ארבעה מפגשים עם רוברט סמית, האיש והשפתון

רוברט סמית, הופעה של הקיור, 1989

רוברט סמית, 1989

פגישה ראשונה

בחדר של רועי, על הגג, קרית קרניצי, 1980

 

פעם עבדו  מהר.

ביוני 1979 יצא Three Imaginary Boys ובינואר 1980 כבר יצא התקליט השני boys don't cry שבעה חודשים בלבד אחרי אלבום הבכורה. חלפו עוד ארבעה חודשים ובמאי 1980 יצא התקליט השלישי: 17 שניות שעוד בטרם יצא לחנויות כבר שמעתי את כולו.

זה קרה בזכות רועי מקרית קרניצי, שהיה הילד הכי מעודכן בכיתה, חובב-רדיו וחולה מוזיקה, טיפוס אקצנטרי מרתק, שבשביל לשמוע בזמן אמת מה קורה בבריטניה התקין על גג הבית צלחת לווין. בחדר שלו היו מאות קלטות. הוא שלט לגמרי ברפרטואר של גארי ניומן, אקו ואנשי השפן או ג'וליאן קופ והדמעה המתנפצת. הוא ידע להגיד מאיזו שכונה הם מליברפול והיו לו הקלטות של להקות כמו Egypt For Now וכמה שירים מעורפלים של איזה הרכב סקוטי בשם תאומי קוקטו.

רוברט סמית, שבדיוק מלאו לו 21 שנים, בא לאולפן של ג'ון פיל האגדי, כדי לספר משהו על כל אחד מהשירים של שבע עשרה שניות. רועי ואני נצמדנו לרדיו הענק עם אינספור החוטים שחוברו לו. היו צרצורים ברקע והפסקות מדי פעם, בגלל הפרעות מזג האוויר. סמית אמר שהוא משתמש בקביעות בליפסטיק "כי זה גורם לי להרגיש יותר בטוח ויותר מושך. אני מרגיש חסר משמעות בלי שפתון. אין לי נוכחות בעולם כשהשפתיים שלי לא צבועות".

התאהבתי בו, בטיפוס המשונה עם התספורת עם הצוות החדים והבלתי שווים. בנאדם ששונא שמש וכותב שירים כמו a forest או boys don't cry חייב להיות חבר שלי.

פגישה שניה

רוברט סמית מחפש אקשן ברחוב הירקון. תל אביב, 1983

היה חם בלילה ההוא, ב-1983, כשסוזי והבאנשיז הופיעו בתל אביב. כשהכל נגמר, קהל נרגש ולבוש שחורים – צו אופנה קודר בתקופה ההיא – נפלט אל רחוב הירקון, לטיילת. הגיטריסט של סוזי, אחד בשם רוברט סמית, לא יכול היה לישון וחיפש שעשועים ברחוב שמתחת למלון.

הברמן בפאב זיהה את האנגלי שביקש וודקה ובירה גדולה. אני הייתי חייל בחופשה בעיר הגדולה, שהלך לראות הופעה. סמית, שלפני שעה עוד קיים יחסים עם הגיטרה על הבמה של קולנוע דן, הסתכל מהמרפסת של "טרמינל" החוצה. רציתי להגיד לו משהו, אבל לא ידעתי מה. חרדת הקודש שיתקה לי את מיתרי הקול. הברמן, מז'אנר הגולשים (במלעיל) של האייטיז, עם שיער ארוך וגופיה, אחד שאין לו אלוהים, דווקא דיבר. "אני יודע מי אתה", אמר לסמית, שידו חבקה את הבירה מהחבית, "ואם אתה מבטיח לי שתביא את הקיור להופעה כאן, אני מזמין אותך למשקאות על חשבוני עד הבוקר".

סמית לא אמר כלום. רק חייך והמשיך לשתות. כשהלילה גווע ופסים דקים של אור התחילו לצבוא את השמיים הוא שאל "כמה זה?", הבארמן סירב לקבל כסף, סמית השאיר לו בכל זאת והלך ברגל למלון. הוא לא רצה להתחייב לברמן אלמוני שאותו לא יפגוש לעולם. מדונה, מייקל ג'קסון, U2 ואפילו אקו אנד דה באנימן היו כאן. אבל הקיור מעולם לא באו.

פגישה שלישית

התיאטרון הלאומי, ככר ואצלב, פראג, אוגוסט 1990

 

בכלל לא רציתי לנסוע לצ'כוסלובקיה. "מה יש לי לעשות בצ'כיה?", קוננתי, "מה רע בלונדון?" שאלתי. אבל הבלונדינית שהיתה איתי רצתה לפראג, בגלל קפקא ורילקה ו"רכבות נשמרות היטב" ו"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ו…נסענו. במכונית קטנה בכבישים איומים בין שדרות עצי פרי, מוינה צפונה דרך עיירות שהזמן קפא בהן וכבר בכינסה לעיר פראג ראיתי רוברט סמית, מאופר וקודר, מציץ מפוסטר ענק שמתחתיו כיתוב מבטיח:

THE DISINTEGRATION TOUR

אוגוסט 1990. הלהקה הגיעה למזרח אירופה במסגרת מסע התפוררות, הסיבוב שליווה את צאת האלבום המופתי. מובן שכרטיסים לא היו, הקופות היו נעולות ונטושות ורק ספסר מזדמן איפשר לנו להיפרד מ-100 דולר בתמורה לשני סרטיפיקטים לתיאטרון הלאומי הצ'כי. ואצלב האוול, הנשיא הצעיר של צ'כוסלובקיה, היה בהופעה. וכשהנשיא שלך מחזיק בבית אוסף תקליטים מרשים של פרנק זאפה והולך להופעה של הקיור, זה לא מפליא שהתרבות שלך נראית טוב.

הקיור נתנו מופע גדול, הכי טוב מבין ארבעת המופעים שלהם שראיתי במשך השנים במקומות שונים. כל שירי האלבום, בזה אחר זה, מהפתיחה המסתורית של Plainsong דרך Pictures of You ועד "תפילות לגשם". ואז באו כמה תוספות הכרחיות מ-Kiss me kiss me kiss me ולקינוח עוד ארבעה להיטים ישנים. הקהל הצ'כי היה באקסטזה. למחרת צ'כוסלובקיה הפכה לדמוקרטיה, אחרי שנות קומוניזם ודיכוי, סמית לא אמר כלום על ההיסטוריה שהתרחשה מחוץ לבנין בככר ואצלב, על הרוסים שבאותו זמן בדיוק ארזו חפצים אחרונים ונטשו את הארץ הקטנה והסימפטית. אבל השירים קיבלו משמעות יתרה, במיוחד "מחול אחרון", שנכתב על יחסים אבל התאים גם לתיאור האירועים הפוליטים.

התפוררות. שברון. התפרקות לחלקים אחרי מערכת יחסים כושלת. Disintegration יצא ב-1989 והיה אחד מאלבומי השנה ההיא. עכשיו ברור לי שהוא אחד מאלבומי המאה ההיא

פגישה רביעית

באוטובוס לוומבלי, לונדון 1993

 

מוזר ויצירתי, רגיש ומופרע, לא מובן לגמרי, רוברט סמית מנהל מערכת יחסים חידתית עם הסביבה. העום לא מבין אותו והוא מצידו לא מבין את העולם.

ב-1993 נשלחתי ללונדון להפיק סדרת כתבות על רשת MTV לשבועון הנוער "ראש 1". הופתעתי לגלות שרוב העיתונאים הבריטים שפגשתי בתקופה ההיא חושבים שסמית הוא איש איום ונורא, ושבמקרה הטוב מדובר בחולה נפש, סכיזופרן ושקרן פתולוגי. אוברי פאואל, שביים את הסרט התיעודי SHOW על הלהקה התוודה באזניי עד כמה קשה זה היה. "הייתי אומר לו, רוברט, אולי תצא לסיבוב בגן? אולי תשתה ספל תה? זה לא עזר. הוא ישב בחדר העריכה ימים ולילות, התערב כל הזמן בעבודה, צעק וכעס, עד שהעריכה נגמרה".

ביוני היתה הופעה של הקיור באצטדיון וומבלי. סמית הסכים, באופן מפתיע מאוד, לשתף פעולה באופן מלא עם התקשורת, ואחרי שהלקה התארחה באולפני אם.טי.וי בקמדן טאון, ריי קוקס (אז ה-שדרן של הרשת) – הורשה לעלות לאוטובוס שהוביל את הקיור להופעה, עד לרגע העליה לבמה. קשרים טובים שלי עם הצלם איפשרו לי להצטרף לצוות ההסרטה ולהיות נוכח באירוע. קוקס עלה לאוטובוס וסחט בסגנונו החייכני והישיר כמה רגעים יפים של חסד. "עם סמים אני לא מתעסק כבר", אמר בין היתר בתשובה לשאלה נוקבת של קוקס, "למרות שאהבתי את זה מאוד פעם, ועדיין יש לי פינה חמה בלב לחומרים  מוצלחים. נשארתי עם האלכוהול, שהוא עדיין אחד התחביבים הגדולים שלי, במיוחד אחרי הופעות".

על אנגליה הוא אמר: "נורא אופנתי להגיד שאנגליה משעממת, שמזג האוויר נורא. לאנגלים יש הערצה מצחיקה לאנשים שזופים, לחופי הים של מיאמי, לריביירה הצרפתית. לי אין את זה. אני שונא את השמש. אני מתעב את החום".

איך תגדיר את עצמך? תהה קוקס.

"טיפוס מכוער, מגושם, ההיפך מכוכב פופ. אני גם לא רוצה להיות. אומרים שאני  מטורף אבל מי שלא אוהב אותי, שלא יתקרב אלי.

ואיך תגדיר את הקיור?

"להקה שלא תימאס לעולם, כי תמיד יצפו ממנה למשהו אבל יקבלו משהו אחר. לעולם לא נהפוך לחלק מהתעשייה, מהזרם המרכזי והמשעמם של הפופ".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • E  On 09/18/2006 at 4:13

    מרגש ומעורר קנאה. לחשוב שהוא ישב בטרמינל במרחק נגיעה… just like heaven. חייב לתפוס אותם בהופעה, פשוט חייב.

  • ליה  On 09/18/2006 at 8:47

    שעם זה הזדהית מאוד –
    על אנגליה הוא אמר: "נורא אופנתי להגיד שאנגליה משעממת, שמזג האוויר נורא. לאנגלים יש הערצה מצחיקה לאנשים שזופים, לחופי הים של מיאמי, לריביירה הצרפתית. לי אין את זה. אני שונא את השמש. אני מתעב את החום".

    אהבתי את האמירה שלו שנוגעת להגדרת הקיור.

    ובכלל , אתה כותב כל כך יפה, שזה שואב ואז תוך כדי הקריאה אפשר ממש לראות.

  • אריאלה  On 09/18/2006 at 10:36

    וניגן גיטרה בהופעה של סוזי אנד דה בנשיז. ושתה בפאב מול הים. זו ההחמצה של החיים שלי שלא ראיתי את הקיור בהופעה. אני מקנאה בך, בועז

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 09/18/2006 at 19:36

    ומעניין שבזמן האחרון בני מבקש השמעות חוזרות של Kyoto Song
    הלוואי עלי טעם מוזיקאלי כזה בגיל שבע

  • legal alien  On 09/18/2006 at 20:59

    שם ניתן היה להשיג את התקליטים של הקיור. גדלתי עליהם, ואני עדין מקוה שיצא לי לראות אותם בהופעה.
    אגב, למיטב זכרוני סמית שנא את הביקור בארץ, והתלונן על גסות הרוח של האנשים שלטשו עינים (הבנאדם מסתובב עם ליפסטיק ושיער נפוח ומצפה שישראלים לא יתקעו בו מבטים 🙂 ). וגם שונא שמש – לא נראה לי שהוא ממש בילה כאן…מה שכן, השיר wailing wall נכתב בהשראת הביקור בארץ – אז לפחות משהו יצא מזה.

  • גדי ב  On 12/01/2006 at 18:49

    בועז כהן,

    כותב מוסיקאי שדרן ועסקן מוסיקה במדינת ישראל.

    אוהב את הקיור ומבטא את זה.

    ל- curehead-il.net הוא תרם בערך רבע שעה מחייו, גם זה אולי הגזמה. פניתי אליו לא פעם ולא פעמיים, עוד לפני חודשים, בנעימים ובבקשת עזרה.

    מדינת ישראל, עסקנות מוסיקה, מודל 2006, מקום שבו כל מי שאוחז בגיטרה או במיק חושב שהוא גדול מדי מכדי להוסיף את פרחיו ל- chain of flowers של פנייתנו המקומית.

    איזה אלבום מתאים לתאר את המצב הזה?
    Pornography?
    איזה שיר?
    Coming up?
    (in the dark)
    שורה?
    makes me sick to the heart.

    גדי ב
    curehead-il.net

  • שרון ג  On 12/02/2006 at 3:25

    אלוהים נתן את האייטיז לצעירים שלא היה להם מספיק שכל להנות מהן

    כלומר, שמתי לב שהגעגוע לאייטיז הרבה יותר מרטיט מאשר הזיכרון שלי בתור נערה בשנות השמונים

    שנות השמונים הפכו ל"אייטיז". אבל אלוהים, היינו שם, באמת, בני אדם אמיתיים שרק ב-1990 קלטו שהם היו באייטיז. העשור הזה נעשה כמעט מיתולוגי. דקה לפני הציניות הקרה והמודעת לעצמה של הניינטיז, דקה לפני שהכל השתנה והתערבל ונעשה זר כל כך ובלתי אפשרי. אני חושבת שהאייטיז נוגעים כל כך כי היו העשור האחרון, האמיתי. לפני הולדת הפוסט מודרניזם וכל מחלותיו

    אנחנו אחרוני האנשים האמיתיים ששמעו מוזיקה אמיתית לכן שנות השמונים נעשו כל כך גדולות, ועצומות מעבר לזה שהדור שגדל ובגר באייטיז מאכלס היום את עמדות המפתח בתקשורת ואכול געגוע…

    אבל ברגעים האלה בהן אני מתחילה להישמע כמו פליטה של עשור גדול אחר, עצום וענק, הסיקסטיז
    אני בוחרת לעצור.

    כי בשנות השמונים ביקשו לכפור בכל מה שיש בו געגוע ונוסטלגיה. זה היה עשור מקורי ויצרני שלא נובע כמעט מכלום לפניו, הוא פשוט קפיצה עוצמה של כיעור חסר שורשים, אבא פאנק ואימא…אין אימא.

    זה היה עשור יתום אני לא חושבת שהוא ביקש להיות גדול כל כך ממידותיו.

    אבל היי, אנחנו האנשים האחרונים שגדלו בתוך בית גידול אמיתי. שירים אמיתיים ולא קליפים, מוזיקאיים אמיתיים ולא טאלטנטים וכרישי מר'צנדייז. מקומות ונופים אמיתיים ולא גלובליזציה חסרת פנים. פנים אמיתיות ולא אייקונים במסנג'ר. בין כל הפנים האמיתיות והנהדרות האלה, שלא יזדקנו לעולם, הפנים והקולות של מוריסיי ובונו המוקדם וליז פרייזר ופיטר מרפי וסוזי ואיאן מק'לך – רוברט סמית' שפרצוף הזחל-פאף שלו לנצח יהיה מתעתע ובלתי מפוענח, רוברט סמית' הוא עבורי אחרון האנשים האמיתיים

    גאון של התפוררות ואינטגרציה
    חבר טוב
    ואולי המורה הגדול שלי לאומנות קריאת השפתיים

    אח, אח אח

    תודה בועז

    waiting so long for these pictures of you

  • drorko  On 12/04/2007 at 23:26

    בסרט שהוקרן בערוץ 8
    על להקת ה"רמונס" הראו חברות אנשים שנישארו נאמנים לעצמם ולא נתנו לזמן לשנות אותם או שלא השתנו יחד עם הזמן , התחושה הייתה אביולנטית מצד אחד הערכה לנאמנות לעצמך ומצד שני יש משהו עצוב בלראות חבורת אנשים שנשארים שם מאחור.בקיור יש משהו כזה האזנה ליצירות שלהם תמיד מלוות בטון נוסטלגי(הקיור עדין פעילים) , יש בהם משהו שנישאר תקוע,למרות שהסאונד של הקיור מתפתח מתקליט לתקליט,התחושה היא- הקיור מה יש עוד לחדש. אך זה עדין לא משנה את העובדה שהלהקה הזה תרמה לכמה מיצרות המופת של שנות ה80.

  • נעם  On 12/07/2007 at 21:53

    אני קצת יותר צעיר ןלכן לנצח אצטער על ההופעה ההיא של סוזי סו שלא לכתי לראות ……
    אבן דרך בתרבות המקורית .

    A FOREST אחד השירים הגדולים של כל הזמנים שליווה אותי במספר רגעים
    מכריעים

  • תומר  On 12/10/2007 at 3:54

    באחד משירי הפס קול של הסרט "העורב" בטח שמתם לב שהשיר "בורן" מתנגן לו בדיוק שברנדון לי ז"ל מחליט שהוא צריך להתאפר..וכך הכרתי את הדובי האנושי,רוברט סמית,וזהו

  • אתי  On 01/01/2008 at 14:41

    לא נראה לי שקיים מישהו בעולם שהייתי רוצה לשתות איתו בירה יותר מאשר עם רוברט סמית'.

    לחשוב שבזמן כלשהוא הוא היה בתל אביב עושה לי צמרמורת..

    וגם לדעת ש- siouxsie & the banshees הופיעו כאן… מעצבן שלא הייתי קיימת אז..

    אני לא אמצה את החיים שלי אם אני לא אהיה נוכחת בהופעה של The Cure.

    בהחלט יביא לי חתיכת אושר.

  • אלון  On 03/23/2008 at 14:27

    שלום לכולם.
    אחרי ציפייה של למעלה מ-20 שנה והגעה למסקנה שזה כנראה לא יקרה (לכאן הם לא יבואו) עלינו על מטוס וטסנו להופעה של הקיור ברוטרדם.
    אין לי דרך לתאר את ההופעה שלהם במילים, פשוט תדמיינו את החלום הכי מדהים שלכם מתגשם.
    שלכם: אלון צרפתי
    דביר ממרוד

  • בועז  On 03/23/2008 at 14:29

    זה משמח אותי לדעת שהם לא מתקלקלים עם השנים. ההופעה האחרונה שלהם שראיתי היתה בשנת…1993

  • קיור הד  On 10/03/2008 at 11:17

    למה "דיפ פרפל" כן וכל מיני להקות זנוחות כן ואת "הקיור" לא?

  • אמיליה  On 05/18/2009 at 10:38

    אין כמו CURE הם מעולים ואני אוהבת את השירים שלהם .
    אהבתי את הקטע ממש נחמד , ומאוד אופייני לרוברט
    סמית .
    למרות שלא ראיתי אותו נראה לי שאני ממש מכירה
    אותו .
    אולי באמת אכיר …

  • נטעלי  On 08/12/2011 at 9:55

    חיפשתי משהו על "תאומי קוקטו" והגוגל הוביל אותי לפה – תאונה מוצלחת ומעניינת כרגיל…כבר אמרתי לך שאני אוהבת את הבלוג שלך, אבל לא מזיק להגיד שוב.

  • זוהר  On 08/30/2011 at 10:08

    כמה יפה..

  • עודד  On 09/05/2011 at 16:48

    השמועה אומרת שרוברט סמית הבטיח ,שלישראל הוא לא יחזור פעם נוספת.

  • GAL  On 02/18/2012 at 23:22

    היינו בהופעה של רוברט סמית בלונדון בתאריך 10 לחודש ספטמבר 2011 שעתיים וחצי הופעה ענקית בפסטיבל. היתה לנו אחת ההתרגשויות הכי מדהימות בחיים. היה שווה לעשות מסע מלונדון דרך רכבות לחצות במעבורת בפורטסמות לאי שניקרא האי הלבן, ובתוך שום מקום ביער התקיים פסטיבל וביום שבת בערב עלה רוברט ופתח כמו תמיד את ההופעה בפתיח מדיסאינטגריישן ופתוח ממישאלה ונתן שעתיים ענקיות של התרגשות שסחפה אותנו לרגשות כאלה עצומים
    לא ניתן לתאור, אם לתאר אז כל ההופעה עם דמעות בעיניים וכמובן בבויז דונט קריי, בסיום הוא נותן – לא תאמיני – שיר מלפני 32 שנה…קילינג אן אראב…אז תבינו את רוברט לאן הוא מגיע בהופעה..שיר בדיסנטגריישן, הוא יורד מהבמה דומע, איזו הופעה ענקית ומדהימה גם לשניים שעשו את המסע הארוך בקור המקפיא של אנגליה.

    אז למעונינים: היה קשה לעמוד 4 שעות לפני ההופעה ועוד מסע של 5 שעות מהבוקר ולעמוד עוד שעתיים וחצי בסירחון של המעשנים בהמתנה מורטת עצבים בקור האנגלי.
    אבל היה שווה וחלומי ברמות שלא ניתנות לתאור.

    אילנית וגל המרוצים

  • אפרת ק  On 12/06/2012 at 21:13

    טוב שהבלונדינית גררה אותך לצ'כיה, הא? 🙂
    [נהנתי מאוד לקרוא, פוסט מעולה]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: