הו, סופרמן, הו, אמא ואבא

בפעם הראשונה ששמעתי את או, סופרמן רעדתי. זה היה מפגש עם יישות אחרת. המשפטים של לורי אנדרסון עוררו בי צמרמורות:

"הנה באים המטוסים. אז יותר טוב שתתכונן";

"זוהי היד, היד שלוקחת";

"אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות. בזרועותייך האוטומטיות. בזרועותייך האלקטרוניות.." 

 

או, סופרמן. הו, האימה, האימה.

 

השיר המדהים הזה יצא כסינגל(!) בשנת 1981 (שמונה דקות ו-25 שניות של סינתיסייזר וקול בלבד) צעד במצעדים שבועות ארוכים (אביבה משמרי תרגמה אותו במלואו בבלוג שלה) וב-1982 נכלל "או סופרמן" בתקליט של לורי אנדרסון Big Science

 

 

 

אופרה אפית אלקטרונית

"לונדון. בחוץ יורד גשם לסירוגין. טוטנהאם קורט רואד. "דומיניון תיאטר". ריח חזק של נקניקיות. בכניסה לאולם, בחזית התיאטרון, תלוי שלט ניאון גדול "בקרוב – דולי פארטון!" לורי אנדרסון פוגשת שוב את השלט, אלא שהפעם אין כאן מסכי קטיפה זולים, אלא מסך ענקי שעליו מוקרנים שעונים המורים שעות שונות. הקהל: 3,500 איש, תערובת של פאנקיסטים, עיתונאים, חובבי רוק, ראשי ביצה לונדוניים, אמנים, מוזיקאים, קהל מהפרובינציה ומהמטרופוליטן. הרבה צלמים. הכרטיסים אזלו חדשיים מראש.

UNITED STATES היה אירוע, פרפורמנס, בארבעה חלקים. "בתנועה" (בערב הראשון), "פוליטיקה" בערב השני, "כסף" היה החלק השלישי ו"אהבה" היה החלק הרביעי. זו אמנות-חיה, live art מיקס משונה של תיאטרון, שקופיות, וידיאו, סרטים, קונצרט רוק, מסכת כיתה, מופע אמנותי, אופרה אפית אלקטרונית, עם יער של מיקרופונים ושדה מלא בסינתיסייזרים ומקרני שקופיות ומסרטות".

(הסופר והאמן מאיר אגסי מדווח מלונדון. "ידיעות אחרונות" ינואר 1984)

 

"היום באתי הביתה ואתה סידרת מחדש את כל הריהוט,

 ואתה שינית את השם שלך,

 ואף פעם לא ראיתי אותך לובש את חולצת הפסים הזאת,

 ואז הבנתי שהגעתי בטעות לבית הלא נכון"

("הזר", קול, כינור וטייפ)

איך מפצחים את הדבר הזה, שנקרא "לורי אנדרסון"? איך מפענחים יצור אנדרוגני, חללי, ביזארי, עם כינור חשמלי וקול-מכונה, ספק רובוט ספק בת-אנוש? איך מבינים את "לורי אנדרסון"? שיערה הקיפודי-פאנקיסטי צבוע בסגול אדום, משוח בברילנטין, פניה חטובות וחדות, היא לובשת חליפה שחורה ועניבה, אשה-גבר, נערה-אנדרוגינוס, ביסקסואלית, משנה קולות וצבעים וצלילים, פעם היא נער מתבגר, פעם קולו של הקפטן במטוס ענק הלוקח את כולנו על מעבר לעננים ולאבדון, לפעמים האשה שנמצאת לבד בדירה שפתאום נוחת בה סופרמן, או שבכלל אלה הקולות שבראש שלה שמדברים איתה, פעם בקול של אבא, פעם בקול של אמא. לורי אנדרסון אמנית, ניו יורקית, פסלת, מרצה לתולדות האמנות המצרית, ציירת, משוררת, כנרת, צלמת, מחברת סיפורים סוריאליסטיים, אמנית וידיאו, פמיניסטית פעילה, ממציאה, רב תחומית, רב גבולית, פרי הילולים מוזר של האוונגרד הניו יורקי של שנות השבעים – זה שהצמיח גם את לידיה לאנץ' (זמרת, מוזיקאית, שחקנית פורנו), את קית' הרינג (צייר ואמן שנפטר מאיידס ב-1990),  סינדי שרמן  (צלמת, אמנית מיצג ובמאית) או פרופסור קן גודמן.

 

"חלמתי שאני אהובתו של רונלד רייגן. אני גרה בבית הלבן. יש שם המון חדרים. כל האהובות שלו גרות שם. ורייגן אמר שהוא רוצה להציג את המועמדות של כל הנשיאים שמתו כבר. כי ככה. זאת הדרך הכי דמוקרטית"

("הדרך הדמוקרטית")

בחצי אפילה חצי אור מן החלל עומדת האשה-הנער הזו-הזה בשחור ומגיש/ה בקולות שונים את "המגזין האודיו ויזואלי שלי". מבעד לפילטרים אלקטרונים, ווקודר, מיקרופון עם אקו מהדהד, בין אוקטבות גבוהות לנמוכות, זה ג'אז. זה אלקטרוני. זה רוק חללי. זה לא אף אחד מהם. וזה הכל יחד.

 "למוזיקה שלי אין בסיס קלאסי. כללית – זוהי מוזיקה שמבוססת על דופק מונוטוני מאוד, על יצירת סיטואציה מטרונומית, חיים לפי הדופק, זו לא סיטואציה מוזיקלית…העבודות שלי בנויות על הפעימה. אני משתמשת בדיבור, בלי להיות כבולה למבנה שיר, לא צמודה למשקל, לא לחרוז..חופשיה… זו אמנות של כוכב זר, ללא כוח משיכה" (אנדרסון בראיון למלווין בראג, סאות' בנק שואו ITV).

 

הנה כי כן, גם בתוך המאה ה-21, בתוך הבנאליות של החיים יש תמיד אלמנט לורי אנדרסוני. אניגמטי. מסתורי. עצבי. המוח שלנו מתרגם את האמנות שלה באופן אחר מ"מוזיקה".  ויברציות המטלטלות את התת-מודע שלנו, כי היא דוברת בכמה קולות: היא הבוס הנוקשה, היא המניאק קר הרוח שמחכה לנו בחדר המדרגות, היא הבירוקרט חסר הלב, היא המאצ'ו האמריקאי, היא שדרן החדשות הזחוח והקול של כתב הטלוויזיה המתפעל מעצמו, היא הקול של הנערה האנונימית על הגשר והקול של סופרמן שכבר לא יכול לעוף ולהציל, והיא אנדי וורהול ממין נקבה, והיא גם מה שאנדי וורהול לא העז (או לא הספיק) לעשות: לכתוב את האופרה המודרנית של רחובות ניו יורק, את האופרה האלקטרונית למרתפים של מנהטן, את הסונטה לרכבת התחתית המטונפת עם הגרפיטי, ניו יורק של מועקה, של פרנויה, של קלאסטרופוביה, של שברונות-לב גדולים, של התאבדויות קטנות יום-יום.

לכתוב את האופרה המודרנית של רחובות ניו יורק, את האופרה האלקטרונית למרתפים של מנהטן, את הסונטה לרכבת התחתית המטונפת עם הגרפיטי, ניו יורק של מועקה, של פרנויה, של קלאסטרופוביה, של שברונות-לב גדולים, של התאבדויות קטנות יום-יום

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 06/09/2007 at 10:30

    אותי הגניב הרעיון ש"שפה היא וירוס מהחלל החיצון". זה כל כך רב מימדי, עד כדי סחרחורת. חשבתי שאנדרסון המציאה את זה, מאד התאכזבתי לגלות שמי שכתב את זה במקור היה בורוז.

  • חצב  On 06/09/2007 at 22:04

    בלוס אנג'לס, 1982 או קצת אח"כ.
    בדיוק אז פיתחו את ה-VOCODER.
    (בערך באותו זמן הוציא ניל יאנג תקליט בשם TRANS שאת כולו או רובו הוא שר עם הווקודר)
    יצאתי מההופעה שלה והדבר שחשבתי עליו שהיא מפסלת בקול.
    המוסיקה, המילים, האיטונציה, חלוקת המשפטים. פשוט מדהימה.
    השיר שלה שאני הכי הרבה מצטטת ממנו הוא
    "BORN, NEVER ASKED"
    IT WAS A LARGE ROOM. FULL OF PEOPLE. ALL KINDS.
    AND THEY HAD ALL ARRIVED AT THE SAME BUILDING
    AT MORE OR LESS THE SAME TIME.
    AND THEY WERE ALL FREE. AND THEY WERE ALL
    ASKING THEMSELVES THE SAME QUESTION/
    WHAT IS BEHIND THAT CURTAIN?

    YOU WERE BORN. AND SO YOU'RE FREE. SO HAPPY BIRTHDAY.

    וגם לך, בועז כהן, מזל טוב על הרשימה ה- 200 ועל 22 שנות חברות עם הערס הפואטי.

  • איתמר  On 06/10/2007 at 12:16

    היו ימים שאהבתי אותה כל כך וראיתי את הסרט שלה בקולנוע במוזיאון תל אביב. היא עדיין מרגשת אותי. תודה

  • אהוד בן-פורת  On 06/10/2007 at 17:07

    על הכתיבה המעניינת, כמו תמיד ועל כך שדרכה אתה מזכיר לי נשכחות ועם הזכרונות שמתעוררים נותן לי את ההזדמנות לכתוב עליהם.

    לורי אנדרסון כידוע נשואה ללו ריד, סגנונות המוסיקלים שלהם שונים לגמרי לכן לצערי מעבר לכמה שירים משותפים הם לא ממש יצרו יצירה אחת שלמה יחד. לדעתי יצירה כזו יכולה להיות מעניינת. ההיכרות שלי עם המוסיקה של לורי אנדרסון שתפסה אותי מיד, על אף פי שכמה מהשירים שבתקליט הראשון הם בגרמנית. זה היה גם בלהיט "הו סופרמן", רק שלי יצא לראות אותו ב"עד פופ" שהיתה באותם ימים בהגשתו של אהוד מנור ז"ל.

    היום אני כמעט ולא מחזיק תקליטים בבית, כי את רובם מצאתי כבר בדיסקים. ולמעט התקליטים של פראנק זאפה שנשארו עוד מהתקופה שאחי הגדול רכש אותם לפני שעזב את הארץ, יש לי את הפרוייקט המקסים של לורי אנדרסון שנקרא "USA". לצערי לא הצלחתי למצוא הרבה דברים שנכתבו על זה, ובמובן מסויים הייתי מצפה שאפילו לורי אנדרסון בעצמה תכתוב עליו ספר.

    אין ספק שהיא יוצרת מעניינת וגם אם במשך השנים אבד לה משהו ביחוד שלה, צריך לזכור את זה שהיא היתה חלוצה והמציאה כל מיני דברים. ביניהם כמו האפקט שאחרי שנים לא מעט יוצרים אחרים עשו בו שימוש והוא הקלטת קולם וסימפולו לתוך שיר. זו רק דוגמא אחת מיני רבות. אז תנו לה את הכבוד.

    – נכתב בביקור בארה"ב.

  • אודי אפנג'ר  On 01/25/2008 at 8:31

    היא נראית כמו גבר. כמו גבר היא נראית

    גאון גאון, אז מה. גם אלברט איינשטיין היה גאון. גם סטיבן הוקינג. ולא הייתי מביא בהם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10/31/2008 at 18:08

    for a great interview

  • אסתי  On 10/31/2008 at 18:52

    אבל נראה לי שגם מי שלא מבין כלום במוזיקה וגם מי שגדל על כוכב נולד וסלבריטאי פופ אחרים יכול מייד לשמוע ולקלוט את הגאונות שלה
    מדהימה. ועבודת הוידיאו שלה והיצירתיות הבלתי נגמרת… מדהימה.

    אגב, ראיון מקסים עם כל כך הרבה אהבה, הראיון הזה איתה ועם לו ריד שהביאו לך לכאן מי שמעלי.

  • הזוייה  On 11/01/2008 at 9:27

    ואמנית גדולה שאף הציגה את יצירותיה במוזיאון גוגנהיים. ומפיצה אנרגיה לוהטת שמכשפת.
    השירים שלה עם השילוב האלקטרוני והמדיה חישלו הרבה יצירות שבאו אחריה על ידי אומנים שונים.

    היא פרפורמרית גדולה, שזכורים לי ההופעות שלה עם פיטר גבריאל ולו ריד. תמיד אמרתי שליוצרים של פעם היום מטליאים בלויים, זאת אומרת שהמוסיקה של היום היא כמו חוט שֶׁנְהָב זעיר שנפרם מהיצירות והיוצרים של פעם.

  • אבינועם  On 11/01/2008 at 10:17

    תמיד אזכור לה את ה "אה אה אה " הרובוטי הזה.
    היה מושמע די טוב ברדיו.

    היא מהסוג האלה "גדולים גדולים" אבל מי שומע.

    כמו רנדי ניומן (שגם מכבד אותנו בבואו ארצה).

    זמני קצוב.

  • בועז  On 11/01/2008 at 12:08

    זה דבר באמת בלתי נתפס, איך "או, סופרמן" הפך ללהיט גדול. הוא גם ארוך מאוד, גם מונוטוני, גם מינימליסטי. ובכל זאת. להיט.

  • שרון  On 11/01/2008 at 14:54

    בן ארי בידיעות אחרונות. איזה גועלי. פשוט דוחה

    הוריד לי את החשק ללכת

    נכון, גון בן ארי עיתונאי מעצבן ומתלהב, אבל בחייאת, לא צריך להיות כאלה אנטיפתים ודוחים, לו היקר

    ממש אין לי חשק לראות אותו, ריד שנעשה מר טאי צ'י ומדיטציה, אבל ממשיך להיות מיזנתרופ דוחה. להיות גועלי וללכת בצד הפראי מילא, אבל להיות גועלי ולעשות חרא מוזיקה ושירים איומים כמו בשנים האחרונות, זה כבר מביש

    התסכלו על לו

  • בועז  On 11/01/2008 at 16:52

    אין לי מושג. מה היה שם?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: