הולֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

 

אולי כהן ובועז בן השלוש. 20 בדצמבר 1966, יום הולדת בגן זהבה בחולון

 


אמא שלי שנאה הספדים בגוף שני. היא תמיד התקוממה כשהמספידים עמדו על הקבר הטרי ודיברו אל המת בלשון "אתה היית" ו"אתה היית".
 
אז לא אוֹמַר הספד בגוף שני. את מה שהיה לי לומר, אמרתי לאמי בחייה. אני רוצה לומר לכם, הנוכחים, את הדברים הבאים על אמא שלי.

 

קשה לי להגיד "היא הייתה" על אמא שלי, אבל היא הייתה באמת אשה נדירה. מיוחדת במינה.  תמיד כשאמרו לי שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים, תמיד כשקראו לי "אוּלִיה"  ככינוי חיבה, על שמה, אוּלִי, תמיד ראיתי בזה מחמאה אדירה.

כל חיי הבוגרים אני מרגיש כמו גן  שהיא נטעה בו הכל.  כל מה שאני, קיום מהלך, מרגיש וחושב, זה כל מה שאמא שלי יצרה.  היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב בגיל 4. היא השמיעה לי את מתיאוס פסיון של באך, ושירים ספרדים של כרמלה ופאקו ומוזיקה יוונית של תאודורקיס. והיא נלחמה בטירוף כדי שאוכל ללמוד לנגן, למרות שלא היה כסף לפסנתר. היא דרשה ממני חופש מחשבה ועצמאות רוחנית והתעשרות אינסופית בקריאה. בנגינה. בצפיה בסרטי קולנוע. היא לא ויתרה לי אף פעם, ועל כך אני מודה לה.

 

20 בדצמבר 1963. היום בו נולדתי. אני בזרועות אמי. 43 שנים אחר כך, ב-20 בדצמבר 2006, היא תלך מעמי

 

 

קיבלתי מכתב מחבר אמריקאי, שכתב לי:
Your mother was always on my mind
as the mother EVERY child would like to have
אמא שלך היתה צרובה במחשבתי תמיד כאמא שכל ילד היה חולם שתהיה לו.
כן, עניתי לו. אתה צודק. אין לי משפט טוב יותר כדי לתאר אותה.

אתמול, ה-20 בדצמבר, היה יום ההולדת שלי. לכבוד יום ההולדת הזה יזמתי והפקתי ערב של שירי ביאליק בתאטרון תמונע.  אמא שלי  רצתה להיות שם. היא באמת אהבה תרבות ואמנות. היא לא רק התנאתה באהבה לרוחניות. היא היתה כולה רוחניות ותרבות. גם כשהגוף בגד בה – והוא בגד בה באכזריות רבה וחסרת-פשר – ולמרות הבגידה הנוראה של הגוף, אמא שלי המשיכה לשמור על גאוותה. המשיכה להתעקש ולטעון את החיים במהות ובמשמעות.
 
אז ככה תכננתי לי את פרוייקט ביאליק, האובססיה הפרטית שלי, כמעין מתנה של עצמי לעצמי ביום הולדתי ה-43, אבל אנחנו מתכננים תכניות ואלוהים יושב למעלה ועושה את מעשיו, שלעתים קרובות מדי נבצר מבינתנו להבין אותם. והנה נשארתי בדד. יתום מאם. כמו ביאליק.
בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ

(לבדי)

 

בגן הציבורי, שכונת התקווה. 1965

 

בשעה 7:20 בבוקר היא נשמה את נשימתה האחרונה ואני הנחתי על מיטתה ורד אדום, שבשבילי תמיד מסמל את אמא שלי.  גם אחרי הניתוח הראשון היא ביקשה שנביא לה פרח להריח. כדי להריח את משמעות החיים. יופיו של הפרח. הטעם לחיים. הצבע האדום שהוא צבע החיים. היצירה. התשוקה. הסינים אומרים שלחם זה כדי לחיות, אבל הפרח הוא שיהיה בשביל מ ה לחיות.  אמא שלי תמיד טענה שכל עוד יש תרבות, אמנות, מוזיקה ואהבה – אז יש בשביל מה לחיות.

 

עכשיו אני נמצא בעולם שבו אין לי אמא.  בפועל, אני עכשיו  יתום מאם. אבל למעשה אני  אלך עד סוף חיי עם דמותה הגדולה בתוכי.  עם העובדה המיסטית המוזרה והבלתי נתפסת שמכל הימים שבשנה היא הלכה מן העולם בדיוק ביום שבו היא הביאה אותי אל אותו עולם. עד נשימתי האחרונה יום הולדתי יהיה שילוב של עצב וכאב.

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי
וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי
כך כתב ביאליק.   תמיד הזדהיתי עם תחושת היתמות והגעגוע בשירה של ביאליק. היום, על קברה של אמי, אני מרגיש ביתר עוז את  התממשותן של המלים שלו בנפשי ובבשרי.

הנה היא, בת 25, יושבת על כסא סיקסטיז ואני – רק בן שנה – עליה. ברוריה ידידה בצלאל, הילדה הדתיה משכונת בית ישראל בירושלים, שהפכה לאוּלִי כהן – חילונית, שוחרת ספרות ושירה, אמנות ונגינה, שמקיימת דיאלוג מרתק עם הדת היהודית.

 

ביאליק כתב בשירו "אמי זכרונה לברכה" את המלים הבאות: 
 
אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן

 תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל".
 

אמי הייתה צדקת שהשכינה שרתה עליה ועל כל מי שעליו פרשה את כנפיה האדירות. גם כשהיתה מרותקת כבר לכסא גלגלים היתה בה אותה הדרת-מלכות מזרחית גאה, שמתעקשת להמשיך ולמצוא שירה וצלילים וסרטי קולנוע ישנים להעמיק בהם ולהתעשר מהם.

 

ליד הפסנתר. אמא ואני

 

בכל יום הולדת שלי היא התקשרה, תמיד בבוקר, תמיד בשעה שבה יצאתי לאוויר העולם. בבוקר יום הולדתי ה-43, ה-20 בדצמבר 2006, היא הלכה מעמי.

 

הולכת את מעמי / ח. נ. ביאליק

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי  – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קַן-הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוּקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד כְּחֶסֶד אֵל עַל-רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

 

ועוד: דבי סער "אם יש גן עדן" – על אמא שלי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avha  On 12/22/2006 at 0:00

    ריגשת אותי מאד.

    משורר נוסף שהספיד את אימו בשיריו באופן שקשה לשכוח הוא יהודה עמיחי.

    זכורה לי רק התחלה אחת – "אמי אפתה לי את כל העולם עוגות מתוקות."

    ואת זה אתה כתבת:
    "כל חיי הבוגרים אני מרגיש כמו גן שהיא נטעה בו הכל. כל מה שאני, קיום מהלך, מרגיש וחושב, זה כל מה שאמא שלי יצרה."

    יפה כל כך.

  • דודו  On 12/22/2006 at 1:17

    רואים בתמונות את עיניה הטובות.
    תנחומי

  • ניר  On 12/22/2006 at 1:22

    מרגש מאד מאד.
    משתתף בצערך בועז.

  • רוני  On 12/22/2006 at 6:48

    כמה יפה שגם על הקבר שמרת על כבודה ורצונה. חיים אמיתיים, עמוקים, משמעותיים, הם חיים שבהם ניתנה אהבה ללא מצרים וניתנו חיים והיתה שמחה וחיוך ויצירה. איזו מורשת מהוללת ונפלאה הותירה לך אמך.

  • שרון רז  On 12/22/2006 at 6:49

    שוב ריגשת מאוד, מאוד עצוב, אבל אתה תחיה איתה בתוכך לאורך כל הדרך שעוד לפניך

  • סנדי ש.  On 12/22/2006 at 13:59

    מרגש מאוד. מבכיא

  • שרון  On 12/22/2006 at 15:14

    אותן עיניים, אותו מבנה פנים, פשוט ….

    ההורים שלנו לא נהנו בכלל מהסיקסטיז, הא? איפה הפרחים, איפה וודסטוק

  • אמירה הס  On 12/22/2006 at 15:24

    מרגש. עצוב מאוד. משתתפת בצערך. יהי זכרה ברוך.

  • רן  On 12/22/2006 at 15:56

    משתתף בצערך

  • E  On 12/22/2006 at 16:00

    עצוב. משתתף בצערך.

  • אלינור ברגר  On 12/22/2006 at 16:23

    ושוב, איך ביכולתך הגאונית ויוצאת הדופן אתה מצליח להפוך את האישי ביותר והפרטי ביותר – לסוג של דימוי אוניברסלי, שנוגע בכל אדם באשר הוא…

    איתך באבלך.
    אלינור

  • Jack ,Brooklyn N.Y  On 12/22/2006 at 16:33

    it just came out from the heart:
    i always admired your mother and concidered her as my 2nd mother through my early 20's.

    I felt her love and respect to me more then my own mother.

    I still have very vivid pictures of your family in my mind and it always brings joy and calm to my heart.

    I'm lucky you entered my life…so i could have a chance to meet a person like your mother..

  • זוטא  On 12/22/2006 at 18:04

    משתתפת בצערך

  • שלום  On 12/22/2006 at 19:23

    בועז, אין מילים לנחם. מרגש ומצער עד דמעות.

  • אביבה  On 12/22/2006 at 20:13

    אשה יפה, מרשימה, חזקה ומפזרת השראה. אכן נתברכת, בועז, וכמוה גם אתה מפיץ ומפזר אור של ידע ואהבת התרבות.
    מאחלת לך ולמשפחתך שלווה והשלמה.

  • ימימה  On 12/22/2006 at 22:03

    זכות גדולה יש לאישה שככה מספיד אותה בנה. היא בוודאי היתה אישה מיוחדת במינה.

  • דורון  On 12/22/2006 at 23:43

    הנחמה בידיעה שזכיתם אחד בשני לאורך 43 השנים האחרונות.
    משתתף בצערך.

  • ח ל י  On 12/23/2006 at 10:00

    כמה היא סביבך בצילומים ילדותך. היד שלה חופנת אותך, המבט שלה שמח.ומאיר ומלא שמחה
    ונראה סוג של בטחון פנימי ומלאות. אובדך וכאבך
    שלך הם ואנחנו רק יכולים לנסות לתת לך חומה וירטואלית של אמפטיה וחיבה.תנחומי.

    פחד אלוהים

  • רחלי  On 12/23/2006 at 11:31

    כל כך הרבה אהבה ויופי ממנה אליך וממך אליה. כל כך עצוב ומדמיע. אשריכם על ארבעים ושלוש שנים משותפות. מקווה שתמצא נחמה.

  • סתיו  On 12/23/2006 at 12:16

    אני חושבת על הספדים, ועולה בראשי ההספד הידוע של ביאליק:

    אחרי מותי ספדו ככה לי:
    "היה איש – וראו: איננו עוד;
    קדם זמנו מת האיש הזה,
    ושירת חייו באמצע נפסקה;
    וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
    והנה אבד המזמור לעד,
    אבד לעד!

    והנה, אתה, כותב שהמזמור לא אבד, והשירה לא נקטעה באבה, והאיש לא איננו; הרי הוא, היא, כאן, בתוכך.
    כך זה אמור להיות, נדמה לי. דבר לא נפסק, הקטיעה היא טכנית, מטריאליסטית, אבל האמת והתמצית נשארות בנו. חיות ומחיות בתוכנו.
    הלוואי ותדע רק חיים.

  • רונה צורף  On 12/23/2006 at 13:32

    האם היא באמת בחרה למות ביום הולדתך ?
    האם אצרה את נשימותיה האחרונות עד יאיר בוקרו של יום הולדתך ?
    האם ניתנת לנו בחירה בכלל, בחיים ? במוות ?
    מעתה תחגוג את הולדתך בשמחה מהולה בעצב, והרי אלה החיים בהתגלמותם- כל דבר הוא ההפך שלו- כל שקר הוא אמת, כל עצב מגדיר שמחה, בכל טוב יש רע. אם היינו חיים בעולם שכולו טוב- לא היינו יודעים שטוב לנו !!!
    שברת את לב כל הנוכחים בלוויה- כאן אני נישברת שוב- אשה שכל כך מזכירה את אימי- גם במראה, גם בתכונות, והפחד כבר מתחיל להזדחל…
    שמעתה יהיו רק בשורות טובות ושלא תדע עוד.

  • קוראת  On 12/23/2006 at 15:26

    תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים
    ותנוח על משכבה עדן.
    משתתפת בצערך.

  • מרג'  On 12/23/2006 at 18:23

    משתתפת בצערך

  • נועה  On 12/23/2006 at 22:55

    לבועז היקר
    משתתפת בצערך. כתבת נפלא, ןבמיוחד אהבתי את צירוף התמונות המראות אתכם יחד. היא נראית כה מלאת חיים, כפי שבוודאי אתה רוצה לזכור אותה.
    כשמלווים אנשים בסוף חייהם ובמחלתם, וכשמלוים אותם אל מותם, עסוקים בעצב בגדול של הרגע, ושוכחים את העובדה שהיו להם חיים מלאים, עשירים, עם תשוקות, רצונות, חוויות. היה מאד יפה בעיני שתיארת אותה כפי שהיתה לאורך שנות חייך.
    בתיאוריך היא הזכירה לי את אמא של אליאס קנטי בטרילוגיה שלו. נדמה לי שבספר השני.
    יהי זכרה ברוך.

  • מיכה  On 12/24/2006 at 9:11

    לפעמים נדמה לי שכשאתה עובר בצמתים של החיים, כל העולם עובר איתך. כאילו העקבות שלך במקומות הצחיחים חיוניות לכולנו, נוסכות איזושהי נחמה שכשאנחנו נעבור שם נמצא טיפות מים שהשארת לנו.

    כל לידה מפעילה שעון עצר של יתמות. לא כל אמא וילד משכילים ליצור שותפות כל כך חזקה. אני מקנא בך על מזלך הרב. מתנה כל כך גדולה כמו שקיבלת לעולם לא ניתנת לתגמול. אפשר רק להעביר אותה הלאה, לילדים שלנו.
    מיכה

  • טלילה שיר  On 12/24/2006 at 16:08

    .משתתפת בצערך. שלא תדע עוד דאבה

    טלילה שיר

  • מיכאל  On 12/24/2006 at 21:32

    "כל עוד יש תרבות, אמנות, מוסיקה ואהבה – אז יש בשביל מה לחיות"
    תזכור בועז, ותחייה!

  • כהן בכור א  On 12/25/2006 at 0:32

    כל עוד יש תרבות אמנות מוסיקה ואהבה אז יש בשביל מה לחיות

    כי חצוי העולם, כי הוא שנים,
    וכפולה היא המית מספדו,
    כי אין בית בלי מת על כפים
    ואין מת שישכח את ביתו.

    ובלי קץ אל ערי נכאינו
    יושבי חושך ותל נבטים
    נפלאים , נפלאים הם חיינו,
    המלאים מחשבות של מתים
    נתן אלתרמן שמחת עניים שירים משכבר
    תודה לך אולי יהיי זיכרך ברוך ונצור בתוכנו

  • ליה  On 12/25/2006 at 14:37

    יופיה ניבט מעיניך
    הטוב והחוכמה נבלעו
    עם החלב שזורים
    מילדות לבגרות
    מתמימות לפיכחות
    דרך נתיבים
    של אהבה
    עטפו זרועותיה אותך
    מבפנים
    מפזרים תרבות ועושר רוחני.
    הלכה אמך מעמך בהולדת
    נשמתה עלתה לקול צלילים
    אך נשארת
    בך
    כחותמת צרובה בבשר
    קורנת אור
    ממך.
    אתה תקום
    תקום
    ותמשיך לזהור את אורה
    בכל אשר תלך.

  • קובי  On 12/26/2006 at 0:45

    מעומק הלב, שלא תדע עוד צער

  • עפרה  On 12/26/2006 at 8:27

    האושר שופע מכל תמונה.
    אין יופי יותר קורן משל אמא
    ובאמת היא היתה מקסימה. אשריך. ואשריה. משתתפת בצערכם

  • נעמה  On 12/27/2006 at 16:45

    משתתפת בצערך העמוק.
    אמך הייתה אישה יפהפה. ניכר שאהבה גדולה מילאה את חייך.
    שלא תדע עוד צער.

  • עליזה לוי  On 12/27/2006 at 22:44

    בועז,

    קבל את תנחומי עם מות אימך. עקבנו אחרי מחלת אימך, ליווינו את ימיה, את לבטיך, את כאבך. לא היינו לידך כדי להגיד לך "חזק ואמץ ואל תחת", אבל עמדנו לצדה של לילי – שהיתה זקוקה לתמיכה גם היא.

    הדתיים אומרים "המקום ינחם אותך", ומתוך ניסיון – לא המקום ולא אף אחד ינחם באמת. הנחמה לא מחליפה חיבוק והמקום לא יהיה תחליף לחיוך של אם. ללטיפה.

    במשך הזמן, תלמד (כמו כל אלה שחוו יתמות) לחיות עם הזכרונות. הם יהיו צל שלך, ויהיה זה כאילו רק עכשיו היא הלכה. היא תמיד תלך לצדך ואתה תחייך, כי היה לך הכבוד לחיות איתה ולצדה 43 שנים.

    בועז, העבר את המורשת שלה לקארין ולשירה, בנותיך. הן השלשלשת הנמשכת. הן החוליות במורשת ובאהבה שקיבלת. חזק ונתחזק. למען מה שהיה לך ולכבוד מה שיהיה, כי החיים יפים וזכור כי החיים כוללים גם את המוות.

    חייה בטוב ויש לך 3 נשמות בבית שחיות לאורך.
    האר להן ולך את הדרך. אור מתוך האהבה והכאב ולכבוד העתיד.

    עליזה

  • פוטנציה  On 12/28/2006 at 10:26

    משתתפת בצערך, בחרה ללכת ביום מיוחד, ביום ההולדת שלך, תהיה איתך תמיד

  • יעקב בוצ'ן  On 12/28/2006 at 12:02

    אימא שלי הייתה המזכירה של ד"ר מנגלה באושוויץ. וגם הייתה עושה לו מניקור. פעם אחת שאלתי אותה: למה לא תקעת לו את המספריים בעיניים? אולי היו הורגים אותך, אבל אולי גם היית מצילה עשרות אלפי יהודים…

    היא הביטה בי – באותו מבט שביני לביני הייתי מכנה אותו, מבט הלא ייאמן – ואמרה לי בשקט, ביידיש: "הוי, בן יקר. אתה לא מבין כלום. הם גנבו לנו שם את השכל".

    ואת זה אמרה לי אישה שהייתה פסנתרנית מחוננת במקהלת הצבא האדום ועד גיל שלוש-עשרה לא ידעתי כלל שהיא מנגנת.

    שְֹמַח בחלקך שהייתה לך אימא עם שכל. עם רגש. עם אהבה. עם התמסרות.

    כי אני את אימא שלי בכלל לא הכרתי.

    י. בוצ'ן

  • יגאל סרנה  On 01/02/2007 at 14:33

    צ'דרון מצטטת אימרה ש"להיוולד זה להעלות על סירה קטנה שיוצאת לים כדי לטבוע".

  • אסף שפריר  On 01/07/2007 at 17:58

    אני משתתף בצערך

    אני בטוח שאמך גאה בך ועל פי דבריך ברור שאתה גאה בה.
    קשה אבל חשוב לזכור זאת בזמן כואב זה

    אסף

  • עלית  On 05/18/2007 at 9:25

    חיפשתי הגדרה במנוע חיפוש לפסיון של מתיאוס והגעתי להספד שלך.
    ריגשת אותי עד דמעות
    ……
    צר לי על אימך למרות שאני כותבת יותר משנה למלאת מותה.
    אתה בוודאי לא בודק את התגובות שלך יותר
    חבל רציתי לשאול אותך
    יותר משנה אחרי איך אתה עכשיו?
    לחיות את החיים במלואם!
    אמן

  • בועז כהן  On 05/18/2007 at 12:16

    אמא שלי נפטרה ב-20 בדצמבר 2006.

    בעוד חודש וכמה ימים תמלא חצי שנה למותה.

    תודה על המלים, עלית.

  • שי טוחנר  On 05/20/2007 at 14:30

    וכמובן, כתוב היטב, אבל זה לא חדש אצל בועז…

    שי

  • דבי  On 05/25/2007 at 8:39

    אותה זכיתי להכיר, כתבתי על אודותיה מילים אחדות אליהן קישרת במילים "אותה הדרת-מלכות מזרחית גאה". כתובת הלינק שונתה, והיא מעתה:
    http://www.debbiesaar.com/28477/December2006
    אני נזכרת באוּלִי לעיתים תכופות ומתגעגעת. האזנתי להקלטה שלה שהעלית לפני ימים אחדים והתרגשתי מאוד לשמוע את קולה. היא חסרה לכל מי שזכה להכיר אותה.

  • רמי, הרצליה  On 09/09/2007 at 21:15

    הגעתי לכאן במקרה …
    הצצתי ומאד התרגשתי. תודה על כך ששיתפת.
    שלא תדע צער

  • אפרת  On 09/21/2007 at 23:56

    בועז יקר,
    נקלעתי לכאן קצת במקרה.אך במחשבה נוספת אמא הולכת איתי בימים האחרונים עד כדי שאתמול פשוט יצאתי באמצע העבודה ונסעתי אליה. אני מבקרת אצלה הרבה, למרות שאני אדם חילוני , למקום בו היא קבורה יש משמעות וחשיבות עבורי. למרות שתמיד ידעתי בתוכי עד כמה היא מיוחדת, חושבת שאפילו היא לא ידעה כי היה בה משהו שהפך אותה לאמא שניה עבורי. הרבה יותר מטיבה, מכילה, קשובה מהאם שילדה אותי.
    היא באמת היתה אשה גדולה מהחיים, למרות שהחיים דרו אצלה כל כך בהרמוניה, השגרה עם הנשגב. השניצל הדפוק דק דק, מרק השעועית הנפלא, לצד הכתיבה מלאת הרגישות שלה והעניין האין סופי שלה באדם וביצירתו גדולה כקטנה.
    היא לימדה אותי, שלעיתים טוב להדחיק כשאין באמת סיכוי לרפא את הכאב, כי תמיד ישנם דברים נפלאים שניתן להאחז בהם והם מספקים לנו תקווה
    ובכלל שיש אנשים טובים, חכמים ומלאי אהבה ורוך דווקא במקומות שאנו לא מצפים למצוא .
    בטוחה שהשנה הזו עוברת עליך עם חסר אדיר, והמוני זיכרונות וכמיהה.

    שמור על עצמך, על גוץ ואבא,
    אפרת

  • מיכל גזית  On 09/04/2008 at 0:00

    היא היתה אישה כל כך יפה

    ואתה איש כל כך יפה

    החיבור ביניכם כל כך חזק. ומיוחד

    התמונות מראות סימביוזה וספייס גם יחד,

    באותה תמונה עצמה

    המילים שלך חודרות עמוק לנשמה

    כנראה שמשם הן יוצאות

    שתהיינה המילים הנפלאות שלך מוקדשות לדברים שמחים יותר

    חיבוקים ואהבה

  • עמרי שמואלי  On 12/19/2009 at 21:29

    28.11
    זהו התאריך שלי.
    אמי נפטרה מסרטן ב 28.11.1999 בהיותי בן 23
    שנתיים לאחר מכן פגשתי בחורה, קיבוצניקית כמוני, שהייתה לחברה שלי וגרנו יחד כשנתיים וחצי עד שהחלטנו להיפרד.
    יום ההולדת של הבחורה חל ב-28.11.
    התיעצתי עם נומרולוגית לפשר הישנות התאריך, והיא אמרה שזוהי סגירת מעגל.

    נעמה הזכירה את אמי בהרבה מובנים וכשם שהיו לי קשיים בתקשורת עם אימי במשך שנים רבות, היו לי גם קשיים עם הזוגיות הזו
    הייתי צריך לעבור תהליך. להתקרב, להתרחק, להביט מזוית אחרת ולהבין, שאמא שלי אהבה אותי כל כך – שהיא חנקה אותי ומנעה ממני את החופש
    נסגר מעגל

    לאחר שנפרדתי מנעמה ירדתי לספרד, שם חייתי כ 3 שנים. בשנה האחרונה גרתי בבית על המצוק שמעל הים. בית חלומי שפשוט התרגשנו כל יום מחדש מכך שאנחנו גרים בו -ממש על הים. חוזה השכירות של הבית שלי על הים נגמר ב 28.11.
    שום דבר אינו מקרי בעולמנו.

    ברוריה -אולי- כהן זצ"ל הייתה בת דודה של אבא שלי.
    ואולי האהבה הכל כך גדולה שלי למוזיקה קשורה גם היא למשפחה?

  • משה  On 01/26/2010 at 18:43

    בועז שלום,

    הגעתי לכאן במקרה, בחיפוש אחר חומר אודות השיר "הולכת את מעמי" עבור התלמידים שלי.
    מכיון שההספד שלך הוא אחד הכנים, האציליים והמרגשים שפגשתי לא יכולתי שלא להגיב לך.

    אשריך שזכית לאם שכזאת.
    ותודה,
    משה

  • ימי הולדת  On 08/24/2011 at 9:38

    זה בטח מדהים לראות את כל התמונות הללו מלפני עשרות שנים שחלפו.. במיוחד להחזיק את התמונות האלו בידיים ולהרגיש את הריח שלהם, וגם לדעת שאימא שלך החזיקה אותם גם… היום אין את זה כבר כי הכל עבר לתעשייה אלקטרונית.. גם אני נורא אוהבת לראות את התמונות שלי מימי הולדתי או יום ראשון בבית ספר ועוד… ואימא שלך פשוט מדהימה!

  • David Liphshitz  On 07/27/2017 at 13:08

    אכן חוויות דומות… רק מספר שנים מועט אחורה בזמן.

  • David Liphshitz  On 07/27/2017 at 13:11

    אכן חוויות דומות… רק מספר שנים מועט אחורה בזמן.
    וגם, כנראה שכל אחד צריך "זמן ספרד" מתי שהוא. שלי היה במדריד. הכי רחוק מהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: