אקלים גרוע הוא הטוב ביותר

 

 

בשבילי, זה אחד המקומות הכי אנגליים. הכניסה לתחנת הרכבת התחתית בככר ראסל. אני מכיר את התחנה הזאת כל-כך טוב, כמו שאתם מכירים את הדרך מחדר השינה שלכם לשירותים באמצע הלילה, בחושך. אני אוהב את ככר ראסל, כי אין בה הדר ואין בה הוד, אבל יש בה פשטות אפורה ולבנים אדומות, תיירים ומהגרים, והיא בינלאומית בדיוק כפי שהיא אנגלית, נעוצה בין תחנת יוסטון – מצד אחד – לבין הולבורן, בצד השני, והיה לי שם בית תה שעליו קראתי שוירג'יניה וולף נהגה לשבת בו לכתוב בבוקר. אז התחלתי גם אני לשבת שם ולכתוב, בתקווה שאולי משהו מהכשרון שלה ישרה גם עלי.

הביטו בתמונה למעלה. מצד שמאל, אם תמשיכו, תגיעו לאחת המסעדות האיטלקיות הנפלאות ביותר מחוץ לארץ המגף. היתה שם, ב-1993-1994, את מנת הפרופיטרול המסממת ביותר שאכלתי  מעודי. ומצד ימין של התמונה, לא רואים אבל זה שם – נמצאת הדרך אל הפאב הקבוע שבו תמיד ישבנו ב-31 בדצמבר, במשך כמה שנים ברציפות, וחגגנו עם חברים את כניסת השנה החדשה ב"New Year's Eve" – כשאנגלים שיכורים עודדו תיירות נלהבות לפשוט את מכנסיהן ותחתוניהן ולהראות את התחת, כשאנשים יצקו עוד ועוד אלכוהול לגרונות היבשים, והחימום היה חזק מדי, אז הורדנו מעילים וסוודרים ושיחקנו "פול", ואכלנו נקניקיות צלויות ופשטידת רועים וגיטרות רעמו ברקע, וקצת לפני חצות צעדנו לטרפלגר סקוור, עם עוד כמה עשרות אלפי אנשים שלא יכלו בשעה זו לזהות את אבא שלהם ממטר, וחיבקנו שוטרים בשמחה כנה והתנשקנו עם נערות אנגליות מקריות, וחזרנו ברגל, לחיינו אדומות ולוהבות והקור צורב את הפדחת ואדי זיעה ואלכוהול מתפוגגים מאיתנו אל על, לשמי העיר הקפואה והערפילית.

 

 

ג'ורג' אורוול היה אנגלי טיפוסי שידע לנסח ולהגדיר את בני עמו. האיש שכתב את "חוות החיות" ו"1984" כתב פעם מסה על האנגליוּת, ופירט בה את דעתו:

"התרבות האנגלית קשורה איכשהו לארוחות בוקר כבדות וימי א' קדורניים, ערים אפופות עשן ודרכים פתלתלות, שדות ירוקים ותיבות דואר אדומות. יש לה ניחוח משל עצמה".

נכון יפה?

ועוד כתב אורוול:

"התרבות האנגלית מורכבת מאנשים שאינם אמנותיים ואינם אינטלקטואלים, מאנשים מעשיים וצבועים, שמוקירים מאוד את פרטיותם ושונאים דת מאורגנת.

 האנגלים הם אנשים נעימי-הליכות, אנטי-מיליטריסטים במהותם…"

אורוול הילל במסותיו את האוכל האנגלי, בעוקצנות אך גם במרץ. המשפט הכי  מדוייק שלו, לטעמי, הוא זה:

"אקלים גרוע הוא הטוב ביותר".

ועל כך הוסיף וכתב אורוול כי "עת לשבת בגינה על כיסא נוח, ועת לסבול מאבעבועות קור ואף נוזל. כחמישה מתוך שבעה ימים מספק לנו האקלים שלנו סיבה לקללו, אבל ישנם גם ימים, בייחוד באביב ובסתיו, שאפילו רחובות לונדון עוטים יופי שאין למצוא כדוגמתו בארצות שטופות שמש יותר". 

ועל כך אין לי אפשרות להוסיף אף מלה אחת. רק להנהן במרץ רב ובשמחה, ולשים שוב, מההתחלה, את אלבום הבכורה של סוויד שאליו חזרתי והתמכרתי בשבועות האחרונים, כמו מסומם שחוזר למנות ההרואין שלו, אחרי  שנים נקיות.

כן, כן. כבר כמעט שכחתי כמה מרטיט ומרגש היה הקול הצעיר של ברט אנדרסון, כמה מכשפות המלודיות שכתב שם ברנרד באטלר, איך ישבתי בדירה ביוסטון ושמעתי את הקסטה (קסטה!) שהגיעה מחברת התקליטים, בפברואר 1993 ביום כל כך קר, שהזגוגיות של החלון נסדקו וכמה כוסות תה "ארל גריי" שתיתי עד הבוקר, כשהטייפרקורדר מנגן פרפטום מובילה את האלבום המושלם עד כאב של סוויד, הלהקה החדשה הכי טובה בעולם (נכון למרס 1993), ושמעתי אותו בהתמכרות מוחלטת, מ"כל כך צעירים" דרך הלהיט הראשון מ-1992 The Drowners  ועד "החיים הבאים", ושוב להתחלה, חש כיצד אסופת השירים הנהדרת ביותר מאז הסמית'ס חודרת לי יותר ויותר עמוק לנשמה, נמהלת במחזור הדם, הופכת לחלק ממני ואני והדיכאון הקיומי של "סוויד" הופכים לאחד, אני מתחבר אל נקודת הכאב, הבילבול, מסכי הערפל והרעש, מאבד את עצמי בתוך הצלילים וכבר לא מבין איפה מתחילה הגיטרה ואיפה מתחילים ענני האלכוהול, תועה לחלוטין בין העצב לבין היופי ובסוף מרגיש שזה הוא זה, וההוא זה גם זה, וחוזר חלילה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 03/21/2007 at 12:31

    יש כמה שירים בוסריים. אהבתי יותר את השני וחלק מאוהדי סוייד לא יסלחו לי אבל אני חושב שהשלישי הוא הטוב מכולם – אסופת שירים מגובשת וסגורה הרמטית.

    אבל אכן יש בו קסם, שומעים את הנאיביות והתמימות שלהם אז.

  • ערן בילינסקי  On 03/21/2007 at 15:11

    הייתי בלונדון לפני שבוע וחצי, בכיכר ראסל, ושם שמעתי את הדברים הבאים: אורוול בילה חלק ניכר מהמלחמה בכיכר ראסל, בבניין מינסטריון התעמולה הבריטי, אשר נתן לו את ההשראה למינסטריון האמת ב-1984. הבניין המנהלה המאיים של איגוד הקולג'ים של לונדון, שהיווה גם הוא השראה בסגנון האר-נובו שלו, אף הופיע כבניין המינסטריון בסרט שנעשה על פי הספר.

  • רונה צורף  On 03/21/2007 at 16:53

    אחת העטיפות היפות ביותר שקיימות, חוץ מהעובדה האלמותית על יופיו של האלבום הזה… תסתכלו טוב ותגידו לעצמכם אם אתם יכולים לקבוע את גיל המתנשקים או את מינם. העובדה שכל זה מטושטש לחלוטין עושה את העטיפה הזאת לאומנות בהתגלמותה. שני בנים צעירים ? שתי בנות עשרה ?בן ובת בנשיקת הבוסר ?,
    אולי מבוגר עם קטין, אולי מלאכים זוהרים בהילה שבאו ללמדנו איך…
    אין ספק אחד האלבומים שלשוב אליהם זה לחטוף צמרמורת עונג צרופה !

  • ערן בילינסקי  On 03/21/2007 at 17:52

    והנה תמונה של הבניין המדובר: http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Senate_House_UoL.jpg

    הסיפור גם מוזכר בערך על הבניין בוויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Senate_House_%28University_of_London%29

  • גיא וינטרוב  On 03/21/2007 at 21:55

    כמו שכבר כתבתי פעם, ברנרד באטלר הוא הוא הגאון האמיתי של סוויד. נסו להקשיב לאלבום ולשים לב רק, אבל רק לגיטרות, ותבינו למה.
    אחרי האלבום הזה הם הוציאו את הסינגל היפהפה Stay Together ואז עשו ההיפך, התכסחו ביניהם (באטלר עם אנדרסון הסולן) ובאמצע העבודה על האלבום השני באטלר נטש.
    כאילו כדי לכסות על האובדן, אנדרסון גייס גיטריסט ילדון, כפיל-גיטרות (לא רע בכלל), אבל זה לא היה אותו דבר.
    לפני שנתיים באטלר ואנדרסון חברו שוב לאלבום חד פעמי, אבל הקסם הראשוני אבד.

  • George W. Bush  On 03/22/2007 at 1:26

    אני דווקא אמריקנופיל מושבע, אבל אורוול הוא אחד הכותבים החביבים עלי, ללא ספק.

    הציטוט שהבאת, ותקן אותי אם אני טועה, הוא מהמסה הסוציאליסטית The Lion and the Unicorn שבה הוא תוהה כיצד ישתלב האופי האנגלי, שהוא בהחלט הכיר בו כמשהו קיים, עם המהפכה הסוציאליסטית שהוא צפה לבואה תוך שנים מספר. אם אני לא טועה, הוא צפה שבית המלוכה ישאר, אבל בית הלורדים יועבר מן העולם. הוא גם צפה, אגב, שמהפכה כזו תתרחש עם מעט מאוד שפיכות דמים, בדיוק בגלל האופי האנגלי.

    בנוגע ל-"1984": מעבר לכך שזו אחת מיצירות המופת הבלתי-מעורערות של המאה ה-20, הספר הוא בראש ובראשונה ניסוי מחשבה פוליטי, שאכן מיועד להזהיר מפני הטוטליטריזם, אבל זה נכון שמתחת מבצבצת הגעגוע לאנגליות, כפי שפירש בתבונה רזי בן-עזר.

    אגב, למי שמחפש ספר מאוד "אנגלי" של אורוול אני ממליץ לקרוא את "Coming Up for Air", שיצא ב-1939, רגע לפני המלחמה הגדולה.
    יש שם תיאורים מקסימים על אנגליה של לפני מלחמת העולם הראשונה ושל סוף המאה ה-19, של השינויים שעברה המדינה מאז המלחמה, וענני המלחמה הבלתי-נמנעת המתקדרים להם באופק.

    לא ספר גאוני בשום צורה, אבל עדיין שווה – אורוול הוא אורוול.

  • עידן אלתרמן  On 03/22/2007 at 15:12

    איזה קטע, לפני כמה ימים הייתי שם, בככר ראסל,
    שם ישנתי

  • שי טוחנר  On 07/31/2007 at 20:23

    תמיד העדפתי את חוות החיות, שהיה חובה בתוכנית הלימודים על 1984 , נבואה שלא רחוקה מלהגשים את עצמה.

    אבל היופי בחוות החיות שהיא כל כל מייצגת טיפוסים אנושיים שקיימים עד היום מסביבנו…

  • אורי בר  On 10/31/2007 at 2:19

    "רחובות לונדון עוטים יופי שאין למצוא כדוגמתו בארצות שטופות שמש…"

    איזה ניסוח נפלא של ג'ורג' אורוול. אני מסכים איתו.

  • מנחם  On 10/01/2008 at 18:59

    האם מדובר בfriend at hand ?

  • llaliiblue  On 10/21/2012 at 17:45

    "אקלים גרוע הוא הטוב ביותר". הווו אני כל כך מסכימה. כמה שיותר אפור, כמה שיותר ערפל. כשיש סופה בחוץ, כשיש סאונד עז של רוח שורקת, אז ממש אז אני הכי מאושרת.
    מזג אוויר שמשי כמו תובע ממך להיות שמח, להיות היפראקטיבית, לצאת אל החוץ גם כשלא מתחשק, אבל מזג אוויר סוער נותן לך את הלגיטימציה לשקוע אל תוך הפוך עם מוזיקה וספר טוב, להתכנס, להתעטף, להשתגע. מותר לך להיות עצובה, ואיש לא יתהה – למה?

    אולי לא האזנתי די לסוויד, אבל לא הצלחתי לאהוב אותם עד כלות, עד כה. אני כן אוהבת לעומת זאת את איך שאתה כותב, בכל מקרה.

  • יוסף ע  On 10/22/2012 at 13:36

    בועז, הבלוג מדהים – איך הוא מזכיר נשכחות וגם ימים של חורף אמיתיים וקשים כמו ב-92 וב-93
    ב-92 ממש ירד שלג, אם אני עדיין זוכר, במקומות לא צפויים בארצנו, גם ב-93 היה חורף סוער, קשה, מהסוג שעשה חשק להתכרבל.

    וסוויד- אותם ממש לא שמעתי המון זמן, אבל נעים להזכר בהיכרות איתם מהרדיו, אני כמעט בטוח שיעקב גלעד בפעם השניה שהגיש את ציפורי לילה שם אותם הרבה (לעזאזל עם הזיכרון אני לא זוכר באיזה יום הוא שידר כנראה היו בראש עוד דברים יפים חוץ ממוזיקה ורדיו באותה תקופה)

    הלהיט הפרטי שלהם במערכת שלי היה דוקא מהסינגל של "דראונרז" וזה השיר השלישי "my insatiable one", הבלתי מסופק/ת שלי, שיר מעולה גם העטיפות של הסינגלים מהאלבום הראשון היו מדהימות (עם הדמויות המוזרות על רקע לבן, יותר מושך מהאולטרסאונד החום שבקלטת, גם אצלי הם בקלטת אורגינל)

  • גד  On 07/14/2013 at 8:28

    יש חיבור יפה בין בניין הסנאט של אוניברסיטת לונדון ותחנות הרכבת התחתית שמוזכרים במאמר ובתגובה של ערן – גם את הבניין וגם את (חלק) מהתחנות תכנן צ'ארלס הולדן.
    ראו בגוגל – CHARLES HOLDEN STRUCTURES

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: