בחזרה לעץ יהושע

הנה התחילה 2007 ואני חוזר אל ג'ושוע טרי, עשרים שנה אחרי צאתו לאויר העולם. 20 שנה חלפו מאז באתי נרגש הביתה להשמיע לאמא שלי את התקליט החדש עם השיר על האמהות של הנעדרים והיא הקשיבה, מחתה דמעה ואמרה ש"זה כל כך עצוב".  ועכשיו אמא שלי היא זו שנעדרת מחיי שלי אבל המוזיקה עדיין כאן, וגם הזכרונות

 

בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולארי מולן היו בסדר. בחורים שיכולת להסתכל עליהם ולרצות להיות במקומם. רביעיית רוק גברית ואפקטיבית. היה להם את כל מה שרציתי שיהיה לי.  גיטריסט מלך, שעשה קריירה על טריק גאוני אחד, מתופף שמתופף כמו מכונה, באסיסט עם צליל עמוק וחם וסולן קטן עם קול גדול. תראו, למשל ביו טיוב כמה מדהים הם עושים את השיר Bad בהופעה בדטרויט. דה אדג' לא זז מהבלטה שלו. רק מזיז את הגוף קדימה-אחורה לפי הביט של הנגינה, לובש חולצה לבנה. קינג אוף קול.

"הם איריים", הסביר לי אז מישהו, "הם אירים. מאירלנד. האירים הם לא אנגלים. אירים הם אחרים. הם יותר אמריקאים-שחורים בנשמה, מאשרבריטים-לבנים".  וזה אולי מה שמסביר את ההשתעבדות המוחלטת של בונו ושלושת חבריו לחלום האמריקאי. מה שהתחיל בתקליט Wide Awake in America  נמשך עם צילומים לעטיפת הג'ושוע טרי במדבר אמריקאי וזז משם לתקליט כפול שכולו שקשוק והמהום אל תוך האמריקנה, כנסיית השחורים בהארלם, הרחובות של סן פרנסיסקו ודאון טאון ניו יורק.

 

אז הנה התחילה 2007 ואני חוזר לעץ יהושע, עשרים שנה אחרי. כמו סרט טוב הוא מתחיל לאט ושקט. הקלידים הרחבים הנמתחים אל קצה קצהו של האופק, ופתאום ההבזקים של הגיטרה החשמלית של דה אדג', היד הפורטת, עולה וחוזרת, ויורדת, רפטטיביות מהפנטת, הבאס מתגלגל פנימה, דרמטי, ואז – רק אז – התופים רועמים והקול של בונו נפתח:

אני רוצה לרוץ     

רוצה להיעלם

לשבור את הקירות

שכולאים אותי בתוכם

אני רוצה לצאת החוצה

ולתפוס את הלהבה

במקום שבו לרחובות אין שם

 

וואו!

זה היה מחשמל. הרגליים רעדו לי.

הנשמה בערה בי. העיניים נעצמו.

הלכתי איתם אל המקום שבו לרחובות

אין שם.

 

וכשאני אלך לשם

אני רוצה ללכת לשם

איתך

זה כל מה שאני רוצה לעשות…

שר בונו, והגיטרה של דה אדג'

נותרה תלויה מאחור על גורדי השחקים,

במקום שבו הילדים משחקים והנערים חולמים על אהבה גדולה. גיטרה מהדהדת

עם המון הד ורוח של מרחבים, זוהרת

כמו יהלום מנצנץ.

 

And when I go there
I go there with you
It's all I can do

 

הגיטרה המחשמלת ובוערת מתבהרת וגומרת ומתחיל השיר השני.

 

שוב הרעם הזה. הפעימה. זה קצת יותר איטי, אבל מתגלגל כמו סערה מתקרבת.

 have climbed highest mountain
I have run through the fields
Only to be with you
Only to be with you

הנה הראש המורכן בפני הלב השבור, המוצף אהבה ומבולבל מאוד בו-זמנית. הוא טיפס על ההרים הכי גבוהים ורץ דרך השדות רק כדי להיות איתה, אבל אחרי שנושקו שפתי הדבש שלה והתשוקה הבעירה את הלילה, הוא יודע: עדיין לא מצא את מה שהוא מבקש.

 

אני בן 23 וקצת, ואני עומד ב"בית התקליט" ומאזין לתקליט החדש של U2, כשתוף הרגל של מולן הולם לי ברקות והגיטרה של דה אדג' משחררת גיצים לתוך המוח והקול של בונו מרסק לי את הלב לחתיכות. ככה נשמע גבר אמיתי כשהוא מאוהב. אני מסונוור למרות שעיני עצומות. אני ממשיך אל הרצועה השלישית.

 

You give it all but I want more – בונו צולף בי את משפט המחץ מאיתך ובלעדייך 

הוא מתחיל את זה בכאב נמוך,שעולה ומתגבר:

See the stone set in your eyes
See the thorn twist in your side
I wait for you
והקלידים משרטטים תפקיד בלתי נשכח על הלוח החלק של הלב. גם זה שיר של אהבה שבורה, אני חושב לעצמי. האיש הזה, בונו, מה הוא רוצה? מה הוא מחפש? מה הוא מבקש?

 

קראתי, ואני עדיין קורא בענין רב, את המלים בתקליט הזה. כמה הוא אירי, בונו, בכתיבתו. כמו ואן מוריסון או שיימוס הייני הוא נותן  משקל רב לנוף הפתוח, הלא מעוצב, הפראי, את כל הנפח הרגשי שאפשר לייחס לעצים, גבעות, ירח וים. בשיר על הגבעה עם העץ הבודד הוא מתאר את הילדים עם תיקי בית הספר על הגב, את הלילה הקר, הירח שעולה מעל לגבעה שהעץ בראשה ואת הבחור שרץ, נע קדימה, "כמו נהר אל הים". הציוריות של הנפש, העוצמה הרגשית שיש במלה המתארת נוף ומביאה את המראה לתודעתך, כבדרך אגב.  ופה יש גם את הגיטרה עם הפיתול המזרחי, עם ריח של אח ועצי כבול, עם מקצב שמביא אותך אל תוך נוף הקדומים האירי, שנמצא ממש כאן, מעבר לגבעה ולנהר שבפאתי העיר.

 

ג'ושוע טרי. 20 שנה חלפו מאותו יום שבו סיימתי להקשיב לו, במלואו, בחנות ההיא ברחוב פינסקר ובאתי נרגש הביתה להשמיע לאמא שלי את התקליט – ובמיוחד את השיר על האמהות של הנעדרים והיא מקשיבה ומוחה דמעה ואומרת שזה "כל כך עצוב", ועכשיו אני מול העץ יהושע, ממרחק 20 שנה, ואמא שלי היא זו שנעדרת מחיי שלי אבל המוזיקה עדיין כאן, וגם הזכרונות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ה  On 01/15/2007 at 13:45

    ואחר כך התחיל עידן ההפלסטיק-בונו.

  • חייש  On 01/15/2007 at 13:49

    באנגלית זה נשמע יותר טוב.

  • עליסה בארץ הפראות  On 01/15/2007 at 14:08

    איזה כיף של אלבום זה

  • אודי שרבני  On 01/15/2007 at 14:46

    הדהוד הגיטרה בשניה השישית של
    bullet in the sky
    מרגשת אותי שוב ושוב. מעין תכונה באוויר
    והקצה, הנגינה שלו מופתית, כמו מישהו שמסדר תמידית עם רצועת המתכת של שעונו

  • אורן  On 01/15/2007 at 15:19

    את מבחן הזמן.
    וג'ושוע טרי הוא דווקא האלבום היחיד שלהם שאני עדיין מסוגל לשמוע.

  • L  On 01/15/2007 at 17:54

    וחוץ מזה, רואים שאתה קרייתאוני/ גני תקוואי (המבין יבין).

  • אלון מזרחי  On 01/15/2007 at 18:05

    בכתיבה, אשר כוללת ומחזיקה ברגש, כזו השואלת שאלות ללא תשובות פשוטות, יש במה משהו הזה שלך מין המוזות או במוזות יש משהו ממך ….

  • legal alien  On 01/15/2007 at 18:19

    כבר קשה להתנער מכל מה ש U2 הפכה להיות ולהסתכל על התקליט הזה כמו שהוא – אבל האלבום הזה הוא פשוט יצירת מופת. לפני היות U2 תאגיד העל, פלסטיק-בונו משנה העולמות וכל זה, היו ארבעה אנשים שהתפוצצו מכשרון, ושהכימיה ביניהם היתה ועודנה נדירה בממדים היסטוריים.
    חוץ מענין הגיל, זה נראה כאילו תיארת את החוויה שלי עם האלבום הזה במלואה. תודה.
    וזו גם הזדמנות טובה להגיד ש exit מתוך האלבום הזה הוא עד היום אחד השירים האהובים עלי, למרות שהוא מעולם לא זכה לכבוד המגיע לו. בהקשר זה, אני חושב שזה אחד האלבומים הכי "דתיים" של U2, והרובד הדתי תורם משמעותית לעוצמה של האלבום המופלא הזה.
    הרבה זמן לא פרסמת פוסט בועז, מאד שמחתי לראות אותך כאן שוב.

  • יוחאי עילם  On 01/15/2007 at 19:35

    לצערי אחרי Achtung Baby ,לא זכינו לשמוע מהם דברים איכותיים באמת.

  • שרון  On 01/15/2007 at 19:52

    של יו-2 החזיקו אותי בחיים, אין ספק. אבל לא ידעתי שהתקליט הזה יוביל את יו-2 למקום שאליו הולכות הלהקות הגדולות, המצליחות. הצליל של אמריקה כבש אותם, וזהו, נגמרה מה שהאמנתי שהייתה האיריות הקטנה, המקומית, הצנועה. יו-2 תמיד שאפה להיות גדולה מהחיים וזה אומר-אמריקה, אבל בכל זאת, הרגשתי אובדן. הבנתי שכאן מתחיל תהליך של פרידה לטובת האיצטדיונים הגדולים, והמגלומניה שהם מביאים איתם. התפללתי שהם יעשו את זה בתבונה. לזכותם יאמר שהמסע אל אמריקה נעשה במחשבה, בעבודה קשה של מוזיקאים חרוצים. אבל היום, בועז, היום אנילא מסוגלת להקשיב ליו-2 יותר, אף שיר שלהם לא מרגש אותי יותר. רק סומק נעורים וזכרון של אהבה עזה לצליל גדול עם נפח שלא נשמע כמותו, רק הזכרון הזה גורם לי לחייך כאני חושבת על בונו. וכל השאר הרי יסופר בדברי הימים של "מיום ראשון הארור עד אכטונג בייבי". לקחו אותם, לקחו אותם האיצטדיונים הגדולים, לקח אותם הכסף הגדול, לקח אותם קופי ענן

    תודה על הרשימה ועל הזכרונות, ובבקשה תפסיק להציג את שנות השמונים כאוויליות. היו רגעים אהבלים, אבל היו גם דקות מכוננות של מוסיקה מעולה

  • שגיאB  On 01/15/2007 at 21:21

    הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר באלבום.מין סוד שמור של מי שבאמת נכנסו לתוך האלבום הזה.
    איך עוד לא הקדשתי לו פוסט?!

  • Jack-In-Box  On 01/15/2007 at 22:13

    אבל הכתיבה שלך מצויינת ומרגשת.
    זאת הגדולה האמיתית – להצליח לרתק ולרגש, ולא משנה על מה כותבים. בזה הצלחת, בועז.

  • שרון רז  On 01/16/2007 at 9:20

    האלבום הזה ואיזכורו. כל הכבוד בועז על שנתת כאן תזכורת לאלבום מעולה, קלאסי, אלבום רוק משובח שהוא הדבר הכי טוב ש-יו-טו- הוציאו. אין ספק שזה אלבום גדול, מיוחד ומרגש. וגם לי אישית הוא עשה רבות בהאזנות של אז ומאז. וגם אני זמן לא רב לפני התקופה שאתה מתאר רכשתי את אלבום ההופעה האדום ממש שם, בבית התקליט המיתולוגי בפינסקר, ששם השארתי שקלים רבים.

  • אבינועם  On 01/16/2007 at 10:36

    גם, שמעתי אותו אז ,כשיצא.
    הרדיו היה מלא בהם.
    הלהקה הזו אף פעם לא עשתה לי את זה.

    (מוזיקה אירית – כן, ועוד איך)

    אגב, מה שרשמת על להיות אירי – אמריקאי שחור.
    זה נכון.
    אני חושב ששורש מוזיקת הקאנטרי הוא לא אחר ממוזיקה אירית שהגיעה לאמריקה עם כל המהגרים מתקופת "הרעב הגדול" (כימשון תפוחי האדמה, בסביבות אמצע המאה ה 19 אם אני זוכר נכון)

  • אבי  On 01/16/2007 at 15:42

    וואלה. עברו עשרים שנה.
    כמו שנאמר לעיל, למרבה הצער זה התקליט הטוב האחרון שלהם.

  • ח ל י  On 01/16/2007 at 17:50

    כמה אני מקנאה ואני לא קנאית ב כ ל ל 🙂 –
    באהבה, בעומק של ההבנה, בעומק של התענוג,
    שאני, רק יכולה לשמוע מוסיקה, די הרבה, ורק לזרום ולהנות ולהרגיש בלי רבדים של ידיעה, בלי התכתבויות עם דומים, שונים והיסטוריה.
    תענוג צרוף לקרוא – אפילו בלי באמת להכיר ולהבין – וקנאה טהורה ונעימה גם היא – טוב, היא לא לרעת אף אחד…

  • ליה  On 01/17/2007 at 9:56

    איזו כתיבה. הייתי בראש שלך.

  • אמאדמה  On 01/20/2007 at 19:06

    בבית.איש ואישה עם שלושה ילדים וזכרונות.
    חשבתי לעצמי על החיבור החד פעמי שהיה לאדג' עם בריאן אינו-גאון בפני עצמו.החיבור ביניהם הביא את אדג' למצוא את הסאונד המיוחד והייחודי שאפיין את יו2 של אז. אני חושבת שהחיבור הזה בסופו של דבר גם חיסל את המוסיקה שלהם.
    מה שנקרא,נשיקת מוות.

  • e-magine  On 01/20/2007 at 21:54

    ניטע לי בנשמע, אי אפשר לעקור אותו, אבל תודה שגילית לי שיש עוד כמה במצבי.

  • e-magine  On 01/20/2007 at 22:05

    בנשמע = > בנשמה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 01/21/2007 at 16:29

    אמנם האלבום הכי טוב שלהם, אבל הלהקה הזאת חייבת הרבה ללהקות הרבה יותר חשובות ומעניינות כמו רוקסי מיוזיק או טלוויז'ן, והאלבומים שלה, במיטבה, הם לא יותר מסינתיזה אינטילגנטית- ומרוקנת מתוכן – של הישגים קודמים.

  • פישנזון  On 01/22/2007 at 9:50

    איזה הבדל ביניהם אז והיום! 😦
    שמעתי את האלבום הזה כשיצא כשהייתי בן 16 עד שהתקליט נשחק לגמרי… אין ספק ששני השירים שפתחו את הצד השני – Red Hill Mining Town ו – In Gods Country היו הטובים ביותר באלבום (בעייני כמובן).
    מודה ברוב עוונותיי (וברוב תפרנותי לפני כעשור) שהם היו היחידים שהלכתי לראות את ההופעה שלהם פה בתל אביב…

  • עידן וילנצ'יק  On 01/31/2007 at 12:40

    הייתי בלונדון בטיול בר מצווה בקיץ 1987 כשהאלבום יצא, אני זוכר שלא הבנתי את זה אז אבל זהו אלבום שהוא אבן דרך.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: