דוד פרלוב, בנו של הקוסם הנעלם

 

בסתיו 1965 ישב הבמאי דוד פרלוב עם חבר בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. רוח קרירה נשבה. גבר ואישה שהיו לבושים בהידור רב, חלפו על פני הצעירים המעשנים. זוג זקנים. "תסתכל עליהם", אמר פרלוב בצער, "כמה לאט הם הולכים. אין להם עתיד. א-נ-י לעולם לא אגיע למצב הזה. אני נשבע לך שאתאבד לפני כן".

פרלוב לא התאבד. הוא נפטר בדצמבר 2003, בגיל 73.  בדיוק לפני שמונה שנים, בפברואר 1999 הוא אירח אותי בדירתו לשיחה על נושאים שהיו קרובים ללבי, כמו ללבו. רייטינג. קולנוע. תרבות גבוהה מול בידור זול. מכיוון שמארז הדי.וי.די  "יומן" יצא עכשיו במלואו, יש לי סיבה טובה לפרסם במלואה את השיחה שלנו

 

אז זאת הדירה של פרלוב, אני מהרהר, כשבינינו שתי כוסות של תה כהה והכחול האפור של השמיים התל אביביים יורד על מוזיאון תל אביב שמחוץ לחלון. לפני זמן קצר בישרו לפרלוב שזכה בפרס ישראל. הוא נרגש. אפילו נסער."אז לא, אני לא אתאבד", הוא מושך לעצמו סיגריה אמריקאית מאחת החפיסות הפתוחות שעל השולחן. "הגעתי כבר לזיקנה ואני נאלץ לגלות שזה לא כל-כך נורא. כבר אין לי שאיפות גדולות ולכן החיים שלי יותר יפים. אתה יודע, בועז? האמביציוזים סובלים נורא. צריך לא לפתח ציפיות. לחשוב תמיד על אלה שמצבם גרוע יותר משלך".

הזיקנה העסיקה אותך תמיד?

"תמיד. אבל ניסיתי לברוח מהנושא כמה שרק יכולתי. פחדתי להזדקן. חבר שלי, מרצה באוניברסיטת חיפה, אמר לי 'דוד, אני שונא את התלמידים שלי. שונא אותם'. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי: 'כי הם צעירים'"…

ואתה מזדהה עם זה?

"במובן מסוים אני מבין אותו. העבודה עם צעירים מביאה באכזריות רבה למודעות שלך את תחושת הקמילה. זה עצוב מאוד. אני מלמד קולנוע למעלה מ-20 שנה, אבל באמצע שנות השבעים הייתצי חבר של הסטודנטים שלי. הייתי הולך איתם לשתות קפה במזנון, אחרי השיעורים. עם השנים גיליתי שאני מזדקן אבל הסטודנטים נשארים בני 22 והפער בינינו מתרחב וגדל. היחס אלי השתנה. היום הם ניגשים אלי ומנשקים את זקני…"

 

כמעט כל מי שלמד אצלו הוקסם ממנו. גם אני. פרלוב – סמכות מהלכת. כמה טלפונים הגיעו אליו ביום שנודע על זכייתו בפרס ישראל. האיש שנדד מברזיל מולדתו לצרפת ומשם עלה לישראל, מרגיש זר גם כאן, עם מבטא זר, יוצר ישראלי שקורא בפורטוגזית וכותב באנגלית.

40 שנה בישראל ובלי הכרה גורפת ומלאה ביכולתו ליצור פיוט מצלולויד. על כל סרט שיצר, גנז שניים. הצעות לביים לא נחתו על שולחנו ורבים  מדי לא יודעים, עדיין, מי הוא. את "הגלולה", סרטו הקסום והמקולל, צילום בסוף 1967, עם חבורת שחקנים שכללה את יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, שרגא פרידמן ואת ז'רמן אוניקובסקי. את התסריט כתב ניסים אלוני הגאון, סיפור על גלולת קסמים שמחזירה את הנעורים והסרט כלל שירים חצופים וצילומים שובי-עין. מאבקים  משפטיים גרמו לכך שהגלולה יצא לבתי הקולנוע רק ב-72' וגם אז לא נחל הצלחה. פרלוב: "אני שומע שהיום צעירים לוקחים אותו בוידיאו ורואים אותו שוב ושוב, אבל לסרט הזה לא היה מזל".

אולי אתה המקרה הקלאסי של אין נביא בעירו.

"אני לא נביא ולא פילוסוף. לא. לא".

 

אבל בזמן שבארץ נותר שולי, בערוץ 4 הבריטי ידעו להעריך את פרלוב. בנובמבר 88' במשך ששה ערבים רצופים הקרינו בצ'אנל פור את ששת פרקי ה"יומן" שלו. הביקורות ב"גרדיאן" וב"טיימס" היו נלהבות. אבל פרלוב לא התרפק על ועדות פרסים למיניהן ולא הפעיל קשרים כדי להשיג מימון הכרחי ליצירת חייו.  "יומן" צולם בתוך הבית, בחיק משפחתו, בעיר תל אביב – שש שעות של תיעוד היומיומי, הבנאלי, הפשוט והרגיל – שבהם פרלוב מצא יופי ופיוט, עצב ורגעים קטנים של אושר. "יומן" במובן זה הוא החיים. של כולנו, לא רק של פרלוב.

"ערוץ 2 שיפר באופן קיצוני את הוויזואליות של התכניות ואת הקצב שלהן. הכל נראה יפה וזוהר יותר אבל זו רק האדרת, המעיל. ומתחת? מה מתחת? כלום. אין מהות. אין משמעות.  אין כלום. ערוץ 2 הכניס את כל המדיה לסחרור-רייטינג. החברה הישראלית נמצאת עכשיו במצב של דיאטה רוחנית, מצוקה ממשית"

האמת היא שרוב המבקרים בישראל הסכימו ביניהם שמדובר ביוצר ייחודי, אמן ואיש נפלא ומקובלת גם הדעה ש"יומן" הוא מהיצירות הקולנועיות המרשימות שנוצרו בישראל, אבל בכל זאת פרלוב לא הפך לכוכב-תרבות, לבמאי-להיט. הסיבות מגוונות ומרגיזות. חלקן נעוצות באופיו הנוטה להסתגר של האיש, בחיבתו לחיים במרחב הביתי שלו, בשנאתו הגמורה לכל מה שמדיף ריח של רייטינג ורדידות. הטלוויזיה שלו, למשל, שימשה כמסך לצפיה בסרטי מופת בוידיאו כמו "לחיות את חייה" של גודאר, "האיש עם מצלמת הקולנוע" של דז'יגה ורטוב, "ציפורי שיר, ציפורי טרף" של פאזוליני או "הללויה הגבעות" של אדולפאס מקאס. "אני רואה מעט מאוד טלוויזיה והרוב מעציב אותי. התנגדתי מאוד לכניסתו של ערוץ מסחרי לישראל והיום אני מבין כמה צדקתי. ערוץ 2 שיפר באופן קיצוני את הוויזואליות של התכניות ואת הקצב שלהן. הכל נראה יפה וזוהר יותר ,אבל זו רק האדרת, המעיל. ומתחת? מה מתחת? כלום. אין מהות. אין משמעות.  אין כלום. ערוץ 2 הכניס את כל המדיה לסחרור-רייטינג. החברה הישראלית נמצאת עכשיו במצב של דיאטה רוחנית, מצוקה ממשית".

אני מקשיב…

"תראה, בגיל 15 הייתי קומוניסט, אבל אחרי חצי שנה זה עבר לי. אני ציוני ואוהב את הארץ ולא חשבתי להגר מישראל אבל קשה פה מבחינה תרבותית. שואלים אותי תמיד איך זה שמתייחסים פה גרוע לקולנוענים ובצרפת מעריצים יוצרי-סרטים. והתשובה שלי היא שלא רק לקולנוע מתייחסים כאן גרוע. ההבדל בין צרפת לבין ישראל מתחיל ב'מרסי בוקו' וה'בון ז'ור'. הנימוסים, הגינונים, תחושת הכבוד. כל אלה יוצרים מרחב תרבותי. בישראל יש תפיסה של עיירה. רואים בקולנוע סוג של בידור לא מחייב. זה לא התחיל היום…"

מתי זה התחיל?

"בן גוריון באמצע שנות ה-50 עבר מול קולנוע 'הוד' בתל אביב וראה שתולים בחוץ כרזות של סרט צרפתי. הוא התחיל לצעוק: 'לא צריך את זה! מדינת ישראל לא צריכה את הדברים האלה! וגם היום רבים מחברי הכנסת שלנו לא מאמינים בנחיצות של אמנות הקולנוע וחברי כנסת דתיים רואים כמעט בכל יצירת מופת קולנועית סוג של תועבה. אין פלא שאנחנו במצב של תת-התפתחות אמנותית".

דברים קשים.

"המצב קשה. סם ההפרטה חדר לוורידים של החברה הישראלית וסימם את כל אגפיה, כולל ערוץ 1. ואני תמיד האמנתי דווקא בערוצים ממלכתיים, עם כל הבעייתיות שלהם, למרות כל הפקידים והפוליטיקאים שדוחפים ידיים ומבלבלים את המוח מבלי שיהיה להם מושג בנושא. ואתה יודע למה? כי ערוץ ממלכתי, בכל מקום בעולם, בכל זאת מחויב לאיזשהו עמוד-שדרה איכותי, להרכיב תוכנית משדרים שיש לה ערך מוסף. הבי.בי.סי היא תחנה ממלכתית ואין טובה ממנה בעולם, על ארטה יש לי רק דברים טובים לומר וגם בישראל שתי התחנות האהובות עלי ביותר הן קול המוזיקה הממלכתית וגלי צה"ל ששייכת לצבא".

 

אחרי שאביו עזב לפתע את הבית ואמו לא הצליחה לגדל אותו, פרלוב אומץ על-ידי סבו האוהב והחם, שלקח אותו מריו דה ז'נרו לסאו פאולו. "סבא גידל אותי. הוא טיפח אותי, סבא שלי, היה מדבר איתי אידיש ומלמד אותי המון. הייתי בן 10 כשהוא אימץ אותי ואחרי שעזבתי את ברזיל בגיל 19 התגעגעתי בעיקר אליו. אליו ואל נופי הילדות שלי".

פרלוב לא סיים את התיכון. הוא נסע לצרפת כדי להגשים חלום ילדות וללמוד ציור, עוזב מאחוריו גם את חברתו  האהובה מירה, שהכיר בתנועת הנוער שם. להפתעתו, לא מצא את עצמו – צייר פיגורטיבי צעיר עם דם לטיני סוער – בתוך הסביבה האמנותית שסגדה לאבסטרקט. "הציור המופשט לא דיבר אלי בכלל והתחלתי לעבוד באולפן קטן לסרטי פרסומת".

בפאריז היה קשה וקר. פרלוב התגורר בפרבר אפור וחי בתנאי מצוקה, רחוק מהמרכז ומכל הזוהר והאורות הנוצצים. הוא לא מתגעגע לתקופה הזאת, ואפשר להבין מדוע, למרות שהצליח להשתלט על השפה הצרפתית, להיכנס שם לעסקי הקולנוע, ליצור סרטים קצרים ולהכיר יוצרים דגולים כמו המשורר ז'אק פרוור. עם אהבת נעוריו, מירה, התחתן בנישואים אזרחיים בלונדון, אחרי שש שנים של פרידה. "לא היתה לי תעודת לידה והצרפתים לא הסכיו להשיא אותנו. נסענו ברכבת ללונדון ושם מאמינים למילה שלך. עשינו חתונה, חזרנו לפאריז וכעבור זמן קצר עלינו ארצה".

מכיוון שהיה "עולה חדש מברזיל", הגיע כמובן לקיבוץ ברור חיל. אבל שם אי אפשר היה לעשות סרטים. פרלוב עשה הגירה נוספת, לתל אביב. בקיץ 1959 נולדו התאומות נעמי ויעל. שתיהן עוסקות באמנות. מחול. עריכת סרטים. דברים יפים.

לא רצית עוד ילדים?

"הו, לא! לא! פחדתי מאוד מהאחריות. לא גדלתי במשפחה נורמלית, לא ידעתי בכלל אם אוכל לתפקד כאבא ואם אצליח לפרנס את הילד שיוולד – ותראה איך הגורל מהתל. אני אספר לך משהו מצחיק. כשהגעתי לבית החולים, אחרי שאשתי ילדה, פגשה אותי האחות במסדרון ואמרה לי: מזל טוב, מר פרלוב, יש לך תאומות!"… הייתי חדש בארץ. 'מזל טוב' ידעתי מה זה. 'מר פרלוב' זה פשוט. אבל מה זה 'תאומות'? לא היה לי מושג….

ונכנסת להלם?

"כמובן…אתה לא יודע אם תצליח להיות אבא לילד אחד, ומביאים לך שניים במכה – לא תיכנס להלם? בסך הכל הבנות שלי מקסימות וכיף לי שיש לי אותן וצריך להיות הגון ולהודות שלאשתי היה הרבה יותר קשה, כי בעצם היא גידלה אותן בפועל. אני הרי הייתי טרוד מאוד בענייני פרנסה כל הזמן. יש בעולם עשירים ועניים. אלוהים הסתכל טוב טוב על העשירים כשהם נולדו ומיצמץ כשהעניים באו לעולם".

 

באחת הסצינות היפות בסרט הגלולה בעימות בין הבת הנזעמת לבין אביה הרוקח, שולף האב גלולת פלא קטנה ושם אותה בפיה. הבת נרגעת מיד, פניה עוטות שלווה ורוגע רגליה ניתקות מהקרקע והיא עפה. במציאות הנושכת

"אבא שלי היה קוסם. אני יודע שזה נשמע פיקנטי, כי יותר מעניין להיות 'בנו של הקוסם' מאשר 'בנו של סוחר הירקות', אבל לא גדלתי עם אבא שלי, כי כשהייתי בן 3 – הוא נעלם. מצחיק, נכון, קוסם שנעלם? אבל זו היתה המציאות העצובה של משפחתי.  אני כול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אוו מאז שהוא יצא מהבית ולא חזר"

הסיטואציה היתה נגמרת אחרת, אבל זה כוחו של קולנוע. לעשות קסמים. פרלוב מזכיר לי שאורסון וולס נדרש פעם למלא טופס ממשלתי ורשם בסעיף "משלח יד" מלה אחת: קוסם. "הזיכרון הראשון שיש לי הוא של מעשה קסמים. הייתי בן שנתיים, אולי. שכבתי בלול ומבעד לסורגים ראיתי את אבי, שהיה קוסם מפורסם בברזיל, עומד מול הראי ומתאמן על פעלול לקראת הופעתו באותו ערב. וא החזיק ארבעה כדורים אדומים וזוהרים, שהפכו לשמונה כדורים ובראי הוכפלו ל-16, ופתאום חזרו להיות כדור בודד אחד. זה נחרט בי  מאוד חזק… אבא שלי היה קוסם. אני יודע שזה מאוד פיקנטי, כי יותר מעניין להיות 'בנו של הקוסם' מאשר 'בנו של סוחר הירקות', אבל לא גדלתי עם אבא שלי, כי כשהייתי בן 3 – הוא נעלם. מצחיק, נכון, קוסם שנעלם? אבל זו היתה המציאות העצובה של משפחתי.  אני כול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אותו מאז שהוא יצא מהבית ולא חזר.

"שאלתי את עצמי האם יש קשר בין זה שהוא היה קוסם לבין הבחירה שלי בקולנוע והגעתי למסקנה שאם יש קשר, אז הוא גנטי בעיקר. גם לי היה את הרצון לתעתע בצופים שלי, לטשטש את ההבדלים בין אמת לבין שקר".

 

את סרטו הראשון עשה בפאריז ב-1955. פרלוב מצא בעליית הגג בדירתו מחברת ציורים ישנה של ילדה שחיה בסוף המאה ה-19 ומתה משחפת. המחברת היתה גדושה בציורים גרוטסקיים ומוזרים של דמויות שונות מהעיירה גנפרון. באחת התמונות, למשל, נראתה חתונה קתולית כשעל שובל שמלתה הלבנה של הכלה מטפסים עכברושים.

פרלוב לקח את הציורים והפך אותם, בעריכה מיוחדת, לסרט קצר בשם "דודה צ'יינה הזקנה". המשורר האגדי פרוור ("ילדי גן העדן") כתב לסרט את ההקדמה, השחקנית האגדית לא פחות ז'אן מורו ("ז'יל וז'ים") סייעה במימון והמכון הבריטי לאמנות רכש את הזכויות עליו. בישראל, לעומת זאת, לא אהבו, לא הבינו, ולא כיבדו.

"בוקר אחד בא אלי חיים חפר וביקש את 'דודה צ'יינה הזקנה'.  בשביל מה? שאלתי אותו בתמיהה.

"אני רוצה להקרין אותו במועדון 'החמאם' הלילה", ענה חפר.

זה נראה לי מוזר, כי זה לא נראה לי ממש המקום המתאים לסרט כזה, אבל חיים התעקש. 
'אני רוצה שהחמאם יהיה גם מועדון תרבותו ויוקרנו בו סרטי איכות", הוא אמר.

ההקרנה הולידה שערוריה. האורחים במועדון השמיעו צריחות מחאה וקראו בוז. יגאל תומרקין, דן בן אמוץ וחיים חפר ניסו (ולא הצליחו) להרגיע את הרוחות. הזמרת נחמה הנדל תקפה: "אתם לא יכולים לכפות על הקהל לראות את מה שהם לא רוצים לראות!" ובן-אמוץ, שאף פעם לא ויתר בקלות, החליט: "אני מדליק את האורות, ומי שלא רוצה לראות את הסרט של פרלוב, שייגש לכאן ויקבל בחזרה את כספו". המעטים שלא התביישו, לקחו את כספם ונעלמו. הסרט הוקרן שוב, מתחילתו ועד סופו, ואז עלתה הזמרת שושנה דמארי לבמה ואמרה: "טוב, ואחרי כל האמנותיות הגדולה הזאת, אני אשיר לכם את 'כלניות'…" פרלוב נפגע עד עמקי נשמתו.

"אני הערצתי את דמארי ונעלבתי מאוד. הרגשתי כמו איש אחד בודד מול קהל עוין גדול מאוד. יצאתי עם הסרט תחת בית השחי והלכתי מיפו ועד לדירה בתל אביב, ברגל. כשהגעתי הביתה הרגשתי חזק, פתאום. הערב ההוא היה חוויה איומה, אבל הוא לא כופף אותי. להיפך. פתאום הרגשתי כוח להמשיך וללכת תמיד בדרך שלי, עם מה שאני מאמין. אני בן אדם עם ביטחון עצמי ירוד ונמוך ומאוד. אם יש משהו שאני מאמין בו זה אך ורק היצירה שלי".

אתה חסר ביטחון?

"בהחלט. זה אולי לא נראה ככה, אבל כן…אני מבולבל, מבולגן ויורמי, וזה בהחלט עומד בניגוד מוחלט לסרטים שלי שהם הרמוניים, רגעוים. אני כל הזמן מחפש אחרי הרוגע. השלווה מאפשת לי להיו מרוכז יותר. ..אולי כל מה שקרה איתי די הגיע לי, כי תמיד שאפתי לאלמוניות, בגלל הביישנות. יש סתירה בין השאיפה הזאת לבין העובדה שאני יוצר, כי אם אתה מתמחק מהחשיפה, אז לא מתייחסים אליך, ואז אתה לא קיים בתקשורת, ואם אתה לא על מפת התקשורת, אז אתה לא נמצא בתודעה של אנשים שיש להם כסף ויכולים לתת לך לעשות סרטים…"  

 

במבט לאחור על הקריירה שלך, אתה מתוסכל?

"קצת, אבל אני  מנסה לשמור על פרופוציה, כי התיסכול מכרסם את האדם. פעם זה אכל אותי, רציתי לעשות הרבה יותר דברים ולא יכולתי. תחשוב על זה – הייתי כמו כנר שהכלי מונח לפניו בתוך הנרתיק הפתוח והוא לא יכול לגעת בו ולנגן. לפחות אני יכול לומר בלב שקט – איי דיד מיי בסט – וזהו".

אתה מאמין באלוהים?

 "לא. זה סוג של ביטוי כזה. אני חושב שאם יש אלוהים, אז אין שום קשר בינו לבין כל הזוועות שמתרחשות כל הזמן. העוולות, המחלות, האסונות, האכזריות. היו יהודים שאחרי השואה הסירו את הכפה וגזזו את הפאות, כי הם אמרו ש'אין אלוהים אחרי אושוויץ'. אני חושב שגם לפני זה לא היה".

 

מתוך "יומן"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי בר-און  On 02/22/2007 at 12:17

    יכול להיות שמאז השיחה הזאת ועד היום השתנה משהו בקשר לזיכרון של פרלוב, ויכול להיות שזו פשוט ראייה שלי שהיא יותר מדי מתוך העשייה הקולנועית. איך שאני רואה את הדברים, היום, די ברור שפרלוב הוא סוג של אבא של הקולנוע הדוקומטרי הישראלי ואין לי ספק שהוא כבר לא ישכח ויזנח. בכל-אופן אני קצת מקנא בך על השיחה הזו. אני אפילו לא הספקתי להיות תלמיד שלו.

  • שדונית  On 02/22/2007 at 12:22

    פנינה

  • דוד שליט  On 02/22/2007 at 13:33

    פרלוב על צופה הקולנוע שבו: "כשאני רואה סרט אני אוהב להסתכל דווקא בדמויות הנמצאות ברקע התמונה: המזכירות המגישות מים בכוס פלסטיק לבוס במשרד הבולשת האמריקאית, פקידות קבלה וכו'. אין לי כוח להקשיב לדיאלוגים של הגיבורים הנמצאים במרכז. משום מה הלא מודגש נראה לי מהימן יותר מן המודגש. קירבה אינטימית של המצלמה אל השחקן מביאה אותי במבוכה".

  • שפי  On 02/22/2007 at 14:43

    קראתי בצמא כל מילה, למרות שאני לא מתעניין במיוחד בקולנוע.

    "כשהייתי בן 3 – הוא נעלם. מצחיק, נכון, קוסם שנעלם?" זה משפט שמזכיר מאוד את אתה יודע מי, ובמקרה הזה כמובן שלא במקרה.
    ב"הגלולה" אומר ששון לשמחה "תפתח באש", ושמחה עונה לו "האש פתוחה לרווחה". ואת זה אני זוכר מחוברת "קשת"-קולנוע משנות ה-60. את הסרט עצמו ראיתי רק לפני שנה-שנתיים (בטלויזיה) וגודל ההתלהבות שלי לא היה כגודל הציפיות, איך לומר. עם כל הכבוד להברקות ולחזון של פרלוב ושל התסריטאי דנן.

  • יונתן  On 02/22/2007 at 15:21

    מצטרף למקנאים.

  • הר-ערנב  On 02/22/2007 at 15:36

    תודה.

  • ערן  On 02/22/2007 at 17:47

    350 שקל על המארז.
    מישהו מצטרף לדעתו?

  • מיכאל  On 02/23/2007 at 7:33

    בועז יקר! הפוסט מעולה ונוגע ללב, הצלחת לגעת בליבי ולספר סיפור מרתק וכל זאת מבלי שאבין כלום בקולנוע, במיוחד זה הדוקומנטרי

  • דורוןl  On 02/24/2007 at 2:08

    אני לא תלמיד של פרלוב וזה אומר שאני נמנה עם מעריכיו, לא מעריציו.
    בס"ה יצא שראיתי סרט אחד שלו שצולם בקיבוץ ושאנני זוכר את שמו ועוד, בערך, 30 דקות מהפרק הראשון של "יומן". אני לא זוכר על מה היה הסרט שצולם בקיבוץ אבל אני זוכר את התחושה שלי שמדובר ביוצר דוקומנטרי טוב. לעומת זאת, התחושה שליוותה אותי בכמה דקות שבהן בהיתי ב"יומן" היתה שאני מביט אל יוצר שפוחד/חושש להעמיד את יצירתו למבחן בזירת ההתמודדות "הטבעית" שלו, הזירה הסיפרותית. התחושה הזו והדיבור שלי עם עצמי בניסיון לפענח את פשרה, הביאו אותי למסקנה שלא רק שאין מדובר ביצירת מופת אלא שמלכתחילה לא היה לה סיכויי להיות כזו, עניין של טעות בבחירת הכלים.
    אל הפוסט הזה לינקקתי ממקומות אחרים בניסיון להבין מה היה באיש שהכל סוגדים לו וליצירתו מבלי באמת לתהות על קנקה/קנקנו אלא מתוך איזו שהיא חובה/שליחות לקבע אותה כקאנונית בתודעת הכלל מבלי אפילו לייצר מראית עין של הסבר או פירשון לטיבה של היצירה. אבל שוב אני נתקל בסגידה הלא מובנת ומוצא עצמי נקלע לסתם שיחה בין תלמיד פעור עיניים למורה נערץ. שיחה שמלווה בקלישאות הרגילות על תרבות רייטינג, רמה ירודה, תכנים נמוכים, חוסר מהות ושאר בובקס. מן קלישאות כאלה שלעולם הן ברורות מאליהן למי שאומרן ותמיד לא מובנות לשומען. לכל אורך השיחה אין שום התעניינות אמיתית להבין מהי התרבות האלטרנטיבית שאליה מכוון היוצר ועל השולחן לא עולה ולו שם של סרט אחד שפרלוב רואה בו יצירת מופת ושיכול לעזור להבין לאן הוא בעצם מכוון. באופן משונה אני יכול לשער כי פרלוב עצמו היה מציג ראיון כזה כדוגמא לשטחיות ולחוסר מהות. חבל.

  • איתי()  On 02/27/2007 at 20:11

    לדורון ולרזי בן עזר:

    דווקא באמריקה צמח במקביל לפרלוב זרם קולנועי דומה לשלו. Ed Pincus יצר בערך באותן שנים יומנים קולנועיים משלו, אישיים ופיוטיים. נדמה לי שהשניים לא ידעו זה על זה.
    http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9A0CE4D91539F934A25752C1A964948260
    (בלינק – ביקורת שלילית על פינקוס).
    עוד דוגמה, ליוצר אמריקאי מוצלח מאד לטעמי בזרם זה –
    Ross McElwee
    http://rossmcelwee.com/

    אני חושב שהקולנוע של "היומן" אפשר להגדירו כחלק מהסינמה וריטה – תנועה ששאבה השראתה מדג'יגה ורטוב, ובין היוצרים הבולטים שלה באותן שנים היו אדולף ויונאס מקאס, איוונס (שפרלוב, אם אני לא טועה, היה עוזר במאי שלו בפריז), ושוב באמריקה – האחים מייזלס ופרדריק וייזמן. הרעיון הוא שאפשר לפנות אל המציאות כפי שהיא, שהיא דבר נפלא ומורכב לא פחות ואף יותר מהפיקציה הנוצרת באולפן הסרטים ההוליבודי.

    בקשר לביקורת שלכם על היומן: ברוסית אומרים "נבאקוס אי ציבייט, טובארישי נייט" – לטעם וריח אין חברים. אני יכול לנסות להסביר מה מדליק ומפעים אותי ב"יומן" (פרקים 1-3 ולא אלו המאוחרים יותר) – אבל האם זה יעזור?

    בקולנוע יש מקום גם לסרטים מסחריים (שאותי אישית משעממים), וגם לסרטים אישיים כמו של פרלוב.

    לדורון – שם הסרט שראית הוא "ביבה".

    לבועז – תודה רבה על הכתבה.

  • קלישאי  On 02/28/2007 at 2:34

    לאיתי.
    נכון, לסרט קראו "ביבה" והא היה סרט טוב לטעמי.
    למה את נזקק לרוסית כשחז"ל אמרו "על טעם וריח אין מה להתווכח"?
    כנגד, יש לי חבר שאומר שמיכוון שברור שעל עובדות זה די מטופש להתווכח אז מה שנשאר זה דווקא להתווכח על טעם וריח.
    אבל וברצינות אין טעם, אתה בשלך ואני בשלי אבל עניין ההסכמה, או אי ההסכמה, לא בתלוי בטעם אלא בזווית הראיה. הכוונה. אין סיכויי שאני אני אסכים איתך או שאתה תסכים איתי. כי עובדה שאי אפשר לשנות אותה היא שאני נרדם ב"יומן" ואתה נפעם, אז השאלה הרלוונטית היא, האם מנק' המבט שלך אתה מוצא קשר כלשהו (אמיתי) בין הטקסט לבין התמונה שאתה רואה על המסך. ועזוב אותי מכל המילים הגדולות והנפוחות של "סינמה וראטי" וכאלה, פשוט תן דוגמא פשוטה למקום שבו הטקסט התחבר לתמונה שאתה רואה על המסך. די סביר שלא תצליח לשכנע אבל אולי תשמע מובן.

  • ז'רמן בינסטד  On 12/30/2007 at 20:27

    הסרט הטוב ביותר הוא הגלולהה, לפני שמישהו שם לב כל סרט שהייתי בו הוא נפלא

    חיחיחי חפרתי:P
    שיהיה בהצלחה
    יאפפפפ

  • בועז כהן  On 12/31/2007 at 7:33

    גם אני אוהב אותו מאוד.

  • ז'רמן בינסטד  On 12/31/2007 at 20:23

    אני השתתפתי בסרט הגלולה והיה ממש כיףףףףף
    בואנה כמה שנים עברו נראיתי יפהפיה שמה, אחותי הקטנה תמיד מזכירה לי את זה

  • אבישי  On 04/29/2008 at 15:39

    תשמע , עכשיו עשיתי סופ"ש של שלושת הפרקים הראשונים של "יומן" וכן , אני לא אשקר לך , היו רגעים שהשתעממתי … העניין הוא כזה
    יש הרבה סצנות שלא מצאתי קשר ברור בין הטקסט לתמונה , ודווקא ברגעים קסומים אלו התפניתי להקשיב לדוד
    ואתה , הקשבת
    ?
    הבנאדם מקריין תובנות שלקחתי איתי הלאה. מה זה לקחתי ? חיבקתי אני אומר לך
    עכשיו אני עומד לפני עשייה של סרט דוקומנטרי קצר , והלוואי שאני יצליח להתחקות ולו במעט ביצירה הזו

    בועז , כתבה חמודה
    אני גם רואה שאתה ב 88 ,דע לך זה הדבר שבגללו היה לי הכי קשה לעזוב את תל אביב
    כל הדיסקים שלי היו בעבודה . איך שהייתי חוזר הביתה מיד מדליק את הרדיו שפעל עד למחרת בבוקר
    כל יום אותו סיפור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: