישראל והכנסת לא הצליחו (ולא רצו) לעצור באמת את תופעת הדיסקים המזוייפים שגזלו את פרנסתם של האמנים.
אחר-כך נכנסו למשחק תוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט – ומרגע זה כל דיסק חדש של אמן ישראלי נגיש לכל דיכפין – בחינם. החוק הבסיסי של המין האנושי קובע שלא משלמים על משהו שלא מוכרחים לשלם עליו.
השלב השלישי באבולוציה של החורבן הגיע לאחרונה עם התפרקותן של חברות התקליטים ובריחת האמנים מהן. חברות התקליטים לא תהיינה כאן בעוד שנה או שנתיים. מי שיממן את המוזיקאים הן חברות סלולאר (סלקום תוציא את הדיסק השני של סינרגיה, משינה כבר הלכה בעקבות הכוכב הסגול) ואוכל ("ארקפה" מייצרת אוספים ומפיצה אותם בסניפיה, רשת "ארומה" חתומה על אוסף שירי האהבה של אביב גפן).

מבט על מצב המוזיקה הישראלית בישראל של  2007 גורם לתחושה של פיצול מדכדך. מצד אחד: הרבה מאוד פעילות, המון הרכבים, לא מעט שירים יפים. מצד שני: רוב הקהל הישראלי אינו מודע כלל לדברים המצוינים באמת שקורים סביבו, השטח המרכזי (המיינסטרים) נשלט באופן מוחלט בידי זמרים ויוצרים שאין להם אג'נדה מוזיקלית אמיתית אלא תאווה להצלחה ומסחריות מהירה – ובלי הרוח הגבית של ערוץ 2, "טדי הפקות" של טמירה ירדני, הפלייליסט של גלגלצ וכתבת ענק ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות, קשה עד בלתי אפשרי לאמן חדש ואיכותי להגיע למודעות הציבור ולקהל שיהיה מוכן לשלם כסף בשביל המוזיקה שלו. 
 
הדיכוטומיה הזו, בין יצירה נפלאה בשטח לבין יוצרים שנשארים באלמוניותם, לא תיפתר בצורה קלה. איכות ותרבות זקוקים לדחיפה מאסיבית ולעזרה ממסדית. תחת כנפי ההפרטה אין שום סיכוי למשהו יותר גבוה ועמוק. בעולם תקשורתי שבו "רייטינג" הוא מושג מקודש ו"כסף" הוא האלוהים החדש, אין סיכוי להרכב פנטסטי כמו "אחד חלקי אחד", שמוציא אלבום יפהפה שמצורף לו ספר שירה. אין אפשרות למוזיקאי גאון מבאר-שבע כמו דויד פרץ להביא את ה"הייקו בלוז" שלו, למרות יופיו המהפנט, אל הקהל הגדול שעשוי להתאהב בו עד כאב. כמו שאין סיכוי לגבריאל בלחסן, יפעת בן-דרור, סימפוזיון (בגלל שהם לא מקושרים לאף אחד ממוקדי הכוח) ואין סיכוי למאד בליס, רות דולורס וייס, נועה בביוף, שני קדר (רק מפני שהם שרים באנגלית, וגלגלצ לא פותחים שערי פלייליסט למי ששר באנגלית ולא קוראים לו אביב גפן). הצינורות התקשורתיים המרכזיים בין היוצרים המעולים החדשים לבין הקהל שנמצא אי שם – הצינורות האלה חסומים וסתומים.
 

קשה מאוד להגיע עכשיו אל הקהל שלא דרך המרכז הברור והמובהק. אם אתה לא נוכח בענק ובמובהק בחלון הראשי של "סטימצקי", אין לך סיכוי להצליח. על כל "חכמת הבייגלה" יש אלף ספרים טובים יותר שנכשלים. ואם לפני עשר שנים אמן מצליח היה מוכר 20 אלף עותקים ובכל שנה היו לנו כמה אלבומי "זהב".  היום גם 2000 עותקים שנמכרו נחשבים לסוג של הצלחה. כדי להצליח בשוק המוזיקה נגזר עליך לעשות דברים נוספים שאינם קשורים כלל ליצירתך ושיריך. להופיע בטלנובלה (נינט), או לככב במחזמר מצליח (הראל סקעת ב"מי שחלם", קרן פלס ב"הלהקה"). 
 
את מי יש להאשים פה? אולי את כל מי שלא מוכן לתת הזדמנות לכוכבים להביע את עצמם בדרכים אמנותיות פרופר, שהן מעבר לחולצות מודפסות וזכייה במקומות ראשונים במצעדים ובתחרויות. מי שלא יכול להפוך למוצר מסחרי, למכור יומני נוער ולהשתבץ בטלנובלה, לא שווה כסף לחברות ההפקה. וכך ג'קו אייזברג נזרק מ"הליקון" וחברת ההפקות שלו מיד אחרי שהביע כמה דעות לא מתחנפות ולא שגרתיות.
 
על  "כוכב נולד" והשפעותיה אמר בתחילת החודש יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ 24, בראיון שנתן לתימורה לסינגר מ"גלובס" ב-5 במרס: "הדבר החיובי ב'כוכב נולד' הוא העיסוק במוזיקה ישראלית. התוכנית מעניינת ומבוצעת ברמה גבוהה, אבל ההשפעה העצומה על מצב המוזיקה הישראלית הוא רע. הם השפיעו על אופי הביצוע של השירים. כולם צורחים בקול בומבסטי –  והם חיזקו את תופעת הקאברים".
קוטנר גם שם את האצבע על העברת הדגש מהיצירה עצמה, מהמוזיקה, אל ההילה. המעטפת החיצונית. צורה – במקום תוכן. "הנזק הכי גדול ש'כוכב נולד' עשתה הוא התופעה של האדרת הכוכבות על פני האדרת היצירתיות… להיות מוזיקאי זה לבטא את עצמך, לשיר, לנגן, לכתוב. זאת דרך חיים… הזוכים ב'כוכב נולד' הם זמרים מצוינים, אבל הם יותר עסוקים בלהיות כוכבים מאשר להיות מוזיקאים".
 
וכך נשארנו עם שכבה דקה וצרה מאוד של אמנים שמתפרנסת בכבוד. כל האחרים נלחמים על הקיום ועל התמלוגים והקהל בעולם אכזרי ביותר. בלי להיטי ענק והופעות בטלוויזיה אין לך סיכוי לשרוד. בלי גב כלכלי חזק, שיכול לספוג ירידה לצורך עליה, לא תהיה כלל עליה.  
 
איתן גפני ממטה שיר ישראלי: "כל האמנויות – מחול, מוזיקה קלאסית, תיאטרון – מאורגנות בגופים גדולים שעובדים בהם עשרות אנשים עם גזבר, חשב, מנהל חשבונות, שיודע איך לבקש תמיכה וממי. כל מוסדות התרבות בארץ נתמכים. בכלל בעולם תרבות גבוהה היא דבר נתמך. זה לא קורה במוזיקה הישראלית, שאין לה שום עזרה ותמיכה".

בואו נודה על האמת: כוחות השוק לעולם לא יעודדו איכות. מי שרוצה ספריות ציבוריות, דרמות טובות ומוזיקה שיש לה ערך  מוסף, משמעות ומהות, צריך לסיבסוד כלכלי.  השוק הישראלי קטן ומצומצם ובנוי באופן מאוד לא שוויוני ואין שום עידוד לאיכות מצד הגופים הגדולים, שתכליתם אחת: כסף, ומהר.

המוסדות הציבוריים הגדולים נתמכים כך שאפשר להחזיק בחיים את האופרה, המחול והמוסיקה הקלאסית בזכות תרומות ומלגות, אבל בתחום הרוק אין אף אחד שיכול לעזור. עולם הרוק בנוי מ"מוזיקה של יחידים". כל זמר לעצמו וכל להקה בודדה במערכה. 
 
כיום, בהערכה גסה, יש כמעט 15 אלף איש שעוסקים במוזיקה ישראלית ומתפרנסים ממנה. 15 אלף איש מהווים תעשיה קטנה של תרבות, אבל היא לא מאומצת לא על ידי משרד החינוך והתרבות ולא על ידי משרד המסחר והתעשייה. בשעה שהתיאטרון מקבל 100 מיליון שקל תמיכה בשנה ויש בקושי 3,000 איש שעוסקים בתיאטרון, נוצר מצב שבו התיאטרון בישראל נתמך פי 100 מאשר המוזיקה בישראל". 

מהי הבעיה הכי קשה של היוצרים בישראל?
גפני: "חד משמעית, זיופי הדיסקים וגניבת הקניין הרוחני באינטרנט. אם אתה לא יכול לקבל תמורה כלכלית על היצירה שלך, ואף אחד לא מסבסד את יצירתך, אתה פשוט לא תוכל להמשיך וליצור".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 03/26/2007 at 14:10

    אני לא מורידה מוזיקה מהרשת, רק קונה דיסקים מקוריים ולא צרובים. לא צורבת לאף אחד העתקים ולא משאילה אותם לצורך כך.

  • אבי  On 03/26/2007 at 14:11

    מי שמוריד / צורב מוסיקה במקום לשלם עליה, שייתן לעצמו כאפה.

  • Burt  On 03/26/2007 at 16:19

    אני מאמין שרוב האמנים (הישראלים) מעולם לא הסתמכו על מכירות האלבומים שלהם כאמצעי לפרנסה, תמיד היה מי שיגנוב אותם.
    ההופעות מאז ומעולם היו הכסף הגדול, אך כאן נכנס גורם החשיפה; לשוליים הישראלים ,שהחשיפה שלו לקהל הפוטנציאלי (והוא רחב מאוד!) לא מתאפשרת ע"י אמצעי התקשורת הישראליים, אין את הפריבילגיה הזו. ייקחו שנים רבות אם בכלל עד שאמן מוכשר יצליח להגיע לכמות נאה של של קהל בהופעות שתאפשר לו חופש יצירתי כאומן עצמאי.
    מעניין שדווקא את המשפט הזה שאמרתי בראיון בגל"צ, כשנשאלתי בנוגע לציפיות ההצלחה שלנו בחו"ל, חתכו בסוף מהראיון המלא. כנראה שהייתי ווכחני מדי והם רצו פרווה.

    אך למרות הכל, אני מאמין גדול במדיה מפלסטיק עם כריכה מושקעת, תמונות, מילים, תודות אטופה בניילון… זה חלק מהטקס והקשר הריגשי עם היצירה.
    אני גם מאמין שלהוריד מוסיקה בלי הסכמת האומן זו גניבה; ושצריך לתת/להקריב כדי לקבל. אנשים לא תופסים שבזמן שההארד-דיסק שלהם מתמלא, היוצרים מתרוקנים מכל הבחינות. הבעיה הכי קשה היא שגדל דור שלא מבין את הבעיה המוסרית, גניבה הופכת לשרירותית כחלק מהחיים. האמנות הפכה נפוצה כזבל ולא משאירה חותם, רק ריק. הזבל המשווק ומצליח לחלחל לתודעה הופך ל"אומנות", בלי שום קשר לאיכות רק פימפום יחצני.

    אפשר להביא לשינוי, אבל צריך לקום ולעשות, דבר שהישראלים לא מכירים ולא מוקירים. הפריחה המופלאה של השוליים הישראליים היא ההוכחה שהעתיד מתוק יותר מהתחזיות, זו מהפכה אמיתית ובלתי מתוכננת; אחרי שהגענו לכאן, הגיע הזמן להעיר את הקהל.

  • שי טוחנר  On 03/26/2007 at 16:20

    אני תמיד קונה דיסקים של אמנים ישראליים ויוצרים שאני מכיר, גם כאלו המצויים לכאורה בשוליים, ותמיד בכמה עותקים על מנת לתת כמתנות, ובתשעים אחוז מהמקרים ומעלה המתנות שאני מביא לאנשים אחרים בארץ ובעולם הם דיסקים שנוצרו בארץ. מה לעשות, זה אני, ואני חושב שזו הדרך היחידה לגרום לכך שבעוד כמה שנים תהיה עדין מוזיקה איכותית בארץ. עם היו כמה עשרות אלפי אנשים כמוני (ויש לי עוד לא מעט חברים שעושים בדיוק אותו דבר) המצב אולי יהיה שונה.

    אני משתמש באינטרנט בדרך כלל לצורך "הכרות" עם אמנים ואם אני אוהב- אני קונה את האלבום, למרות שיש לי מאות בתור לשמיעה (גם מחו"ל).

    לשמחתי אני מתעסק בעיקר גם במקצוע אחר כך שאני יכול להרשות לעצמי, ובמשך שנים רבות אני מנצל חלק גדול מההכנסות הנוספות שיש לי אישית ממוזיקה – לצריכת מוצרי מוזיקה (כלים, ציוד, ובעיקר דיסקים).

    עוף מוזר, לא??

    אבל, להזכיר לך משפט שאמרתי בעבר, וגם אנשים אחרים אמרו אותו: לא כל מה שמיינסטרים הוא גרוע ולא כל מה שבשוליים הוא איכותי וטוב. יש גם מיינסטרים משובח שמשודר ויש דברים נוראים ואיומים בין יוצרי האינדי, לעומת דברים מדהימים כמו דויד פרץ, אבינועם לסרי ועוד…

    ולגבי אמנים השרים באנגלית: כבר אמרתי את זה מספר פעמים. בעית הבעיות היא המבטא והדיקציה, ולכן רוב האמנים האלו לא יעברו בחו"ל, ואפילו לא יעברו בארץ לקהל אנגלוסאקסי (חוץ מבודדים), לא כל שכן שהאנגלית לגופה היא סיבה מספקת שלא להכנס לפלייליסט.

    בכל מקרה, כתבת יפה ונכון, עד כמה שזה עצוב.

    שי

  • אורי  On 03/26/2007 at 16:48

    כבר למדנו בימי ה"מחיקון" (והאנטי מחיקון) שמחק את הצבע מהטלוויזיות שלנו, שאי-אפשר לעצור טכנולוגיה או למנוע מאנשים להשתמש בה באמצעות חוקים.
    מה כן אפשר לעשות? ברמת המדינה אפשר להטיל מיסים על מוצרים נלווים כמו הארדיסקים, נגני אמ.פי 3, טלפונים סלולריים עם יכולת השמעת מוסיקה וכו' ולמצוא את הדרך להעביר את הכסף למוסיקאים. ברמת המוסיקאי האפשרות היחידה למכור יותר דיסקים היא להפוך אותם ליותר חוויתיים מעבר למוסיקה אותה אפשר להוריד- עטיפה יותר מושקעת, ערוצי קומנטרי כמו בדי.וי.די, קטעי וידאו מההקלטות של האלבום, הנחות להופעות וכל דבר אחר שיעניק יתרונות למי שיקנה את האלבום ולא יוריד אותו.

  • Burt  On 03/26/2007 at 17:08

    ה-DVD היא המדיה הכי מושקעת מבחינת ערך מוסף של תכנים לצרכן.
    בעולם המדיה הזו מתמוטטת; בארץ היא מעולם לא נלקחה בחשבון. אנשים מורידים סרטים וסדרות כמו בהמות וגאים בזה.

    המצב חרבנה… אבל כשהמנהיגים אנסים, מושחתים, גנבים ואלימים… למה כבר אפשר לצפות מהאזרחים?

  • Burt  On 03/26/2007 at 17:44

    אפשר למנוע מאנשים להשתמש בטכנולוגיה… או לפחות להוריד אותם למחתרת נרדפת, ר"ע הפדופילים.טוב, יש קונצנסוס גורף בנוגע אליהם.
    גנבת מוסיקה עוד לא נתפסת כפשע.

  • שגיאB  On 03/26/2007 at 18:09

    ולצערי זה לא יבוא מטכנולוגיה, כי תמיד יהיו אלה שירתמו את הטכנולוגיה למטרות לא טובות. זה יבוא מחינוך. הגיע הזמן שנחנך שאסור לגנוב. פשוט אסור. כי זה חשיבה לטווח קצר. בטווח הארוך אנחנו גונבים את התרבות שלנו.

  • אלעד  On 03/27/2007 at 8:02

    לא אתייחס למה שאני מסכים אני אתייחס למה שאני לא מסכים איתו (אין טעם לחזור על דברים שאמרת)

    חלק ניכר מהחיים שלי הוא מוזיקה ואני מנסה כל פעם לרגש את עצמי מחדש ולהכיר דברים שלא הכרתי לפני. ולומר את האמת: לא הייתי יכול להיות אותו צרכן מוזיקה מושבע אם לא היה המדיום הזה שנקרא אינטרנט. לא הייתי קונה 90 אחוז מהדיסקים שקניתי אם לא הייתה את הנגישות המטורפת הזאתי למוזיקה שיש באינטרנט.

    אז מה באמת האינטרנט עשה למוזיקה?
    יוני בלוך נהיה מפורסם והוחתם על ידי חברת תקליטים רצינית ואולי הוא לא כזה מוזיקאי דגול אבל הוא גם לא היה שייך לאף חברה או יחצ"ן.

    והבעיה היותר גדולה במכירת דיסקים אפילו יותר גדולה מזה שהמכירות יורדות (אולי בארה"ב בישראל לפי מה שהבנתי הנתונים שונים) זה שהאמן מרוויח ממכירת דיסק אחוז קטן מאוד. לקחנו את הרווח של החנות, מיסים, חברת תקליטים (עיקר הכסף) ואז קצת אקו"ם ואז לבסוף ראינו את האמן מקבל בסביבות הכמה שקלים בודדים – כשהיום אפשר ליצור אלבומים בהרבה פחות כסף, הטכנולוגיה רק השתפרה הנגישות עלת והמחירים ירדו, הנגישות לקהל היא עצומה יותר מאי פעם והכול בזכות המהפכה הזאתי.

    צריך להתחיל להתעצב לפי השוק החדש ולא לנסות להילחם בו. הבעיה האמיתית היא לא האינטרנט, אלא התעשיות שיוצרות מוזיקה לצורך רווח ומנסות לעצב את מה שנשמע כדי שגם יוכלו להחליט מה נקנה.

  • נועה  On 03/27/2007 at 12:22

    מה בדיוק השתנה כאן? מתי כן אפשר היה להיות מוערך ולהרוויח כסף מיצירה? אם אני ,לפני 20 שנה צרכתי מוסיקה "איכותית",כזו שלא במיינסטרים,אז גם היום אצרוך אותה. אין קשר בין איכות לשוליים. אני חוטאת בזה הרבה פעמים ואז פתאום קולטת שזה פסיכולוגי אצלי- "רגע, האמן האיזוטרי שראיתי בהופעה בחדרון בדרום תל אביב ואהבתי מושמע פתאום בגלגל"ץ..בטח הוא כבר לא איכותי".אני לא רואה בעיה עם מימון תאגידי ענק וחברות סלולר, נהפוך הוא. שיירוויחו כסף האמנים.דויד פרץ, לדעתי, הוא יוצר גדול אבל ברור לי שרק מעטים יבינו ויתחברו למוסיקה שלו.ברור שסלקום לא תממן אותו.אז אני לא מבינה,בועז, מה על מה בדיוק אתה מצביע ומוחה כאן,שום דבר לא השתנה בגדול.תקן אותי אם אני טועה..

  • נתלי-מון  On 03/27/2007 at 12:42

    לומר שהמחול, האמנות הפלסטית וכדומה אמנויות אחרות נתמכות ע"י גופים גדולים וממוסדים בעלי ממון, זאת שטות. אמנות איכותית בארץ לא ממומנת ולא ממוסדרת. המחול המיינסטרימי נתמך ע"י גופים גדולים בדיוק כפי שמוזיקת המיינסטרים נתמכת ע"י גופים גדולים. רם אורן מוכר אלפי עותקים, כמה אנשים שמעו על גיא חסון? מיינסטרים נתמך ומוכר בכל מקום בעולם, ההבדל העיקרי שיש מדינות שתומכות באמנות הלא מסחרית והאכותית שלהן ויש כאלה שלא, אבל יש בהן מספיק קהל כדי לפרנס גם את השוליים. אצלינו הראשון פשוט לא מתקיים והשני לא יכול להתקיים מסיבות אובייקטיביות שקשורות בעיקר לגודל האוכלוסיה. מה לעשות.

  • רונה צורף  On 03/27/2007 at 16:56

    שתוך שבועיים מכרו 5000 דיסקים מאלבומם החדש והמצויין " אוטוביוגרפיה ", כל העותקים אזלו מכל החנויות ועכשיו עומלים על עותקים נוספים- ובאלפים. כדאי לזכור שכנסית השכל באלבום הכפול הזה עושים בעצם קאוורים לעצמם באופן ובביצוע מושלמים- הם כנראה ראו את האופנה ופעלו מהר לפני שכוכבים נולדים יקחו להם את השירים- וטוב שהם עשו את זה. קשה להצליח- זה נכון- אבל לפעמים, כמו במקרה הזה ההצלחה מגיעה בבום אדיר ולא צפוי.

  • מתן  On 03/27/2007 at 23:04

    כמה כבר אומנים מרוויחים מלמכור דיסק? אתם הצלחתם לממן את עלויות ההקלטה רק ממכירת דיסקים? העולם משתנה ואין באמת הרבה מה לעשות בקשר לזה. האמת העצובה היא שבארץ מלבד כמה עשרות בודדות ולא משתנות של אמנים אף אחד לא באמת מרוויח. ומה עם כל האומנים המזרחיים? שנים הם הוכים על אותו דבר. מי שלא רוצה להתעדכן במוזיקת שוליים על פי רוב ישמע תחנות מאוד מסוימות ברדיו ולמי שכן יש כוח ואפילו לצלוח את כמות הפרסומות המעצבנת ישמע תחנות אחרות. זה העולם וככה הוא תמיד היה. ובקשר להורדות, אני בטוח שרוב הציבור האלטרנטיבי לפחות יותר מישמח להוריד מוזיקה ברשת ולשלוח נגיד 5 שקלים לאמן שזה גם ככה יותר ממה שהוא מקבל בסופו של דבר. ללכת נגד הטכנולוגיה לא יוביל לשום מקום – צריך למצוא דרך לעבוד איתה וגם להרוויח מזה בסופו של דבר כמה לירות.

  • גבע קרא עוז  On 03/27/2007 at 23:45

    ממקום מושבי כרגע בצד המסחרי של התעשייה אני רוצה לשים את האצבע על נקודה כואבת.

    דווקא הקהל של מוזיקת השוללים והאלטרנטיב הוא האחרון שמוכן לשים כסף על מוזיקה.

    הקהל של המוזיקה הים תיכונית, הדאנס, וההאוס – קונה (יחסית, כמובן) הרבה דיסקים, משלם להופעות, מזמין אמנים לאירועים, משלם על הורדות לסלולר.

    דווקא הקהל האלטרנטיבי בניגוד למה שחשבתי בעבר ממעט לשלם. תמיד רוצים כרטיסים חינם להופעות, לא מורידים שירים בסלולר, לא קונים דיסקים בהופעות.

    כל עוד הקהל לא יבין שהוא צריך להשקיע באמנות על ידי תשלום כסף לאמן, זה לא יעזור.

    הייתי רוצה שהמדינה תשקיע יותר כסף ושהעיריות יתנו פטור מארנונה למועדונים. גם אני לא מבין למה לאופרה מגיא 12 מיליון שקל ול"בארבי" לא מגיע חצי מיליון.

    אבל בוא נתחיל בזה ש-1000 האיש שאוהבים את רות דולורס וייס יקנו במחיר מלא את הדיסק שלה.
    אני בטוח ש-50 אלף שקל יאפשרו לה מרחב מחייה טוב ליצירה.

  • avha  On 03/28/2007 at 1:08

    קודם כל תודה על הרשימה החשובה.
    לא אחזור על דברים שנאמרו.
    אני מתחברת לשי, נועה ואלעד.

    אגב, אם זכרוני אינו מטעני, במעבר מתקליטים (טוב, בסדר, ויניל) לדיסקים קמה צעקה על ההפרש המזעזע במחיר. מישהו זוכר משהו כזה, או שאני הוזה? ואם כן, למה בעצם זה קרה? ואם לא, אז לא.

  • רוני  On 03/28/2007 at 1:50

    מוכרת כל כך טוב? או סינרגיה? או כנסיית השכל?
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/562/070.html

  • אבינועם  On 03/28/2007 at 11:49

    גבע קרא עוז צודק.

    העובדה שמירי מסיקה מכרה זהב … אופס פלטינה תוך כדי שאני כותב, היא כי קונים אותה..

    היורים ובוכים הכי גדולים , זה מאזיני האלטרנטיבי.

    גנבים גדולים (אני מתרשם ומתעלף מהם, על הספק של 30 דיסקים בשבוע ששמעו. יופי.)

    זה בתנאי שסולסיק זו לא גניבה ( אי מיול – דווקא כן).

    הם יודעים מה זה מחשב, מה תוכנות הורדה וכו'.
    מאזיני הים תיכוני, לא. הם יותר מבוססים, בהכנסה, בגיל. לא יודעים מה זה אינטרנט ולכן יש לשלומי סרנגה איזה מרצדס.

    אבל בועז, כל מה שרשמת נכון.
    מה נאמר ?

  • הארגו  On 03/28/2007 at 13:07

    גבע קרא-עוז טועה.

    הוא טועה לא כי מה שהוא מתאר לא קיים, אלא כי הוא מתעלם מנקודה מאוד עקרונית, והיא שהאלף שאוהבים את, נניח, רות דולורס ווייס, הם גם בערך אותם אלף שאוהבים את דויד פרץ, ו-900 מתוכם גם אוהבים את מאד בליס, ומתוכם איזה 857 אוהבים את שני קדר וכך הלאה והלאה.
    זה אותם אלף איש שהולכים לכל ההופעות של ההרכבים האיזוטריים, שרוכשים את האלבומים שלהם, ואז בסופו של דבר צף ועולה השיקול התקציבי האינדיבידואלי של כל אחד מאותם אלף איש, שכמה שירצו, הם לא יכולים על גבם הצנוע לפרנס את כל מאות האמנים האלטרנטיביים שצצים בכל רגע, גם אם רבים מהם מוכשרים בהחלט לטעמם.

    אם אתה אחד ממאות אלפי חובבי המיינסטרים, לא רק שנטל התמיכה באמן שלך מתחלק על הרבה יותר אנשים, גם אתה בעצמך צריך לבחור הרבה פחות. קנית נינט, קנית מסיקה, קנית פלס, זהו בערך. מה עוד תזדקק לו לשארית השנה. אין בליבי ספק קל שבקלים שאם נמדוד את התקציב המוקצה למוזיקה אצל חובב האלטרנטיב המקומי הממוצע לעומת חובב המיינסטרים-דאנס-מזרחי הממוצע, ידו של האלטרנטיבי תהיה על העליונה, ובגדול.

    בסופו של דבר כמו אמרו פה קודם, יש רק מפתח אחד, והוא להגיע ליותר אנשים, להרחיב את המעגל. וזה, כמו שאמר בועז, לא ייתכן בלי שיתוף הפעולה של המדיה.

  • ד  On 03/28/2007 at 18:08

    בלי שיתוף הפעולה של המדיה האיכות לא תגיע לעולם אל מעבר למעגל הראשוני והטבעי (והמצומצם) שלה.

    יותר מזה: השוליים בישראל הם צרים ושבירים. בניגוד לארה"ב או בריטניה, אצלנו אי אפשר לקיים "תגובה אלטרנטיבית" יציבה בלי אג'נדה ברורה ומובהקת של התקשורת.

    ולמרבה הצער התקשורת כאן דווקא מתיישרת לפי המיינסטרים ולא מנסה למשוך, ולו במעט, את הקו כלפי מעלה.

  • אבינועם  On 03/28/2007 at 18:58

    אני לא אוהב מיינסטרים.
    (אבל לא, לא אוהב מיינסטרים)
    המיינסטרים לא מעניין אותי בכלל.

    אני אוהב מה שנקרא אלטרנטיבי. בגדול.

    אבל אני רואה שמיינסטרים פועלים נכול לשיטתם, והגדרתם. ויש תוצאות.

    לגבי אותם אלף, או קיי , אתה אולי מדבר על היחס שלהם למוסיקה ישראלית

    אבל זה לשקר לעצמך בפנים. ענף ההורדות באלטרנטיבי הוא הכי פראי, הכי תעשייתי, התפרעותי ממש.

    כל צרכן אלטרנטיבי מובהק, כבר הוריד איזה 300-600 דיסקים, מהם אולי זרק מהמחשב אחוז כזה או אחר.

    זה, השאר מה שבועז רשם. צודק.

  • מיקי  On 03/29/2007 at 0:38

    אחרי ששנים הוא השמיע וטיפח את הזרם המרכזי בלבד, הוא הגיע ל24 כעלה תאנה לתרבות הסלולרית,
    ודבר לא השתנה.

  • גיאחה  On 03/30/2007 at 16:26

    א. אני לא מסכים עם הפסקה האחרונה במאמר, כלומר האמירה של גפני. כמו שכתבו מעליי, גם את מסיקה ופלס צורבים ומורידים, זה לא מפריע להן להתפרנס יופי.

    ב. אני מסכים עם הארגו בעניין החלוקה הכלכלית של הקניינים – אבינועם צודק בבסיסו, חובבי האלטרנטיב מורידים הרבה יותר מוזיקה, אבל זה בעיקר בגלל שהם כמות גדולה הרבה יותר של אמנים מז'אנרים מגוונים יותר. בקו ישר אני יכול לומר לך שאני וחבריי חובבי האלטרנטיב (בעצם, פשוט אוהבי מוזיקה) מורידים פי מאה מכל עכבר גלגלצ, אבל גם קונים פי מאה. פשוט כי אנחנו שומעים פי מאה מוזיקה ממנו. זו לא התנשאות מוזיקלית, זו מציאות צרכנית.

    ג. …וגם בעניין המדיה המתעלמת. מטריף אותי בכל פעם מחדש איך בכפולת העמודים הראשונה של "7 לילות" אפשר למצוא כמעט תמיד תמונת ענק של הראל סקעת או שלמה ארצי, ובמדור המוזיקה חיים מתחת לקו העוני של האלטרנטיבה ומכסים כמעט רק דברים שלא מדברים ל-95% מקוראי העיתון – החדש של !!!, או מארק רונסון, וכולי. מהמיינסטרים של גלגלצ, ועד האלטרנטיבה סטייל קול הקמפוס – אבל איפה האמצע? אין אמצע. האמצע הזה הוא-הוא דויד פרץ ורות דולורס וייס ומאד בליס. הם לא מושמעים, הם לא מסוקרים במדורי המוזיקה כמעט בכלל, ואין להם מה לחלום בכלל על כפולת הפתיחה של 7 לילות, כי יחצ"ני הליקון קנו שם מקום של קבע.

    כמישהו שנכנס לאחרונה לסיקור מוזיקה "מקצועי", אני זועק שהמערכת הזו זקוקה לסטירת התעוררות. למי שמסקר את אנטוני והג'ונסונז בעיתוני סוף השבוע הארציים אבל מתעלם מעמית ארז אין זכות להתבכיין אחר כך שגלגלצ משמיעים חרא של מוזיקה ישראלית. זו גם אשמתו.

  • עומר  On 03/31/2007 at 3:24

    כן, כן, גם על תחנת הרדיו שעליה נמנה כותב הבלוג הנפלא הזה. 88.

    אז מה יש לנו? יש לנו את גלגלצ, שמלבד סחיבה קלה לכיוונים איכותיים יותר באופן אקראי (מדי פעם קופץ איזה משהו טוב לפלייליסט ונשאר שם שבוע), לצערנו היא לא משתנה ולא תשתנה לעולם, גם לא עם ההנהלה החדשה והמבטיחה שלה. (להוציא אולי את אייל קוואמי פרידמן, שבעולם מושלם הייתי נותן לו לנהל את התחנה)

    יש לנו את תחנות הרדיו האיזוריות, שתקועות עמוק בתוך הישבן של עצמן ולא מצליחות להבין עד כמה הן כבר לא רלוונטיות, ורק נלחמות על להישאר באוויר בכל מיני דרכים פוליטיות מלוכלכות. (וההוכחה: מי שמשדר 25 דקות של פרסומות בשעה – לא איכפת לו מהמאזינים, אלא רק מהרווחים.)

    יש לנו את קול הקמפוס, שעושים עבודת קודש, אבל כמובן לא נקלטים מחוץ למשולש הרחובות הכי אופנתיים בארץ, ככה שהרבה משקל סגולי אין להם, למרות התוכניות המגוונות והנפלאות.

    יש לנו את קול ישראל הזקנה והמקומטת, על שלל תחנותיה המאובקות והמתפוררות
    ובתוכה יש את 88 אף אמ, שעליה הייתי רוצה לדבר: 88 היא בעיני הזדמנות פז מפוספסת. החלום ושברו. בועז, בתור שדרן של ההזדמנות היחידה לתת אלטרנטיבה ראויה לתרבות הרדיופונית הירודה בארץ, גם אתה וגם התחנה שלך מפספסים, ובענק. אפשר לשבת במגדל שן ולהסתכל מלמעלה, ולא להכיר את העובדות. גם אני, כששירתתי בגלי צה"ל, לא טרחתי להקשיב לאף תחנה אחרת, ולקח לי הרבה זמן מיום השחרור ועד שהקשבתי לעוד תחנות והתחלתי להפנים ולהבין איזו מדינה ברברית וחסרת תרבות מצטיירת מהנוף הרדיופוני שלנו.

    88 משדרים איזו אג'נדה לא ברורה. הם פועלים בתוך כזה וואקום מוסיקלי מוחלט שקיים ברדיו הישראלי, שהם פשוט מהווים את ברירת המחדל של חובב המוסיקה המצוי שנוסע ברכב, ולא מצליח להסתפק במסיקות וסינרגיות וכל הגועל נפש המבחיל שמשודר ביתר התחנות, וידו תמיד נשלחת באופן אוטומאטי לעבר 88 אף אמ. אתם זוכים מן ההפקר.

    אני לא יודע כמה השפעה וכח יש לך, בעז כהן על המערכת הזו שאתה שייך אליה, אבל קשה לי להאמין שאתה לא שם לב לביזבוז האוויר היקר שניתן ל-88 בהגדרתה כתחנת מוסיקה איכותית.
    אני לא מבין איך אפשר לשבת על כזו בועת לבה רותחת שנקראת מוסיקת השוליים ותרבות השוליים הישראלית, ולשדר עוד תוכנית סקסופון, או שבע שמיניות או בי-בופ משנות החמישים (כבודו של הג'אז במקומו מונח, אני רק רוצה להדגיש את הנקודה פה). זה כמו לשבת על פי הר געש פעיל ולאכול בשלווה קרטיב. אתם הרי אנשים שאוהבים ומודעים למוזיקה. רואים את זה בכתיבתך כאן. אז מה אני מפספס פה?
    למה 88 אף אמ תמיד מרדימה אותי? איפה המהפכנות? איפה אהבת הניסיוני והמתקדם, ממתי קצת רעש הזיק למישהו?
    ואיך אפשר לבזבז את כל שעות השידור היקרות מפז של התחנה הזו בלילה על הקונספט האיום של "לילה של אלבומים" (או בשמו האחר לא-היה-כח-למנהל-תוכניות-להכריח-את-המחלקה-הטכנית-להקצות-טכנאי-גם-בלילה-אז-בואו-נבחר-בקונספט-הכי-חסכוני-וניתן-לזה-שם-מפוצץ").
    אני יכול להישבע ששמעתי את האלבום האחרון של אינפקציה לפחות שלושים פעם ב"לילה של אלבומים" הזה. ביזבוז כואב ומשווע.

    אם היה לכם קצת שכל שם ב-88, או חוש יוזמה בריא, הייתם מייסדים רצועה יומית של שעה. אפילו שעה אחת בודדה ביום, בין 10 ל-11 בלילה, של אינדי ישראלי. לא יהיה קשה למצוא אנשים שישמחו לקפוץ על העגלה ולתפעל ולהפיק את זה.

    כמה זה כבר יכול להיות קשה גם לארגן קצת ג'אמים באולפן ולהוציא איזה אלבום אוסף קטן. אם קול הקמפוס על אולפניהם המצומקים ואזור השידור המקוצץ שלהם, הצליחו, אז למה ש-88 לא? יש שם עשרות טכנאים קשישים שמסתובבים במסדרונות חסרי מעש עם כוס תה, רחמים גם עליהם..

    ולהוציא ניידת או אפילו מכשיר הקלטה מסכן פעם בחודש לאיזו הופעה מגניבה בפטיפון? קשה?

    אז נוח לשבת במשרדים החמימים של 88 אף אמ, להעלות עובש ולהתלונן שהמצב במוסיקה חרא, אבל תסתכלו החוצה, תעברו על הסקאלה הכל תחנות חרדיות פיראטיות, או דאנס או מזרחית או כל מיני זבל כזה, וכמובן – חדשות (אנחנו הרי עם שמכור לחדשות). מדבר, נאדה, ריק, שממה.
    אני רואה את זה ככה – אתם ממונים על המוסיקה הטובה ברדיו בארץ, ואתם נרדמים בשמירה.

  • חגית  On 03/31/2007 at 10:18

    ביקרת פעם ב-88FM ?

    איזה משרדים, ואיזה חמימים. משרד קטן מימי המנדט ואולפן עתיק משנות השבעים.

    88FM היא נס שבכלל קיים. ואינדי הם משדרים לאורך כל היום. אמנים שאף אחד לא משדר. והבעיה היחידה היא באמת שהם סוגרים ענין בשבע בערב ומתחיל הג'אז המנג'ז הנורא הזה, במקום לתת לבועז עוד שעה לפחות

    אבל יש כל לילה את "לילות ארץ עוץ" שרפאל עיני עושה נהדר עם פסיכדליה, ומטאל, והיפ הופ, וזה נפלא. כל לילה בין 23:00 ל-1 ו"לילה של אלבומים" זה קונספט נהדר, רק שצריך להכניס לשם אלבומים ראויים באמת ולא את אינפקציה והדג נחש

  • לירון  On 03/31/2007 at 10:55

    כמו כל מוצר אחר בעולם – בשלב השיווק לתוכן אין משמעות.
    וכאן, לצערי, נופלים כל אומני השוליים
    אולי זאת יהירות ואולי תמימות (ואולי פשוט מזל ביש) אבל רק לאחר שהוצאת אלבום מתחילה העבודה העבודה הקשה יותר – השיווק שלו (ומה לעשות, לכל עבודה יש גם חלקים לא אהובים).
    בתור אומן עם אלבום טרי ביד יש צורך לעשות שמיניות באויר על מנת לפרסם אותו – וזה אומר בעיקר המון יחצנות (תכניות ראיונות, עיתונים, ספיישלים וכל דבר אחר שפונה להמונים)
    להתבכיין ש 7 לילות לא עושים עליך כתבת אמצע ארוכה זה פשוט אומר שלא הצלחת לשווק את עצמך כראוי.

  • בועז כהן  On 03/31/2007 at 11:27

    7 לילות לא עושים עליך כתבת אמצע ארוכה אם אתה לא בא עם גוף גדול וחזק מאחוריך (ערוץ 2, "טדי הפקות", חברת הליקון, וכו') ו/או יש לך להיט היסטרי שקורע את גלגל"צ.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: