בעיר אחת עם לב שבור

בבוקר,  אחותי הקטנה אמרה לי שיש הופעה של הלהקה ההיא, פונץ', ששרה על אדי, הנערה שרואה אורות מהמיטה. מותחת קו על ענן. טובלת בזהוב כחול ולבן. חגית היתה כמעט בת 17. בכיתה י"ב. אני הייתי כמעט בן 24, ואבוד לגמרי. לפסיכולוגית שטיפלה בי אז קראו מיכל. "אני רוצה להיות מאושר", אמרתי לפסיכולוגית מיכל. "אני מרגיש שהכל כל-כך שביר, שאני על הסף של משהו מוזר. אני רוצה קסם. אני רוצה קוסם שיבוא, וייגע, והכל יסתדר. אני רוצה להירגע, להתחמם. אני רוצה אהבה".

איבדת את הנשק שהביא לך אהבה

ואנשים זרים אומרים לך שזה עניין של גאווה
קיבלנו תעודות בגרות לפני שהתחלנו ללמוד
קיבלנו תעודות בגרות

הרבה לפני שהתחלנו ללמוד

באולמות הריקודים
בחלומות הראווה
בעיר אחת עם לב שבור
בעיר אחת עם לב שבור
נכנסים אל תוך הלילה

("נכנסים אל תוך הלילה", פונץ')

 

אני זוכר את העשן, את היין שנמזג, ושוב, ושוב, את האנרגיה והרוך ו"כשנער מגיע לגיל 20, ועוד לא פגש נערה, זו סיבה למלחמה" ואיך אני מוצא את עצמי מחדש ב"שיטוט ברחובות" – "בשפירא, בשבזי, משנה לשנה / החברים מסתובבים עם הראש באדמה / והנשים שלהם מדברות ערבית / הילדים שלהם ממציאים עברית" – שפירא. שבזי. שכונות ילדותי, בין סבתא מצד אבא לסבתא מצד אמא, הסבתות שדיברו בשפות אחרות ואת ההורים שלנו ממציאים עברית…

אני זוכר את אבישי ואותי גוררים קרשים מהנגריה ברחוב מסילת ישרים פינת קיבוץ גלויות, הולכים בערב לפלאפל בפינת סלמה, מול קולנוע "זוהר" – לבושים בסנדלים ובחולצות "פופאיי" ו"ברוס לי", מעבירים קייצים שלמים של שיטוט ברחובות.

שיטוט ברחובות

מִסְתּוֹבֵב, מְדַבֵּר, מֵחָבֵר אֶל חָבֵר
אֵין מַעֲבָר לַמִּלִּים – אֲבָל אֲנִי עוֹבֵר
בְּשַׁפִּירָא, בְּשַׁבָּזִי, מִשָּׁנָה לְשָׁנָה
הַחֲזָקִים מִסְתּוֹבְבִים עִם הָרֹאשׁ בָּאֲדָמָה
וְהַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶם מְדַבְּרוֹת עֲרָבִית
הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם מַמְצִיאִים עִבְרִית,
שֶׁמִּשְׁתַּלֶּטֶת עַל עַצְמָהּ כְּמוֹ טַנְק עַל הַכְּבִישׁ
וּבוֹרַחַת מֵעַצְמָהּ בְּלִי לְהַרְגִישׁ

עוֹד לֹא לָמַדְנוּ שׁוּם דָּבָר מִשִּׁטּוּט בָּרְחוֹבוֹת
לֹא שֶׁמִּבֵּית הַסֵּפֶר נִשְׁאָר לָנוּ מַשֶּׁהוּ

הַשֶּׁמֶש מִתְקָרֶבֶת וְשׂוֹרֶפֶת רְחוֹבוֹת
זֹאת לֹא הַשֶּׁמֶש עַצְמָהּ שֶׁעוֹשָׂה לָנוּ לִבְכּוֹת
זֶה הַזְּמַן שֶׁמִּסְתּוֹבֵב עִם קֻבִּיּוֹת בַּיָּדַיִם
שֶׁחוֹזֵר בְּשַׁבָּת עִם שָׁחֹר בָּעֵינַיִם
הָיִיתִי בּוֹרֵחַ בְּאֶמְצַע מִלְחָמָה
וְהָיִיתִי מִתְנַצֵּל וְשׁוֹלֵחַ גְּלוּיָה
וְהָיִיתִי מְשַׁקֵּר רַק כְּדֵי לֹא לְדַבֵּר
וְלֹא מִצְטַעֵר לְרֶגַע אֶחָד

עוֹד לֹא לָמַדְנוּ שׁוּם דָּבָר מִשִּׁטּוּט בָּרְחוֹבוֹת
לֹא שֶׁמִּבֵּית הַסֵּפֶר נִשְׁאָר לָנוּ מַשֶּׁהוּ

מְנַסִּים מֵהַבֹּקֶר לִכְתּוֹב אֶת הַסֵּפֶר
וּבָעֶרֶב בּוֹעֲטִים בְּהַכֹּל
כְּשֶׁמֵהַצְּדָדִים עוֹד יְכוֹלִים עַכְשָׁו לִשְׁמֹעַ
וְלָצֵאת

"עוד לא למדנו שום דבר, משיטוט ברחובות", בבליקי ושלום גד שרו בשני קולות, "לא שמהבית ספר נשאר לנו משהו".

אני ואחותי נכנסים אל תוך הלילה,  "יום אחד אני אקטוף כוכב בשבילך, אגנוב בשבילך כוכב מהלילה", הסולן יוסי בבליקי שר – ואני ידעתי שיהיה בסדר. בסוף יקרה לי משהו טוב. נגמרה ההופעה ובא השקט שאחרי, כל הדרך מזרחה, החוצה מתל אביב, אחותי ואני נוסעים אל בית ההורים.

ומה קרה, בעצם?

קרה שכל השירים של פונץ' דיברו על החיים שלי וניסחו אותם באופן כלשהו שיכולתי לחבק. קרה שבחמש השנים הבאות, בגלל הסיבה הזו, יצא שראיתי את פונץ' כמעט בכל מקום אפשרי. התחתנתי. התגרשתי. התחתנתי, נסעתי לחו"ל (לונדון, ברלין, ניו יורק, שיקגו, הוואנה, לונדון) וחזרתי, וכל הזמן עם פונץ' בחיים. בחיפה מול הים וקהל חיילים, בגינת שנקין מול קהל מהגרים מחדרה וחולון, על הגג של בנין "על המשמר", בתאטרון פרגוד בירושלים יחד עם "נושאי המגבעת" וב"רוקסן", ב"לוגוס" וב"סדום". רדפתי אחרי הלהקה שאהבתי לכל הופעה בארץ. השירים שלהם הפכו לפסקול לחיים שלי. גם תקליט הבכורה "פונץ'" (1991) וגם "הצוללת" (1992) התקליט השני, ליוו אותי בכל מקום בעולם ובחיים, מוקלטים על שני צדדים של קסטה. למדתי בעל פה את כל השירים של שני התקליטים. רציתי שהאנשים האלה יהיו חברים שלי.  ואז קרה הלא ייאמן והזמין אותי דני רכט לנגן עם פונץ' באלבום השלישי ומופע הקאמבק "דנה ראתה עב"מ" (2002). מאז האנשים האלה הם החברים שלי והלהקה הזו, שאהבתי, היא גם הלהקה שלי. ממש שלי.

נ.ב.

מעניין אם היא נזכרת לפעמים במי שרצה לכבוש בשבילה כוכב, פעם. החיים לוקחים אותנו למסלולים רחוקים. לפעמים להתרסקות. לפעמים לכוכבים.

כוכב מהלילה

יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶכְבֹּש כּוֹכָב בִּשְׁבִילֵךְ
אֶגְנֹב בִּשְבִילֵךְ כּוֹכָב מֵהַלַּיְלָה

מִישֶׁהוּ שָׁמַר בָּרְחוֹב תְּפִלָּה בִּשְׁבִילֵךְ
שָׁמַר בִּשְׁבִילֵךְ כּוֹכָב מֵהַלַּיְלָה

לִכְבֹּש, לִגְנֹב, לִצְחֹק
מֻתָּר לָךְ לָצֵאת
כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה מִתְעַקְּשִׁים לְחַיֵּךְ
זֶה טוֹב בִּשְׁבִילֵךְ!

בְּיוֹם שֵׁנִי אֶחָד, לְבַד
עַל הַכִּכָּר
מוֹכְרֵי פְּרָחִים מְנַגְּנִים לָךְ
יָחֵף, לָבוּשׁ לָבָן, קוֹרֵא בְּכַף הַיָּד
זוֹכֵר אֵיךְ שֶׁהָיִיתָ מְאֻשָּׁר…
מְאֻשָּׁר

הכתבה הראשונה. "קליפ", מוסף התרבות של עיתון "חדשות", 22 באוקטובר 1987

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הופמן  On 01/21/2007 at 15:01

    פוסט יפהפה, אהבה אירוטית כמעט למוזיקה – לא קרה לי בעוצמה כזאת ויפה שהלכת עם זה עד הסוף. בהצלחה עם התקליט, זה חשוב

  • עץ א.ב.יהושע  On 01/21/2007 at 21:10

    🙂

  • עץ א.ב.יהושע  On 01/21/2007 at 21:11

    הסמיילי היה על "עץ יהושע"…

  • פישנזון  On 01/22/2007 at 9:44

    וואו, איך הצלחת לקשר בין הטקסטים שלהם לחיים שלך. כל הכבוד! מעניין מאוד… אכן, כמעט פסקול החיים שלך… 🙂

  • עפרה  On 01/22/2007 at 15:21

    אחרי כאלה קסמים וגאולות.. י

  • ח ל י  On 01/22/2007 at 15:37

    איל אתה כותב. מרגיש. שומע. למות.

    זה מותר או שזה נחשב פל–וט וזה חס וחלילה אסור?……….סתם. בחיי שסתם. לא הצלחתי להתאפק 🙂

  • מימי  On 01/22/2007 at 17:58

    אני נורא נהנית מהבלוג שלך.

  • מאזינה צמודה  On 01/22/2007 at 18:33

    כמו שאתה משדר ככה אתה כותב. עם כל הלב והנשמה. מקסים. תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 01/22/2007 at 18:45

    יש אפשרות לשמוע את "אדי" אונליין?

  • פוטנציה  On 01/23/2007 at 1:09

    אז ככה זה? מבקשים מהלב, אומרים את מילת הקסם – ואז פתאם מגלים שהחיים שלך הם פסקול שאתה יכול לביים אותו?

    מדהים. תודה לך.

  • legal alien  On 01/26/2007 at 20:54

    גם אני הייתי שם במקומות שכתבת עליהם כאן. בעוצמה פחותה בהרבה, כפי שזה נראה.
    אני הולך לכתוב עכשיו משהו שעבורי הוא מחמאה עצומה: אתה כותב "השירים של פונץ' דיברו על החיים שלי וניסחו אותם באופן כלשהו שיכולתי לחבק".הבלוג שלך, ברגעים היפים שלו, עושה אותו דבר עבורי, ועבור לא מעט אחרים.

  • שח_מט  On 03/05/2010 at 20:06

    היי
    איפה אפשר להשיג את האלבומים?
    נדמה לי שיש לי בהישג יד רק את האחרון (דנה)
    שח

  • ורד נבון  On 10/13/2012 at 18:13

    לא מכירה את פונץ' בכלל. איזה הפסד.

  • llaliiblue  On 10/15/2012 at 12:52

    מרגש נורא. לפעמים חלומות מתגשמים, מה הייתי יודעת..

Trackbacks

  • […] הקלטת אלבום האולפן הקודם "פינוקיו"), בועז כהן בפסנתר (שהעריץ את הלהקה מאז הקמתה וצורף אליה לקראת סיום ההקלטות של האלבום […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: