האם פרס נובל לסִפְרוּת הוא פרס חשוב?

פרס נובל לספרות מוענק בכל שנה לסופר ממדינה כלשהי שיצר "יצירה יוצאת דופן ביותר בעלת נטייה אידאליסטית" (the most outstanding work of an idealistic tendency). המונח "יצירה" מתייחס בדרך כלל למכלול ספריו של הסופר, אם כי לעתים בוחרת ועדת הפרס לציין ספר ספציפי. וועדת הפרס של האקדמיה השבדית מונה 18 חברים וזהו מינוי לכל החיים.בשנת 2005 זכה בפרס היוקרתי המחזאי הרולד פינטר. עמוס עוז, שנחשב למועמד ישראלי ראוי, יצטרך לחכות כנראה להסכם שלום של ישראל עם פלשתין כדי להיות הישראלי השני (אחרי ש"י עגנון ב-1966) שלוקח את הפרס. ככה זה, עם פרס נובל לספרות, אתה לא רק הסופר. אתה המייצג של מדינתך. של רעיון. של תפיסת עולם מסוימת.

בשנת 2012 זכה בפרס נובל לספרות הסופר הסיני מו יאן.  אחרי 111 שנות חלוקת פרס נובל לספרות מצאה האקדמיה השבדית מועמד ראוי מהאימפריה הענקית, המאוכלסת ביותר בעולם, בעלת התרבות העתיקה והעשירה כל כך. נדיר שסופר אסייתי זוכה בפרס. היו עד כה רק שני יפנים, ישראלי אחד, סיני גולה (שמתגורר בצרפת) ואורחן פאמוק, שנולד וחי באיסטנבול, העיר היחידה בעולם שמשתרעת על שתי יבשות, אירופה ואסיה. אלה כל הזוכים מאסיה.

כשאורחן פאמוק הטורקי זכה פרס כתבה עליו וועדת הפרס ש"פאמוק הגיע להישגים גדולים בחיפושו אחר הנפש המלנכולית של איסטנבול, עיר הולדתו, וגילה סמלים חדשים להתנגשות ולהשתלבות תרבויות". אבל האם, באמת, חיפושו אחר הנפש המלנכולית של עיר הולדתו הביא לו את הפרס היוקרתי (מיליון ומאתיים אלף דולר שוויו)? או אולי דווקא עמדתו הפוליטית, האנטי-איסלמית, הנחרצת היא זו שהפכה אותו לכוכב החדש של כל מוספי הספרות בעולם? פאמוק, השנוי במחלוקת, עורר שערורייה בטורקיה אחרי שהאשים את הטורקים במעשי הטבח בארמנים ובכורדים. בעקבות האשמות חריפות אלו חוקק הפרלמנט חוק חדש האוסר התבטאויות הפוגעות ברגשות העם הטורקי. החוק הפך לכלי בידי השלטון נגד אנשי רוח המתבטאים כנגד השקפות המשטר. שניים מספריו תורגמו לעברית, "הספר השחור" ו- "המבצר הלבן". הסופר שנולד באיסטנבול בשנת 1952, הוא עוד חוליה בשרשרת נמשכת של יוצרים חשובים (וגם לא חשובים בכלל) שזוכים בנובל לספרות, אבל לא בהכרח בשל יצירותיהם המדהימות.

לאורך מאה ומשהו השנים שבהן מחולק הפרס היו החלטותיה של האקדמיה השוודית תמוהות, ולוקות לעתים קרובות מדי בצרות-אופקים, נגועות בשמרנות, בקטנוניות ובשיקולים שאין ביניהם ובין ספרות דבר וחצי דבר. ב-1896 נפטר המדען אלפרד נובל ובצוואתו הורה על הקמת קרן שתעניק מדי שנה פרס כספי גדול למחבר יצירה ספרותית "בעלת נטיה אידאליסטית". במונח "ספרות" לא נכללו רק חיבורי ספרות יפה, כי אם גם "יצירות אחרות שבכתב שיש בהן ערך ספרותי". הגדרה עמומה זו, בצד גורמים נוספים, הכינה את הקרקע לרעידת האדמה הספרותית הראשונה של המאה.

ב-1901 כל בן-תרבות בעולם היה משוכנע שלב טולסטוי יקבל את פרס נובל לספרות. הסופר הרוסי הדגול, מחבר "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום", לא נסע. האקדמיה הודיעה שהבחירה נפלה על סילי פרודהום האלמוני מצרפת. היה ברור שמשהו השתבש בדרך קבלת ההחלטות. האקדמיה השוודית נאלצה לעמוד בפני התקפות זעם מכל עבר. כ-40 סופרים ומשוררים מכל העולם גינו וחתמו על עצומה המוקיעה בחריפות את ההחלטה לתת את הפרס לפרודהום ולא לטולסטוי. הנימוק של האקדמיה, אגב, היה ש"מועמדותו של לב טולסטוי לא הוגשה לפי ההליכים המקובלים".
בשנה השניה שבה חולק הפרס (1902) כבר לא עמד לה לוועדת הפרס הנימוק המגוחך ההוא. תיאודור מומזן הגרמני זכה בפרס ולכל היה כבר ברור כי הסיבה האמיתית למניעת הכבוד והכסף מטולסטוי הרוסי היתה הפחד להרגיז את ממשלת הצאר, שטולסטוי היה ממתנגדיה. מועמד בטוח נוסף, אמיל זולא, לא זכה בפרס מכיוון שאלפרד נובל המנוח אמר פעם שהוא "לא אוהב את הנטורליסט הצרפתי הזה" ולדעת האקדמיה היה בכך די בכדי להתעלם מקיומו של מחבר יצירות אדירות (וייתכן כי הסיבה האמיתית היתה דווקא התגייסותו המוחלטת של זולא להגנה על הקצין היהודי אלפרד דרייפוס וחיבורו המפורסם "אני מאשים" ב-1898. זולא עזב את מולדתו צרפת, והיגר לאנגליה בעקבות פרשת דרייפוס ואת הפרס החשוב הוא לא קיבל).

כך, כבר בראשיתו, הפך פרס נובל לספרות לכלי ניגוח פוליטי דווקא בידי האקדמיה השבדית, ובניגוד לרצונו של אלפרד נובל עצמו. הענקתו לסופר, המייצג בדרך כלל את עמו ואת ארצו, היתה לאקט פוליטי והפגנת לגיטימציה לתרבות עמו וארצו של היוצר. ב-1926, למשל, הפעיל הרודן האיטלגי הפאשיסט בניטו מוסוליני לחץ אדיר על ממשלת שוודיה, כדי שהאקדמיה תזכה בפרס את הסופרת האיטלקיה גרציה דלדה. הוא הצליח.  לעומת זאת, הוועדה החליטה ב-1939, בעקבות פלישת הרוסים לפינלנד, לתת פרס נובל לספרות דווקא לסופר הפיני פרנס אמיל סילנפה ("אנשים בליל קיץ") כדי לעודד את רוח העם הפיני.

לא זכה. ג'יימס ג'ויס

משוא פנים, גזענות, שוביניזם

עם הזמן הובהר למעלה מכל ספק שההחלטה למי להעניק את הפרס נגועה במשוא פנים ומורא, פוליטיקה מכוערת, אינטרסים, שוביניזם עז ורגשות נקם. דוגמאות: צרפת זכתה לשגר 16 נציגים לשטוקהולם (שניים מהם, אחד ספרדי והשני סיני, לא נולדו בצרפת אלא התאזרחו בה) לקבלת הפרס. יותר מכל אומה אחרת בעולם.  12 מהם זכו בפרס עד 1964 (ומאז, במשך יותר מחמישים שנה, זכו בו עוד 4 סופרים צרפתיים – קלוד סימון, ג'או שינג'יאן ז'אן-מארי גוסטאב לה קלזיו ופטריק מודיאנו).

ב-1964 הוחלט להעניק פרס נובל להוגה הדעות והסופר ז'אן פול סארטר. אבל סארטר דחה את הפרס, לא נסע לשוודיה ולמלך לא היה למי להעניק אותו. הוועדה הפגועה נמנעה בעקבות מקרה סארטר מלדון בענייני יוצרים צרפתים נוספים. אף סופר צרפתי לא זכה בנובל לספרות מאז ועד המקרה החריג (והמוזר למדי) של קלוד סימון ב-1985, סופר אזוטרי שקיבל נובל רק כדי לחסום את האפשרות שגרהם גרין – שנוא נפשו של ראש האקדמיה השוודית – יזכה.

ועוד דוגמא: גרמניה הוציאה מקרבה שבעה זוכים אך בין הסופר הגרמני החמישי שזכה בפרס (תומס מאן בשנת 1929) לבין השישי (היינריך בל 1972) חלפו לא פחות מ-43 שנים!  ובין הגרמני השישי (בל) לבין הגרמני השביעי (גינתר גראס, 1999) חלפו עוד 27 שנים. אגב: הרמן הסה ("נרקיס וגולדמונד", "סידהרתא") זכה בפרס ב-1946, אך הוא קיבל אותו כשוויצרי, לאחר שברח ממולדתו עם עלית הנאצים לשלטון. האקדמיה ביקשה להביע תמיכה באופטימיות ובטוהר המידות של גרמני, שעזב במחאה את ארצו.

החשובים באמת לא זכו

סקירה של תולדות הפרס מגלה את העובדה המרתקת שהסופרים החשובים ביותר של המאה העשרים לא זכו בפרס נובל לספרות. המעצבים הגדולים של הרומן המודרני לא קיבלו ולעתים אפילו לא היו מועמדים לו.

ואלה שמות האנשים שהאקדמיה השוודית נמנעה מלהעניק להם את פרס נובל לספרות:

לב טולסטוי, וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס, מרסל פרוסט, תומס הרדי, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, אמיל זולא, הנריק איבסן, ברטולד ברכט, מרק טווין, ג'וזף קונרד, איזק דינסן, פדריקו גרסיה לורקה, אנטון צ'כוב, ה. ג'. וולס, הנרי ג'יימס, אלפרד דבלין, חורחה לואיס בורחס, גרהם גרין.

אישית, מוזר לי שאנטוניו מוניוס מולינה הספרדי ("חורף בליסבון", "ירח מלא", "אשרי האיש") לא זוכה בפרס – והדבר מעורר שאלה האם פרס נובל לספרות הוא סוג של גחמה, ולא של שיקול דעת. מולינה, בעיני ולטעמי האישי הסופר החי הגדול ביותר בעולם, הוא ריימונד צ'נדלר ודוסטוייבסקי גם יחד של הזמן הזה. גם איאן מקיואן הבריטי ("גן הבטון", "כפרה", "שבת", "כלבים שחורים"), ללא ספק מועמד מצויין וראוי. וכמובן פיליפ רות האמריקאי-יהודי.

ומי כן זכה? המקרה הכי מוזר ואומלל הוא זה של השוודי אריק קרלפלט. ב-1931 החליטה האקדמיה השוודית להעניק פרס נובל לספרות לסופר…מת. כך היה השוודי קרלפלט ליוצר היחידי בהיסטוריה שזכה בפרס לאחר שנטמן באדמה. עוד אירועים משונים בתולדות חלוקת הפרס: איוואן בונין הרוסי נוטל את הנובל באופן הפגנתי כאזרח צרפתי. ב-1958 מודיע בוריס פסטרנק שלא יבוא לקחת את הפרס על "דוקטור ז'יוואגו" שלו. מאוחר יותר נודע כי המניע האמיתי לסירוב היה לחץ שהפעילו עליו שלטונות ברית המועצות שלא לנסוע לשוודיה. אלכסנדר סולז'ניצין ("ארכיפלג גולג") דווקא רצה מאוד לקחת את הפרס והכסף אבל יציאתו מהמדינה נמנעה בכוח הזרוע. שבע פעמים לא חולק הפרס כלל. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) ב-1935 וגם במהלך  1940-1943 (שנות מלחמת העולם השניה).
אגב, הפרס לא תמיד הוא ברכה. נגיב מחפוז המצרי טען בראיון לעיתון "אל מוצאוואר" ב-1989, שפרס נובל לספרות (הוא זכה ב-1988) פשוט הרס את חייו. "אנשים פוגשים אותי ומבקשים שאסדר להם עבודה. לאחד כזה אני אומר – יא איבני, מה אני, לשכת עבודה? אחרים שולחים מכתבים ומבקשים עזרה כספית. אם הייתי עושה חשבון של סכומי הבקשות הסיכום היה מגיע לסכום של 40 פעם פרס נובל לספרות… אחד שלח לי מכתב וביקש חמש לירות מצריות, לא יותר, אחר שלח  מכתב וביקש שאקנה לו דירה. ואני אומר – יא ראב! הם מתבדחים או שהם מתכוונים ברצינות? אני לא יכול לשבת יותר סתם בבתי קפה וליהנות מאלמוניות מבורכת. המעיין היצירתי שלי נסתם בעקבות הזכייה. לא כתבתי מלה אחת בשנה שאחרי הזכייה. …אני מ ודיע בזאת שאני מתפטר מהמשרה שנקראת 'חתן פרס נובל'…"

לא זכתה. וירג'יניה וולף

שנאת נשים

ועוד תמיהה: איך זה שמבין 110 זוכים בפרס יש רק 16 נשים סופרות?  על כל אשה אחת, זכו 9 סופרים גברים. זה היחס. לא לחינם טענו ארגוני נשים בעולם שהאקדמיה השוודית לוקה בשנאת נשים ובאטימות שוביניסטית. הנשים שבכל זאת עשו את הבלתי-אפשרי כמעט הן סלמה לגרלף השוודית, מחברת "מסע הפלאים של נילד הולגרסן" (1909), גרציה דלדה האיטלקיה (שהוזכרה קודם, בסמיכות לשמו של מוסוליני, ב-1926), סיגריד אונדסט הדנית, שהיגרה לנורווגיה (1928), פרל בק האמריקאית , מחברת "האדמה הטובה" (1938), גבריאלה מיסטרל מצ'ילה (1945), נלי זק"ש הגרמניה (שזוכת פרס נובל לספרות אחרת, סלמה לגרלף, הצליחה לחלץ מידי הנאצים ב-1940 ולהביא אותה לשוודיה). זק"ש לא זכתה בפרס נובל לבד, אלא חלקה אותו עם ש"י עגנון ב-1966 ואז באו 25 שנים(!) נטולות נשים בכלל, עד לשנות התשעים, כשארגוני נשים בשוודיה עצמה החלו לתהות איך זה יכול להיות שלא נמצאות נשים ראויות לפרס. ואז, במשך 45 שנים, מ-1945 עד 1990 זכתה בפרס אך ורק אישה אחת (נלי זק"ש) וגם היא זכתה בפרס במשותף עם גבר (ש"י עגנון). בשנות התשעים הלחצים והביקורת על האקדמיה החלו להשפיע. כך זכו 8 סופרות נשים תוך 20 שנה: נדין גורדימר מדרום אפריקה (1991), טוני מוריסון האפרו-אמריקאית (1993), ויסלבה שימבורסקה הפולניה (1996) אלפרידה ילינק האוסטרית (2004), דוריס לסינג (2007), הרטה מילר (2009), אליס מונרו (2013) ו-סבטלנה אלכסייביץ' (2015).

איזה נשים לא זכו בפרס? שימו לב: וירג'יניה וולף המהוללת, החתומה על יצירות מכוננות כמו "חדר משלך" "הגלים" ו"אל המגדלור", מרגריט דיראס ("המאהב", "הירושימה אהובתי") נטלי סארוט מחדשת השפה ("דיוקנו של אלמוני", "עידן החשד"), מרגרט דראבל ("ריחיים"), נטליה גינזבורג ("כל אתמולינו") ורבות וטובות אחרות.

שוביניזם לא מופעל רק נגד נשים. האקדמיה הוכיחה גבהות-לב כלפי יוצרים לא-אירופיים. כדי לדייק: 77 יוצרים אירופים, רק  15 מיבשת אמריקה, 5 מאסיה (לגבי אורחן פאמוק אפשר להתווכח איפה, בדיוק, לקטלג את תורכיה – המדינה השוכנת על שתי יבשות…), 4 מאפריקה  ואחד מאוסטרליה (פטריק ווייט). לסין הענקית, עם אוכלוסיה של כמיליארד וחצי איש ותרבות ומסורת של אלפי שנים זוכה אחד, שגלה ממולדתו וחי בצרפת: גאו שינג'יאן שלקח את הפרס בשנת 2000, ועוד זוכה ב-2012, מו יאן.

עד 1950 היו רק שבעה זוכים שאינם אירופאיים. ביניהם אחד מאסיה (טאגורי ההודי) ואחת מדרום-אמריקה (גבריאלה מיסטרל) וחמישה אמריקאים. 

מ-1950 ועד 2015 זכו בפרס 66 סופרים, מהם 47 סופרים אירופאיים ו-20 סופרים שאינם אירופאיים, שבעה מהם אמריקאים: ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק, סול בלו (שנולד בקנדה), יצחק בשוויס זינגר (שנולד בפולין), יוסף ברודסקי (שנולד בברית המועצות) וטוני מוריסון ואליס מונרו; ארבעה וחצי אסייתים – שני יפנים (יסונארי קוואבטה, קנזבורו אואה), אחד ישראלי (ש"י עגנון) אחד סיני (יאן) ואורחן פאמוק הוא ה"חצי", יליד ותושב איסטנבול, העיר היחידה בעולם שמשתרעת על שתי יבשות, אסיה ואירופה. ארבעה אפריקאים (ניגריה, מצרים ושניים מדרום-אפריקה).  ארבעה זוכים מדרום-אמריקה.

שש פעמים לא חולק הפרס בין 1901 ל-1950.
היהודים שבחבורה

11 סופרים יהודים זכו בנובל לספרות. פאול היזה הגרמני (1910), אנרי ברגסון הצרפתי (1927), בוריס פסטרנק הרוסי (1958), ש"י עגנון הישראלי ונלי זק"ש השוודית (1966), סול בלו האמריקאי (1976), יצחק בשביס-זינגר האמריקאי (1977), אליאס קנטי הבולגרי, שהשתקע בבריטניה (1981), יוסף ברודסקי הרוסי, שהיגר לארה"ב (1987), אימרה קרטס ההונגרי (2002) והרולד פינטר האנגלי (2005). מבין אלה רק ש"י עגנון היה גם ישראלי, והוא עשה את זה לפני 1967, לפני ששת הימים, וגם זאת במשותף עם סופרת (יהודיה) אחרת, שבמקרה גם הגיעה משבדיה.

וכה אמר ש"י עגנון בנאום קבלת הפרס בשנת 1966: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

מועמדים ישראלים דווקא היו פה ושם: יורם קניוק, דויד אבידן, ש. שלום, דויד שחר, א.ב. יהושע וכמובן עמוס עוז. אבל בפועל, דווקא שמעון פרס – אחד שאוהב לקרוא ולכתוב ספרים, אבל לא באמת "סופר", דווקא הוא כן מחזיק בבית פרס נובל (לשלום).

אבל בסופו של דבר, זהו הפרס המתוקשר והיקר ביותר בעולם הספרות.  הוא לא מבטא, פעמים רבות, את חשיבותו של סופר מסויים ולא מצליח לאתר מגמות, אבל אין חובב ספרות שלא יודע, עכשיו, מיהו אורחן פאמוק, הזוכה החדש. מה יקרה בעוד 10 שנים? שאלה טובה.  מי זוכר מיהם ומה כתבו דלדה, פרודהום, קוואזימודו?
ומצד שני, מי אינו מכיר את טולסטוי, ג'יימס ג'ויס, צ'כוב או וירג'יניה וולף?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On 12/28/2006 at 11:26

    קשה להגן על חלק ניכר מהבחירות התמוהות שציינת, קשה עוד יותר להגן על הבחירות שלא נעשו.

    פרס נובל לספרות נגוע לא אחת ביותר מדי שיקולים פוליטיים. המקרה שתמיד משעשע אותי הוא הענקת הפרס לווינסטון צ'רצ'יל שכתביו הם אכן נפלאים אבל לא בטוח אם הם ספרות. לי תמיד נדמה שהפרס ניתן לו כפיצוי על העובדה שקשה היה להצדיק פרס נובל לשלום על הישגים מלחמתיים.

    בכל מקרה, הייתי מעדיף לקרוא את הרשימה הזו לפני שנה, כשפינטר זכה בפרס משיקולים פוליטיים צרים מאוד של ניגוח המלחמה בעיראק, ולא השנה כשהפוליטיקה ללא ספק חיחלה לתהליך הבחירה אבל הפרס מצא את דרכו אל אחד הסופרים הגדולים באמת הפועלים כיום.

    כדאי לזכור גם שהשיקולים הפוליטיים למתן הפרס לפאמוק נוגעים לחופש הדיבור, למחוייבותו של אדם לאמת ולרגישות אנושית, נושאים שהם בבסיסה של ספרות טובה.

  • ד.ט  On 12/28/2006 at 11:42

    הפרס ניתן על כל סוגי הכתיבה, כולל מסות וכתיבה עיונית. ברור שצ'רצ'יל זכה בו בגלל פועלו המדיני, ולא רק (או אפילו בעיקר) כתיבתו הפורייה, אבל זכייתו לא היתה בניגוד מובהק לכללים.

    גם ראסל כמדומני זכה בפרס נובל לספרות, על כתיבה שאינה בדיונית.

  • עפרה  On 12/28/2006 at 11:43

    ולו בשביל עוד פרס נובל ישראלי- אשרינו! שידחוף לשלום ע.עוז. בועז!טוב לראות אותך שוב ועסוק כרגיל בדברים יפים, ישר כח

  • אורי  On 12/28/2006 at 11:54

    זכייתו של צ'צ'יל הייתה מוצדקת נוכח העובדה שהוא כתב את קורות מלחמת העולם השנייה בפירוט מדהים, שנים ספורות בלבד לאחר סיומה. זוהי יצירה מונומנטלית שזכתה להרבה מאוד הערכה מקצועית. אגב, תיאודור מומזן, שזכה גם הוא בפרס, הוא ביסטוריון במקצועו, ובמובן זה עבודתו נושאת אופי דומה מאוד לעבודת צ'רצ'יל.

    ברור שהפרס משקף טעמים תרבותיים ופוליטיים מסוימים. אי אפשר להימנע מזה בכל גוף בוחר שהוא. העקרון שאמור להנחות כאן הוא איכות היצירה ומידת השפעתה ולא השיוך המדיני או הפוליטי של היוצר, אבל כל עוד היצירה משובחת או משפיעה הבחירה כשלעצמה אינה ראויה לביקורת.

    ההטייה הפוליטית מזכירה, בצורה זו או אחרת, תחרויות אחרות שנושאות אופי תרבותי אך משקפות שיקולים שאינם קשורים כלל לתרבות. האירוויזיון הוא דוגמה מובהקת לכך. ואפרופו התחזית שעמוס עוז (או סופר ישראלי אחר) יזכה בפרס הנכסף רק לאחר שייחתם הסכם שלום עם מדינה ערבית כלשהי – גם זכיית ישראל באירוויזיונים של 1978-1979 יוחסה להסכם השלום עם מצרים שנרקם ונחתם באותן שנים. ההווייה משפיעה על התודעה, ובזה הרי אין כל חדש.

  • אלינור ברגר  On 12/28/2006 at 12:11

    ברטראנד ארתור ויליאם ראסל לא היה סופר מעודו. הוא היה פילוסוף וגם האיש שהשפיע באופן דרמטי על חקר המתמטיקה והלוגיקה המודרנית.

    ראסל זכה בנובל מפני שבנוסף לפעילותו המדעית הוא פעל נגד מירוץ החימוש הגרעיני והמלחמה בוייטנאם. ב-1950, כשהעניקו לו את פרס נובל לספרות, ציינה וועדת הפרס השוודית שהנובל מוענק לראסל בשל "פועלו בתחומים הומניטריים ולמען חופש המחשבה".

    חפשו את ספריו (בעברית) "כיבוש האושר", "בשבח הבטלה", "עקרונות השיקום החברתי", "הנישואין והמוסר", "הסמכות והיחיד", "נצחון ולא בנשק".

    אלינור ברגר
    מכון ויצמן למדע

  • שחר  On 12/28/2006 at 12:16

    כתיבתו של צ'רצ'יל, מהמעט שקראתי אכן ראויה לשבחים כיצירת מופת. האם די היה בה לזכות אותו בפרס נובל לספרות? קשה לי להחליט, אבל מניסיוני אני יכול להעיד שרוב האנשים מגיבים בהפתעה מוחלטת לפיסת הטריוויה הזו ומשוכנעים אחרי האמירה שצ'רצ'יל זכה בפרס נובל שמדובר בפרס נובל לשלום. המקרה של צ'רצ'יל הוא חריג גם כאשר מעמידים אותו מול ראסל או מומזן שהיו אנשים שעיסוקם כתיבה. הכתיבה, אצל צ'רצ'יל, היא הערת שוליים לביוגרפיה מפוארת בתחומים אחרים, ושוב, אין בכך לפגוע בהערכה לאיכות הכתיבה הזו.

  • רונה צורף  On 12/28/2006 at 12:35

    " רומא למען שלום " מטעם ממשלת איטליה, אפשר לצפות שגם הוא יזכה בנובל באחת מהשנים הקרובות. מאז ומתמיד הפרס לווה בתהיות לגבי הפוליטיקה השזורה בטוהר הכתיבה עצמה ובנושאיה. ככל שנושאי הכתיבה יהיו יותר הומניים, בעליי נטית יתר לזכויות אזרח, אפשר גם שואתיים ומתארי מלחמה כי אז הם ראויים יותר לפרס- כך המחליטים חושבים וכךלא צריך להיות- לא לכך בכל אופן נובל עצמו התכוון. גרוסמן אהוד מאוד באיטליה ונאומו בכיכר- רבין נותח לעומק בכל העיתונים שם, ספריו נימכרים שם בעשרות אלפי עותקים ודווקא איטליה לא עושה בעצמה מספיק למען השלום במזרח התיכון כפי שהוא עצמו אמר בגאון לפני שבוע בעת קבלת הפרס. ולנושא דתם או לאומיותם של הזוכים- לכך אין כל חשיבות בעיני, וזה לא נכון לספור את היהודים בכל מיני הקשרים- גם לא כאלה. הראשון שזכה היה עגנון, השני לפי דעתי צריך להיות אהרון אפלפלד.

  • יוסי לוי  On 12/28/2006 at 12:52

    שני מתמטיקאים שזכו בפרס נובל לספרות הם ברטראנד ראסל (שכבר הוזכר כאן בהערות) והספרדי חוזה אצ'גרי.

  • שפי  On 12/28/2006 at 14:10

    האם קראת ספרים של פאמוק ולדעתך הוא לא-משהו? אם לא (אני לא) אז היית צריך להתנסח אחרת.

    דומני (אני מתעצל עכשיו לעבור ביסודיות) שלא הזכרת את קנוט המסון כאחד מאלה שקיבלו. אז אזכיר אותו, ולא לצורך הויכוח הזה אלא כדי להמליץ עליו בכל לב ("רעב", "ויקטוריה").

    כשהמינגווי התבשר על זכייתו, הוא התקשר לסוכן שלו ואמר לו "I've got the Sweedish thing".

    מהישראליים שאתה מציין שהיו מועמדים הכי ראויים היו דוד אבידן ודוד שחר.

  • מואיז  On 12/28/2006 at 14:21

    המשוררים זוכים בגלל האיכות של שירתם, כמו שימבורסקה, מילוש, ברודסקי, נרודה, ועוד רבים אחרים. כמעט אין אף פרס נובל למשורר שאינו מוצדק מבחינה ספרותית.

    לגבי הסופרים המצב הרבה יותר פוליטי וגם יותר כלכלי וייצרי, וגם הסופרים, מה לעשות, עוסקים ונוגעים יותר בפוליטיקה מאשר המשוררים.

    אבל הפרס נובל הראוי ביותר של השנים האחרונות היה דווקא אימרה קרטש ההונגרי שחבל שאינו מספיק נקרא ומוכר בישראל.

    לגבי קפקא – הוא לא זכה כי רוב כתביו התפרסמו אחרי מותו. כנ"ל לגבי פרננדו פסואה.

  • legal alien  On 12/28/2006 at 17:37

    אני נוטה להסכים עם הביקורת שהושמעה פה. הפוסט הזה מרגיש לי מעט מאולץ, ואולי יש הסבר אחר? ואולי בשנים הראשונות למתן הפרס היו פשוט מעט נשים כותבות?
    אז נכון שהועדה כוללת שיקולים "לא טהורים", ויש לה מן הסתם הטיה "גברית אירופוצנטרית" אבל מכאן ועד ההצהרות הרועמות שלך רחוקה הדרך

  • יעל ישראל  On 12/28/2006 at 18:00

    פרס נובל, כמו כל פרס אחר, הוא עלה תאנה לתרבות מפגרת , מטומטמת וחשוכה, שמכתירה אנשים שלא תמיד צריכים להיות שם, וגם, מי יקבע מי טוב מי רע? יש בכלל כללים לטוב ולרע, איכותי וזבל?

    מכאן שכל הפרסים נועדו לקדם צרכים כלכליים ופוליטיים. סופר אלמוני, על אף שמצוין כמו קפקא, לא יכול היה לקבל בחייו, כמו שאמרו כאן, כי לא הכירו אותו אז. סופר רב מכר כמו מוריסון, ולא שאני נגדה, אני דווקא מתה עליה,זכתה, גם בגלל האפליה המתקנת, וגם בגלל שהיא מוכרת היטב את ספריה.

    כל הסיבות להענקת פרסים בכל תחומי הספרות, האמנות הקולנוע ועוד, הן חוץ ספרותיות במובהק. ולכן, אין צורך לקחת אותם ברצינות ולהתרגש מזה. מוטב היה שכל הפרסים היו מבוטלים, ותחת זאת היה מוזרם הכסף לעידוד יצירה, למתן מלגות ליוצרים, לקרנות פנסיה, ולעוד דברים חשובים באמת.

    אמה מה? בעולם השבוי בצביעות ובקונפקטי, אין לצפות ליותר.

    החכם יתרחק מכל זה כמאש.

    מעניין את התחת שלי מי זכה או יזכה בפרס נובל או בכל פרס אחר. מי שזכה באוסקר אז זה אומר שהוא במאי טוב? לא אשכח את אותה שנה בה סידני פולק זכה על הסרט השמאלצי ההוא עם סטריפ ורדפורד, שכחתי השם, וקוראססוה, שהיה מועמד על ראן הנהדר, לא זכה. על זה כבר נאמר רבות: פחחחחח….

    ונאה דורש נאה מקיים: מעולם לא הגשתי שום ספר שלי לשום פרס ישראלי, וגם לא אגיש.

  • אבי  On 12/28/2006 at 21:04

    נראה לי שאתם לא ממש מבינים את משמעותו של פרס נובל. פרס נובל הוא לא איזה פרס מריטוקרטי על הצטיינות, זו לא הייתה כוונתו של אלפרד נובל וזו היא אינה תפיסת העולם השבדית (שמה לעשות הגו את הפרס), פרס נובל הוא על תרומה לחברה ולחיים האנושיים בתחומים שונים וביניהם ספרות ולכן כתיבה ועמדות פוליטיות שמקדמות את השלום והשוויון העולמי (ערכים מוערכים ע"י השבדים ואני מקווה שלא רק על ידיהם) הן בהחלט רלוונטיות לקבלת הפרס.

  • יעל ישראל  On 12/28/2006 at 22:04

    אני לא מבינה, את הצורך האנושי להכתיר אנשים אחרים, בין אם הם מלכים או סופרים או במאים. לא אבין לעולם את הצורך של האדם להעלות אדם אחר על נס ולסגוד לו, ולצפר אותו, ולתת לו זכויות יתר.
    ואשר לעזרה לאנושות: לא שמעת על מתן בסתר? עשית משהן למען האנושות? אשריך וטוב לב, למה אתה מצפה לקבל על זה כתר ופרס? ולמה האחרים רוצים להכתיר אותך?
    זה מה שלא מובן לי כאן, וכנראה לא אבין לעולם.

  • שפי  On 12/29/2006 at 15:20

    פינטר וקאמי ובקט ועוד רבים מהזוכים נחשבים לחשובים-באמת, ולא בגלל הפרס הזה. זכותך כמובן לשחוט פרות, אבל אתה תוקף את השליח במקום את הפרות עצמן.

    לרשימת הלא-זוכים אוסיף שני ספרים שדומני שהרוב יסכימו איתי שהם מהשיאים של המאה ה-20: "מילכוד 22" (ג'וזף הלר) ו"לוליטה" (נבוקוב).

  • מואיז בן הראש  On 12/30/2006 at 15:22

    נקודה חשובה: הפרס הוא על ספרות שתורמת לחברה ולא על מצוינות ספרותית בלבד. כך אפשר להסביר כמה זכיות קצת "תמוהות".

    ולגבי יעל: היה רצוי שלא יהיו פרסים בכלל אבל יש, ויש רבים מאוד בעולם, בספרד ספרו 2000 פרסים ספרותיים בשנה, בארץ יש מעט וזה לאו דווקא לטובה. הפרסים יכולים להעניק לסופר כסף כדי שיוכל לכתוב, אמנם היה עדיף שהכסף הזה יגיע בצורות אחרות, אבל גם זה משהו.

    לגבי הנובל, אני חושב שהוא הביא כמה סופרים, ובמיוחד משוררים, לקהל רחב יותר, שלא היה מגיע אליהם, ודמובר בספרות שנקראת על ידי מעט אנשים.

    אז נכון שהרבה זכיות חסרות חשיבות והזמן יטאטא אותן אבל יש יתרון מסויים לכך ששימבורסקה היא שם שרבים מאוד מכירים ושמוכרת מאות אלפי ספרים, דבר שלא היה קורא אלמלא הנובל שלה.

    מה לעשות? זה העולם.

  • יחזקאל נסים  On 11/13/2007 at 15:32

    נובל לא מעניין מכל הסיבות שהזכרת.

    בוקר שווה הרבה יותר, וכמעט אף פעם לא מאכזב.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: