בחזרה לעץ יהושע

הנה התחילה 2007 ואני חוזר אל ג'ושוע טרי, עשרים שנה אחרי צאתו לאויר העולם. 20 שנה חלפו מאז באתי נרגש הביתה להשמיע לאמא שלי את התקליט החדש עם השיר על האמהות של הנעדרים והיא הקשיבה, מחתה דמעה ואמרה ש"זה כל כך עצוב".  ועכשיו אמא שלי היא זו שנעדרת מחיי שלי אבל המוזיקה עדיין כאן, וגם הזכרונות

 

בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולארי מולן היו בסדר. בחורים שיכולת להסתכל עליהם ולרצות להיות במקומם. רביעיית רוק גברית ואפקטיבית. היה להם את כל מה שרציתי שיהיה לי.  גיטריסט מלך, שעשה קריירה על טריק גאוני אחד, מתופף שמתופף כמו מכונה, באסיסט עם צליל עמוק וחם וסולן קטן עם קול גדול. תראו, למשל ביו טיוב כמה מדהים הם עושים את השיר Bad בהופעה בדטרויט. דה אדג' לא זז מהבלטה שלו. רק מזיז את הגוף קדימה-אחורה לפי הביט של הנגינה, לובש חולצה לבנה. קינג אוף קול.

"הם איריים", הסביר לי אז מישהו, "הם אירים. מאירלנד. האירים הם לא אנגלים. אירים הם אחרים. הם יותר אמריקאים-שחורים בנשמה, מאשרבריטים-לבנים".  וזה אולי מה שמסביר את ההשתעבדות המוחלטת של בונו ושלושת חבריו לחלום האמריקאי. מה שהתחיל בתקליט Wide Awake in America  נמשך עם צילומים לעטיפת הג'ושוע טרי במדבר אמריקאי וזז משם לתקליט כפול שכולו שקשוק והמהום אל תוך האמריקנה, כנסיית השחורים בהארלם, הרחובות של סן פרנסיסקו ודאון טאון ניו יורק.

 

אז הנה התחילה 2007 ואני חוזר לעץ יהושע, עשרים שנה אחרי. כמו סרט טוב הוא מתחיל לאט ושקט. הקלידים הרחבים הנמתחים אל קצה קצהו של האופק, ופתאום ההבזקים של הגיטרה החשמלית של דה אדג', היד הפורטת, עולה וחוזרת, ויורדת, רפטטיביות מהפנטת, הבאס מתגלגל פנימה, דרמטי, ואז – רק אז – התופים רועמים והקול של בונו נפתח:

אני רוצה לרוץ     

רוצה להיעלם

לשבור את הקירות

שכולאים אותי בתוכם

אני רוצה לצאת החוצה

ולתפוס את הלהבה

במקום שבו לרחובות אין שם

 

וואו!

זה היה מחשמל. הרגליים רעדו לי.

הנשמה בערה בי. העיניים נעצמו.

הלכתי איתם אל המקום שבו לרחובות

אין שם.

 

וכשאני אלך לשם

אני רוצה ללכת לשם

איתך

זה כל מה שאני רוצה לעשות…

שר בונו, והגיטרה של דה אדג'

נותרה תלויה מאחור על גורדי השחקים,

במקום שבו הילדים משחקים והנערים חולמים על אהבה גדולה. גיטרה מהדהדת

עם המון הד ורוח של מרחבים, זוהרת

כמו יהלום מנצנץ.

 

And when I go there
I go there with you
It's all I can do

 

הגיטרה המחשמלת ובוערת מתבהרת וגומרת ומתחיל השיר השני.

 

שוב הרעם הזה. הפעימה. זה קצת יותר איטי, אבל מתגלגל כמו סערה מתקרבת.

 have climbed highest mountain
I have run through the fields
Only to be with you
Only to be with you

הנה הראש המורכן בפני הלב השבור, המוצף אהבה ומבולבל מאוד בו-זמנית. הוא טיפס על ההרים הכי גבוהים ורץ דרך השדות רק כדי להיות איתה, אבל אחרי שנושקו שפתי הדבש שלה והתשוקה הבעירה את הלילה, הוא יודע: עדיין לא מצא את מה שהוא מבקש.

 

אני בן 23 וקצת, ואני עומד ב"בית התקליט" ומאזין לתקליט החדש של U2, כשתוף הרגל של מולן הולם לי ברקות והגיטרה של דה אדג' משחררת גיצים לתוך המוח והקול של בונו מרסק לי את הלב לחתיכות. ככה נשמע גבר אמיתי כשהוא מאוהב. אני מסונוור למרות שעיני עצומות. אני ממשיך אל הרצועה השלישית.

 

You give it all but I want more – בונו צולף בי את משפט המחץ מאיתך ובלעדייך 

הוא מתחיל את זה בכאב נמוך,שעולה ומתגבר:

See the stone set in your eyes
See the thorn twist in your side
I wait for you
והקלידים משרטטים תפקיד בלתי נשכח על הלוח החלק של הלב. גם זה שיר של אהבה שבורה, אני חושב לעצמי. האיש הזה, בונו, מה הוא רוצה? מה הוא מחפש? מה הוא מבקש?

 

קראתי, ואני עדיין קורא בענין רב, את המלים בתקליט הזה. כמה הוא אירי, בונו, בכתיבתו. כמו ואן מוריסון או שיימוס הייני הוא נותן  משקל רב לנוף הפתוח, הלא מעוצב, הפראי, את כל הנפח הרגשי שאפשר לייחס לעצים, גבעות, ירח וים. בשיר על הגבעה עם העץ הבודד הוא מתאר את הילדים עם תיקי בית הספר על הגב, את הלילה הקר, הירח שעולה מעל לגבעה שהעץ בראשה ואת הבחור שרץ, נע קדימה, "כמו נהר אל הים". הציוריות של הנפש, העוצמה הרגשית שיש במלה המתארת נוף ומביאה את המראה לתודעתך, כבדרך אגב.  ופה יש גם את הגיטרה עם הפיתול המזרחי, עם ריח של אח ועצי כבול, עם מקצב שמביא אותך אל תוך נוף הקדומים האירי, שנמצא ממש כאן, מעבר לגבעה ולנהר שבפאתי העיר.

 

ג'ושוע טרי. 20 שנה חלפו מאותו יום שבו סיימתי להקשיב לו, במלואו, בחנות ההיא ברחוב פינסקר ובאתי נרגש הביתה להשמיע לאמא שלי את התקליט – ובמיוחד את השיר על האמהות של הנעדרים והיא מקשיבה ומוחה דמעה ואומרת שזה "כל כך עצוב", ועכשיו אני מול העץ יהושע, ממרחק 20 שנה, ואמא שלי היא זו שנעדרת מחיי שלי אבל המוזיקה עדיין כאן, וגם הזכרונות.