ואז הגיעה נורה (מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" – הוצאת מרום תרבות ישראלית, אוגוסט 2014)

הייתי תלמיד גרוע. איום ונורא. בדיוק הילד שהוא סיוט להוריו ביום חלוקת התעודות. בכל שליש היה אבי מביט בגיליון הציונים, נושא את ההשפלה בשתיקה והדם אוזל מפניו. אמי היתה זועמת. הם ניסו לדבר על לבי, לעורר בי את השאפתנות הרדומה. כלום לא עזר.

איך הצלחתי לסיים את תיכון מקיף יהוד בלי להישאר כיתה ובלי שיבעטו בי החוצה כמו עשרות אחרים לפניי? עד היום אין יודע את התשובה. שלוש פעמים הייתי מועמד לסילוק. שלוש פעמים הגיע אבי לבית הספר והצליח לשכנע את ד"ר יוסף משולם, המנהל האימתני, להשאיר אותי בין כתלי המוסד. "בועז ישלים את החסר", הבטיח אבי שוב ושוב. "הוא ילמד בחופש. נקח לו מורים פרטיים. הוא ילד טוב, בסך הכל".

נכון. הייתי "ילד טוב", אבל "תלמיד רע". אפשר להוביל סוס לשוקת אך לא ניתן להכריחו לשתות את המים. לא עזרו המורים הפרטיים. לא סייעו הטפות המוסר וזעקות השבר. חוף הים, האופנוע, לד זפלין והסרטים בסינמטק היו אטרקטיביים יותר מתולדות עם ישראל, אונומטופאה ונושא-נשוא-מושא. בכתה י' שברתי את שיא בית הספר בכל תולדותיו וקיבלתי 9 ציונים שליליים מ-12 מקצועות לימוד. למעשה, חוץ מאנגלית, ספרות והתעמלות נכשלתי בכל. דגלתי באנרכיה. חלמתי לשרוף את בית הספר ולהכריז על מהפכה. תיעבתי את השרירותיות של האחראי על המשמעת ורוב המורים היו בינוניים בעיני. פחדתי מכולם חוץ מהאחות שושי, נפש יקרה וחמה, שבחדרה העברתי שעות נעימות לרוב, בנסיון להשיג שחרורים  ממחנה גדנ"ע / טיול שנתי / שיעור במתמטיקה.

הייתי "ילד טוב" אבל "תלמיד רע". לא עזרו המורים הפרטיים. לא סייעו הטפות המוסר וזעקות השבר של הוריי ומוריי. חוף הים, האופנוע, לד זפלין והסרטים בסינמטק היו אטרקטיביים יותר מתולדות עם ישראל, אונומטופאה ונושא-נשוא-מושא

תיעבתי את המניפולציות הזולות של מורים מסויימים. בזתי לשמרנותם של מורים אחרים. נלחמתי (לשווא) בדעותיהם הקדומות. בשבוע הראשון ללימודים באחד השיעורים היותר משעממים נתפסתי קורא בחשאי את "ניאופי הדוגמנית". המורה לתנ"ך, במקום להפגין תבונה יצירתית ולהוכיח לי שגם בספר הספרים ניתן למצוא פרקים מחרמנים, פצחה בזעקות. סומנתי על ידה כמי שקורא ספר זימה בשיעור במקום את ספר "דברים".

ואז הגיעה נורה.

רשמית היא היתה "המורה לתולדות האמנות", אבל השפעתה על חיי היתה מכרעת. עד כמה שזה נשמע נמלץ, לפתע נצבעה התקופה המדכאת והמתסכלת ההיא בתיכון בגוונים בהירים יותר. קו דק של אור בתוך האפלה.

כל מה שהיה קשור בנורה היה אחר, מעניין, מעורר חשיבה. אפילו השם שלה, שהזכיר לי את בית הבובות של איבסן, עורר בי געגועים לפיורדים נורווגים מושלגים. המראה שלה היה שונה. שיער שאטני, איפור ססגוני, עור בהיר. חיתוך דיבור שהיה בו-זמנית דעתני ונעים. תולדות האמנות היה שיעור בחירה, 2 יחידות לבגרות בסך הכל והוא התקיים בכל יום שלישי בין 8 ל-10 בבוקר. היינו 30 תלמידים בכתה.  שני בנים ו-28 בנות. במשך השנתיים הבאות הצלחתי שלא לאחר אף פעם אחת לבית הספר בימי שלישי.

זו היתה אהבה ממבט ראשון. נורה דיברה בשטף על מגוון של נושאים שאיכשהו, בסופו של דבר, התחברו לנושא השיעור. היא היתה תובענית בכל הקשור ללימודים. דרשה מהתלמידים להקשיב ולא לרשום כקצרני בית משפט. הקפידה לבדוק אם כולם מבינים על מה היא מדברת וניסתה לעורר חשיבה יצירתית. "נו, היא כנראה מורה מהדור הישן", אמרה אמא שלי כשסיפרתי בבית על נורה. אבל זה לא היה נכון. נורה היתה צעירה בגיל וברוח. היתה לה גישה שונה לאנשים. לא מתנשאת. לא כוחנית ולא ממשמעת. היא לא רצתה טמבלים מאולפים שיודעים לצטט מגומבריך כמו תוכים. היא ביקשה מאיתנו להרגיש. להיות רעבים וצמאים לידע. חרמני אמנות. חמדני הקשרים.

השיעורים שלה לא היו קלים, היות והטילה עלינו כמויות אדירות של חומר חדש לעכל. מושגים, שמות וארועים הסטוריים להבין ולזכור. אבל היא ידעה כיצד לעורר את ערוצי הקליטה. השיעורים היו רצופי שיקופיות, סיפורים אישיים, עיון בספרי אמנות ושיחה פתוחה של כל התלמידים על החומר. לפני שנגענו באמנות יוון היא המליצה לקרוא את איליאדה ואודיסאה של הומרוס. כשהגענו לימי הביניים סימנה פרקים נבחרים בברית החדשה. כשדיברנו על אמנות רומית, הכינה לנו הפתעה וארגנה במוזיאון תל אביב הקרנת בוקר מיוחדת של סאטיריקון, סרטו של פדריקו פליני מ-1969 לפי כתביו של פטרוניוס, על ימיה האחרונים של האימפריה הרומית. לא הבנתי כלום מהסרט, אבל הרושם היה אדיר. הוא פקח את נפשי לעולמו הססגוני, ההזוי והרעשני של פליני.

חוץ מזה, נורה ידעה לשתול מסרים סמויים של שלום ושל סובלנות בשיעוריה והשכילה לקרב אותנו לתרבויות זרות. בדצמבר 1979, על קו הגמר של שנות השבעים, הזמינה אותנו לבוא ולשמוע איתה מיסה של חצות בכנסיית עמנואל הקדוש ביפו. "מי שרוצה לבוא איתי ואין לו איך לחזור הביתה אחר-כך, מוזמן לבוא לישון אצלי בבית, אחרי המיסה", הודיעה. כך עשיתי, יחד עם עוד 15 שבאו לחוות ביקור ראשון בכנסיה בחצות הלילה והאזנה למיסה. מהכנסיה הלכנו לאבולעפיה. משם עשינו מסע רגלי חורפי אורבני לאורך החוף, מיפו לתל אביב, עד לדירתה שבאבן גבירול. הלכנו לישון צפופים בסלון שלה. היא שמה תקליטים של באך ושל בריאן אינו.

כשסיימתי את כיתה י"ב והגיע מועד בחינת המגן היא לא הכזיבה. המבחן היה מבוסס בעיקר על הקשרים והתרשמויות. "ידע אפשר לרכוש בקלות", אמרה. "אבל הבנה היא עסק מורכב ורגיש הרבה יותר". אחת השאלות במבחן היתה ניתוח של יצירת אמנות כלשהי, לפי בחירה, והשוואתה לספר, לסרט או ליצירה מוזיקלית כלשהי. זה היה מבחן מעניין – מענג אפילו, עד כמה שכתיבה מאומצת בלחץ של זמן יכולה להיות מענגת. קיבלתי 100 וזה היה ה-100 היחיד, הראשון והאחרון שזכיתי לראות מתנוסס על איזשהו  מבחן שלי בתיכון.

את השנתיים שלמדתי אצל נורה יכולתי להעריך באמת רק ממרחק של זמן מסויים. אחרי הצבא כשנסעתי לחו"ל למקומות שונים ולתקופות שונות, בלובר בפאריז, בפראדו בספרד, בעתיקות של פומפיי, בפרגאמון בברלין, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היא היתה איתי כשעמדתי נפעם מול תמונותיו של גוסטב קלימט בוינה, כשצללתי לתוך חבצלות המים של קלוד מונה ב"מרמוטן" בפאריז (אחרי שחיסלתי לבדי, ביער בולון, בקבוק יין בורדו אדום והרגשתי כמו בטריפ). והיא היתה איתי בסיור בקולוסיאום ובשיטוטים בארל בעקבות ואן-גוך.

את נורה ראיתי רק פעם אחת מאז שסיימתי את התיכון. זה היה בפסטיבל מוזיקה מהעולם השלישי בשפיים. רציתי להגיד לה שאני מתגעגע אליה, לימי שלישי בבוקר שהיו מגדלור בודד באוקיינוס אפל. רציתי להגיד לה שחסרים לי הימים התמימים ההם, כשמכל שיעור יצאתי מושכל, עם תובנות חדשות. בדיוק כמו שהיא רצתה שנצא אל החיים: רעבים לדעת, מטורפים מתשוקה לחוויות רגשיות. לתרבות ואמנות. רציתי להגיד לה, ולא אמרתי

נורה, שגדלה והתחנכה בארץ אחרת, רחוק מסיר הלחץ הישראלי, פירקה את תחמושת הזעם שלי נגד מערכת החינוך. חשוב מזה: היא החזירה לי מעט אמון בעצמי, אחרי שהמחנכת והיועצת ושלל מורים אחרים קבעו באזניי ההורים שלי ש"ממנו לא ייצא כלום בחיים".

ראיתי את נורה פעם אחת מאז שסיימתי את התיכון. זה היה בפסטיבל מוזיקה מהעולם השלישי. היא ישבה על יציעי האבן של שפיים. זיהיתי אותה מיד, לפי השיער, מרחוק. משהו בשפת הגוף. הזכרתי לה מי אני. היא חייכה ואמרה שהיא זוכרת, אבל אי אפשר היה לדעת אם זה נכון, או שרק נדמה לה.

ורציתי להגיד לה שאני מתעגע אליה, לימי שלישי בבוקר שהיו מגדלור בודד באוקיינוס אפל ומייאש. שחסרים לי הימים התמימים ההם, כשמכל שיעור יצאתי מ ושכל, עם תובנות חדשות. בדיוק כמו שהיא רצתה שנצא אל החיים: רעבים לדעת, מטורפים מתשוקה לחוויות רגשיות. לתרבות ואמנות. ומהו געגוע אם לא כמיהה למשהו שלא יחזור, שעוצמתו בראשוניותו. אני מתגעגע לפעם הראשונה שלי בחו"ל. לפעם הראשונה שנגעתי בבחורה עירומה. לפעם הראשונה ששמעתי את YES.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Bavmorda  On 02/09/2006 at 20:35

    האנשים האלו שהנגיעה שלהם בחיינו היא לתמיד.
    נגיעה ואינטקרציה מנצחת לאותה התקופה ומונצחת בחיינו בכל מיני נקודות בזמן.
    כתוב נפלא ומסקרן 🙂
    BAV.

  • סמדר  On 02/09/2006 at 22:51

    הוראה היא אחד המקצועטות הכי משמעותיים שיש. מורה אחד טוב משנה חיים..

  • הלית פרבר  On 02/09/2006 at 22:55

    הצרה היא שמשרד החינוך מתנהג לפי התפישה הכללית של החברה הישראלית שסוגדת לכסף ולכוח אבל מזלזלת לגמרי בהשכלה ובחינוך.
    וככה זה נראה.

    כתבת מרגש מאוד, בועז.

  • רונית בן מיור  On 02/09/2006 at 22:57

    לפחות מן הצדק הוא שמישהו יראה את זה פה ויביא לה את זה לקרוא…מגיע לה לדעת כמה טוב היא עשתה.
    אגב, ב-1981 בת כמה היא היתה, נורה?

  • אינדיעינת  On 02/10/2006 at 0:20

    הזכרת לי, בועז, את הרומן שלי עם הספרניות שהיו בעלות השפעה מכרעת על עיצובי.

    הזכרת לי גם את המורה לספרות, מיכל קגן, שגם היא כמו שתיארת חילקה ציונים על הבנה ויצירתיות ולא על שינון.
    בכל עבודה שכללה ניתוח טקסט, כשכולם ישבו בספריה וקראו ניתוחים של גדולים וחכמים, אני כתבתי את הרגשות שלי. מיכל היתה מזכה אותי בציון גבוה וכותבת ליד: "ניתוח מעמיק מקורי!"
    מאוד אהבתי אותה והיא היתה בין היחידות שלשיעורים שלהן הייתי מגיעה.

    אחרי בית הספר התקשרתי אליה פעם אחת, לספר לה שאני כותבת שירה. לא ראיתי אותה מאז, אך אני שומרת לה מקום חמים ומדמיינת את עצמי מודה לה כשיצא הסרט הראשון שלי 🙂

    אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך ומתחברת אליה. היא מלאת השראה ורגש ונדירה במחוזותינו!

  • Jack-In-Box  On 02/10/2006 at 1:51

    פשוט כתבת נהדר. אין לי מה להגיד חוצמזה.
    נהניתי מכל מילה.
    לא הייתה לי חווייה דומה בבית ספר, אבל אני בהחלט יכול להזדהות עם מה שכתבת.

  • בועז כהן  On 02/10/2006 at 8:54

    לרונית בן-מיור: אני מניח שב-1981 היא היתה (פלוס מינוס) בת 30-35.

    אינדיעינת: הנורות והמיכליות של חיינו הן הסיבה להמשיך ולהאמין במערכת החינוך. לא?

    Jack-In-Box: תודה על המלים.

  • לי  On 02/10/2006 at 16:45

    מרב המורה לתיאטרון עיוני.
    הייתי גם מורה לתקופה קצרה, ואני חושבת שקצת העברתי את הקסם הלאה 🙂

  • עלמה7  On 02/10/2006 at 23:11

    עוררת בי הזדהות עצומה, למרות שאני הייתי תלמידה טובה, רוב הזמן (אם כי גם אני ראיתי רק 100 אחד במגן).
    היתה לי רק מורה אחת, שאני מרגישה אליה כמו שאתה מתאר, וגם היא היתה בתיכון שלמדתי בו שנה אחת, בארה"ב.
    לא מזמן מצאתי אתר שמדרג מורים בתיכון בארה"ב. נכנסתי לביה"ס שלי, וחיפשתי אותה. היא קיבלה את הציון הכי גרוע מכל המורים שם.
    תלמידים מטומטמים, שלא יודעים להעריך מה שיש להם.
    אני מקנאה בך שלמדת את תולדות האמנות בתיכון. את המעט שאני יודעת בתחום, למדתי לבד.

  • סיגל קולטון  On 02/11/2006 at 11:10

    מכירה את שני הצדדים. כתלמידה, נחבאתי אל הכלים, בעיקר בבי"ס יסודי. לא מצאתי את עצמי שם והמורים לא מצאו אותי, לא פיזית, נפשית. את ביה"ס התיכון בחרתי לבד ולא עניין אותי שהייתי צריכה לנסוע כל בוקר במשך שעה וחצי בשני אוטובוסים מראשון לציון לצפון תל אביב… העיקר להגיע למקום שבו ארגיש משהו, מקום משלי… והמקום הזה עסק באמנות. מאז ועד היום עברו חיי תהפוכות והיום אני מלמדת… צילום… ואני נורא מקווה שאני נוגעת בתלמידי כפי שנורה נגעה בך!!
    מוכר, כי הייתי בצד אחד וכעת אני בצד אחר…
    שמח, כי בין כל הברדק הזה שנקרא חיים יש ג נקודות אור והן אלה שמחזיקות אותנו ומלוות אותנו הלאה…
    עצוב, כי הן מעטות…
    תודה לך בועז, הנה הפכת גם אתה לנקודת אור…

  • נבט חיטה  On 02/12/2006 at 21:31

    אני סבלתי בבית הספר. ממש סבלתי. לא מצאתי את עצמי שם. גם אני נחבאתי אל הכלים כמו שסיגל כתבה. החומר לא עניין אותי. לא מצאתי מורה אחד שהייתי יכולה להאחז בו. להגיד עליו שהוא ה"נורה שלי".
    חבל ועצוב.
    כאלה היו מוריי.
    דיקלמו את החומר. שיעממו עד מוות. לא היו מודל. לא נחרטו בזכרון
    שנים קשות היו שנות בית הספר.
    המורים היחידים שאני יכולה לייחס אליהם חשיבות כלשהי . שבכל הזדמנות אני מאדירה את שמם- אלו הם ההורים שלי.
    אמנות, מוזיקה, ספרות, תרבות. הכל ספגתי מהבית.
    והם מצידם ידעו ונתנו לי את התחושה שאני מספיק מוכשרת ונבונה כדי לרכוש ידע, ללמוד ולהצליח.
    והנה, אני חושבת שהצלחתי לא רע גם בלי ציון מאה.

    כתוב נפלא!
    נהניתי לקרוא!

  • רפונזל  On 02/26/2006 at 8:17

    היי,
    גם לי הייתה פעם מורה ששינתה את חיי:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=188621&blogcode=3351986

    נורה בטח מופיעה בספר הטלפונים. אולי תכתוב לה מכתב ותספר לה כמה היא הייתה משמעותית עבורך.

    איזה אושר תגרום לה.

  • whisper  On 01/03/2010 at 13:25

    פשוט מקסים.

  • נועם  On 01/03/2010 at 14:11

    תודה. זה מרגש.
    לכל אחד כמעט יש בעברו מורה אחד או מורה אחת כזו, שלימדו אותו לראות ולהרגיש, שפתחו בפניו עולמות חדשים, שמילאו אותו בתחושת חיים וכוח ויכולת.
    ברי המזל שביניינו זכו לשניים או שלושה כאלה.
    לעתים המורה אינה מודעת לנס שהיא מחוללת בתלמיד. האם נורה ידעה? הפגישה בשפיים מלמדת שאולי לא.

  • אורי בר  On 01/03/2010 at 14:56

    אני לא ידוע כרגשן במיוחד, אבל הסיפור הזה כולו רגש אמיתי ומלא כנות. יפה ביותר.

  • שרון הר פז  On 01/03/2010 at 15:57

    זו בדיוק הטענה שלי כל השנים כנגד מערכת החינוך, שהפכה להיות ליוצרת תוכים ולא מחנכת לחשיבה עצמאית ומקורית. אחרי זה עוד בוכים שהחברה על הפנים.
    ניסיתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה כדי להרחיב את אופקי. אני הרי אוהבת ללמוד כל הזמן, אם כי בעצמי, ללא מסגרות, כי המסגרות כובלות ואינן מתאימות לי. המנחה היתה מחזירה לי את המטלות עם הערות לסדר בנוסח: "בעתיד, נא הצמדי לכתוב בחומר והשתדלי לא להביא דוגמאות אישיות, אלא מאלה המוזכרות בחומר הנלמד". ויתרתי על המשך הלימוד שם. למדתי בעצמי מספרים.
    מעטים המורים בימינו (ראיתי זאת אצל ילדי) שמעזים להתעלות מעל הבינוניות ומטחנת הבשר (זוכרים את פינק פלויד?) ומנסים ללמד אחרת, בצורה אמיתית. חבל.
    תודה, בועז, על הרשימה החשובה הזו. יישר כוחה של נורה ושכמותיה.

  • שרון רז  On 01/03/2010 at 17:07

    טקסט אישי נפלא ומענג, ממש פוסט קסום, טוב שהוצאת אותו שוב לאור
    לצערי אינני זוכר אף מורה אצלי ברזומה שעשתה לי משהו כזה למוח, לתודעה, להכרה, לא בלימודי היסודי והתיכון, בלימודיי האקדמאיים אולי כן

  • עלמה  On 01/03/2010 at 17:52

    כמוך גם אני הייתי תלמידה גרועה עם המון שליליים. שנאתי את בית הספר. רק כשעזבתי אותו התחתלתי ללמוד באמת. בורכת בנורה כזו. לי לא היו כאלה ואני מקנאה. בכלל. אחר כך למדתי בהמון מסגרות והשגתי כל מיני תארים ועדיין אני אוהבת ללמוד. המוריעם הטובים שלי היו בספרים. למרבה הצער דמויות בדיוניות כמעט – חצי בדיוניות ( ברטרנד ראסל למשל).
    creepy
    התגובה של רפונזל כאן והאתר שלא קיים עוד
    ודוקא כאן. רומז על משהו? .

  • אחת  On 01/03/2010 at 18:52

    לא כל כך זוכרת איך הייתי כתלמידה.
    אבל כן זוכרת שהרגשתי מנותקת, לבד, עורגת וכמהה לחיים אחרים.

    והיום שיש לי אותם חיים אחרים, אני עורגת לכמיהה, לגעגוע ולראשוניות.

    קראתי אותך בנשימה עצורה, גרון חנוק ועיניים גדושות.
    תודה.

  • נהייה  On 01/03/2010 at 21:04

    איזה פוסט מקסים על חוויה חד פעמית במסגרת מערכת החינוך, לי היו מורים שהותירו בי חותם , שעניינו אותי ושהיה כיף ומאתגר בשיעור שלהם, אבל הם היו מעטים, ואף אחת מחוויות הלמידה שלי
    בתיכון, לא מתקרבת למה שאתה מתאר כאן. לא נותר לי אלא להוריק מקנאה.
    כיף לך שייש לך סיפור כזה לספר…כיום יש לי מורים כאלו, אבל עברתי את העולם לאורכו בכדיי למצוא אותם והם ניכרו בדרכי, במקום הכי פחות צפוי, בית הספר של ילדיי…
    זה לגמרי נפלא.
    נהייה

  • חדוה  On 01/03/2010 at 21:39

    את הטקסט הנפלא שכתבת סיימתי לקרוא בוכה מהתרגשות…אני מלמדת תולדות האמנות בתיכון ירושלמי ורציתי להגיד תודה !
    כנפיי נועזות כעת יותר ולבי מלא שמחה
    בהצלחה בהמשך המסע
    חדוה

  • רו  On 01/03/2010 at 21:58

    התחלתי ללמוד אצלה תולדות האמנות, השתעממתי ועזבתי אחרי כמה שיעורים. כנראה פיספתי לגמרי, לפי מה שאתה כותב. אבל יש לנו משהו משותף בכל זאת (חוץ מתיכון מקיף יהוד, שאותו לא סיימתי ועזבתי לפני י"ב וזו היתה השנה המאושרת בחיי עד אז) – שנינו לא אהבנו ללמוד. ביליתי המון בהתחמקות מלימודים ושיעורים, מזלי שבכל זאת היו לי ציונים טובים

  • איתן לרנר  On 01/04/2010 at 0:06

    בועז,
    אהבתי את הגעגועים ויכולתי להזדהות אם כי אני לא חושב שיש במה להאמין. מערכות חינוך מטיבן נועדו למשמע ולשמש שמרטף לילדים כך שההורים יוכלו לעבוד. אני למדתי באנקורי והייתי פחות או יותר בחוץ רוב הזמן . קולנוע פריז על סרטיו המשובחים , נועייבה , חוף הים , בנות וגראס וכו'. לא נתקלתי במורים שהיה לך המזל להיתקל בהם אבל זה לא היה משנה את דעתי על המערכת.

    אגב: לא כותבים שיקופיות אלא שקופיות (בהנחה שאתה מתכוון לאותו סלייד שהקרינו באמצעות מקרן

  • ראובן ברדך  On 01/04/2010 at 8:47

    נעלמו ואינם המורים של פעם, שאפשר היה ללמוד מהם לא רק חומר לימודי, המחנכות האימהיות שכבר לא מוצאים היום. עכשיו יש מורות שמדברות עם שיבושי לשון, כותבות בשגיאות ועושות בושות. טוב, לא כולן, אבל לא מעט. האמת היא שגם התלמידים של היום לא משהו, מעלים סרטוני התעללות ליוטיוב, חושבים שזה מגניב, ואח"כ הולכים לצבא בשביל לקסח ערבים ולשמוא על מתנחלים, איזה כיף. ובדירוג העולמי אנחנו מתדרדרים במתמטיקה באנגלית ובכל מה שאפשר. קוראים לזה חינוך, תרבות, יש שרה שממונה על זה, אבל כשנזכרים מי היא, מתחשק לבכות.

  • אורי בר  On 01/04/2010 at 9:00

    לפני שמתקנים, כדאי לדעת עברית על בוריה.

    דווקא כן כותבים "שיקופיות" בכתיב חסר.

    אבל לא כותבים "נועייבה", כפי שכתבת, אלא "נואיבה" – או בשמה העברי "נביעות".

  • איתן לרנר  On 01/04/2010 at 15:52

    לפי בדיקתי כן כותבים שקופיות תבדוק ותראה ששיקופית היא צילום רנטגן אבל נועייבה אפשר לכתוב עם ע או א כיוון שזהו שם ערבי. תבדוק שוב

  • איתן לרנר  On 01/04/2010 at 15:57

    אורי שלום ,

    אכן בדקתי ומתברר שאפשר לקרוא לשקופית גם שיקופית . לא יודע אם זה תקין אבל משתמשים בזה . לגבי נועייבה אני עדיין מחזיק במה שאמרתי
    איתן

  • אתי  On 01/04/2010 at 22:55

    הסיפור היפה שלך דומה כמעט לגמרי לשלי.
    השונה הוא שאותי סילקו בסופו של דבר שנה לפני הסיום ומה שנראה אז כמו סוף העולם התברר כדבר הכי טוב שקרה. לא היה לי סיכוי עם ציוני המגן – הייתי שנואת המורים.
    כך הגעתי לאקסטרני. למורה לאומנות קראו לאה. כולנו היינו בעצם פליטי מסגרת והיא הצליחה לעשות את הלא ייאמן. לרתק כיתה שלמה בנושא אומנות בדרכה הלא פדגוגית אלא החוויתית ולהביא כתה שלמה לציונים מעולים מתוך אהבה והבנה לנושא.
    מאז לא פגשתי אותה שוב. אשמח לפגוש אותה עכשיו ולו בכדי להפנות אותה לפוסט הזה שאומר עליה הכל.
    תודה, בועז.

  • שי טוחנר  On 01/05/2010 at 12:31

    האמת, מזכיר לי את תקופת בית ספר התיכון שלי, שאלמלא מורה מסויים שהיה המלאך השומר שלי לא הייתי שורד אותו בשום אופן.

  • גלית חתן  On 01/05/2010 at 13:08

    מורה לחיים
    כאילו קלישאה, אבל בכלל לא

  • viki  On 01/08/2010 at 12:47

    בועז,
    מדהים איך שאתה מתעד את זכרונותיך..זה נותן הרבה כח לחיים כאשר החוויות זכורות לטוב ולגבי החויות הפחות טובות – משם ניתן לצמוח.
    אני מאוד אוהבת איך שאתה כותב על מוסיקה ובכלל תוכניות הרדיו בתקופה האחרונה נהדרות.
    יש לא מעט שירים שאני חושבת עליהם ופתאום הם מתנגנים.
    פיספסתי את התוכנית על ניק קייב – האם יש קישור ברשת בו אפשר לשמוע??

    תודה

  • נורה  On 01/12/2010 at 22:44

    נורה חיה ומסמיקה.

    היי בועז, היי רזי.

    התקליט "תמונות בתערוכה" מאת מוסורגסקי, בביצוע של Emerson, Lake and Palmer עדיין פה, איתי.

    ריגשת אותי מאוד, מאוד.

  • דני לחמן  On 12/04/2011 at 11:10

    מעניין אם זו אותה נורה משולם שגם הייתה זמרת.
    היא באה כמה פעמים לשכונה שלנו להופעת מטעם ההסתדרות או הממשלה, לך תזכור.
    את תכניתה הייתה מסיימת תמיד בשיר יודל שוויצרי שאנחנו הילדים היינו משתוללים משמחה.

    נזכרתי בה, חיפשתי בגוגל והגעתי אליך

  • llaliiblue  On 10/21/2012 at 17:00

    וואו, איזה מקסים. זהו, אין מילים.

    הסיפור שלך מוכר לי קצת, מכיוון אחר. אין ספק, יש אנשים נורא מוכשרים, שיש להם תעוזה לומר- לא בא לי ללמוד מתמטיקה. המערכת לא יודעת להתמודד עם שכאלה, הקוראים עליה תגר. מוכשרים, בקיאים, צמאים לידע, אבל שמים פס על ציונים וחוקים, ולא נבהלים מ-9 שליליים! אני מעריצה אותם (אולי כי אני כל כל אחרת..).

  • אורנה  On 12/24/2013 at 23:45

    וואו ריגשת אותי, אני בין התלמידים שלמדו איתך אצל נורה (אחת מ 28 בנות) גם בי נורה החדירה את האהבה לאמנות, חשפה אותי לעולם שלם שלא היכרתי. אחרי הצבא היה ברור לי שאלמד באוניברסיטה תולדות האמנות, והיום אני עובדת במוזיאון תל אביב לאמנות. כך שהשפעתה של נורה על חיי באמת משמעותית.

    גם אני חושבת עליה המון, וזוכרת היטב את אותו ערב חג מולד בכנסייה ביפו.
    לילה טוב,
    אורנה.

  • Efi Weiss  On 12/25/2013 at 0:53

    "היינו 40 תלמידים בכתה. שני בנים ו-28 בנות."
    רואים שלא ממש היית חזק במתמטיקה..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: