עולם שלא קיים: "טימוּר וחבורתו" ו"המתופף"

 

ברשימת הספרים המרגשים שקראתי בחיי שמור ל"טימור וחבורתו" מקום של כבוד. זהו עולם של תמימות, דאגה ואהבה. עולם של יתמות ושל מלחמה. עם טלפון אחד בכל העיירה. חלבנית וחתול ג'ינג'י, גן גדול שמשתרע סביב הבית, עם מחסן מכוסה אזוב וריחות של ענבי-שועל, מרגניות ולענה. האחיות ז'ניה (הצעירה) ואולגה הבכירה נותרו מאחור בבית. הן יתומות מאם – ואביהן, שמגדל אותן, מפקד חטיבת השריון אלכסנדרוב, לא היה בבית כבר שלושה חודשים. הן מחזיקות לבד את הבית, והמצב הזה לא נדיר בעיירה שלהן. בתים רבים נותרו מוחזקים בידי הנערים והנשים בלבד.

אחת הסצינות הראשונות בספר היא של אולגה היפה, היושבתו עם האקורדיון שלה, ושרה שיר געגועים לאבא שלה:

לוּ אֶרְאֶה אוֹתְךָ עוֹד פַּעַם

בְּמָטוֹס תַּמְרִיא כָּרַעַם, אֲצַפֶּה לְךָ עַד בּוֹש, בְּעוֹלָמִי כָּבָה הָאוֹר

חֲזוֹר אֵלַי, חֲזוֹר

הִנֵה הִמְרֵאתָ לַמָרוֹם

אֲחַכֶּה לְךָ יוֹם יוֹם…

קשה להסביר את השפעת השורות הפשוטות האלה על נפשי, כשקראתי את זה בגיל 10, במהלך מלחמת יום הכיפורים. אני זוכר בבהירות חדה את אביה של אולגה מגיע למוסקבה, לשעתיים של חופשה בלבד, ואת טימור פורץ את המחסן של הדוד שלו, כדי להוציא משם אופנוע גדול, להתניע אותו ולקחת את אולגה את כל מאה וחמישים הקילומטרים עד מוסקבה, כדי לראות את אבא שלה לדקות ספורות. טימור הנועז, שמקבל החלטות "לא חוקיות" בשם האחווה והאהבה. חבורת הילדים שמתאספת סביבו, כדי לעזור ולשפר את חיי הנשארים מאחור, בעורף.

***

אַרְקָדִי גַיְדָר היה קצין בצבא הרוסי וסופר ילדים מחונן. האיש הצעיר הזה כתב שתיים מהנובלות המרטיטות ביותר שקראתי אי פעם. "טימור וחבורתו" ו"קורותיו של המתופף".

נולד בשם ארקדי גוליקוב. בגיל 14 כבר הגיע לגובה 187 ס"מ ותרגילי ההתעמלות הרחיבו את כתפיו וחיזקו את שריריו. כשהתייצב בלשכת הגיוס איש לא חשד שהבחור החסון רק בן 14. באירופה השתוללה מלחמה עקובה מדם. גידר גוייס, נלחם ובגיל 17 כבר הפך למפקד פלוגה. בגיל 20 נפצע בקרב ושוחרר מהצבא עם פנסיה לכל החיים.

הוא החליט להשקיע את שארית חייו בכתיבה. "אתם מבינים?", הסביר מאוחר יותר, "כששירתתי בצבא הייתי עדיין ילד, ולכן אני רוצה לספר לילדים על החיים שלי שם, איך זה התחיל ואיך זה נמשך ונגמר. הרבה מאוד ראיתי בנעוריי והרבה יש לי לספר".

הגבר בן ה-20 הפך לסופר ילדים שחתם על יצירות בשם אַרְקָדִי גַיְדָר. כתב בקצב של ספר אחד לשנה. "בית הספר", "כותב לכם מארצות רחוקות", "יהי אור", "הספל הכחול", "מפקד מבצר השלג", "קורותיו של המתופף". ספרים קצרים, מחולקים לפרקים וכתובים היטב, רוויים במתח והומור, שהפכו אותו למפורסם ואהוב בקרב מי שגדל בברית המועצות בין שתי מלחמות העולם.

ב-1941 החליט גידר שהוא לא יכול לשבת בבית, כשצבאות גרמניה מחוללים הרס וזורעים מוות וחורבן. הוא סיים את כתיבת הספר החדש, "טימור וחבורתו", לבש את המדים הישנים שהיו תלויים בארון, סגר את הדלת והבטיח לחזור אחרי המלחמה. בדרך לחזית עבר אצל המו"ל שלו והשאיר לו את צרור הדפים.

הוא לא חזר הביתה. גידר נפל בקרב בחזית אוקראינה. הוא לא זכה לראות את הספר האחרון שלו, "טימור וחבורתו", הופך ללהיט ענק בקרב בני נוער ברוסיה ומתורגם תוך זמן קצר ל-27 שפות זרות (ביניהן עברית), כשהוא משפיע עד כדי כך, שבעולם הוקמו "חבורות טימור" של נערים מתנדבים למען אזרחים. בישראל תורגם מרוסית בידי דוידה קרול ב-1970 ויצא בהוצאת "מסדה", בכריכה המאגדת גם את הנובלה הנפלאה "קורותיו של המתופף".

 

 

גם הנובלה השניה שבכרך הזה, "קורותיו של המתופף", עוסקת בעולמו של נער יתום מאם, שאביו מעל בכספי ציבור ונכלא והוא נשאר לבדו, מסתבך בפרשיית פשע וריגול בעיר אחרת – במאבק בין טוב ורע ובמרחק הברור שבין האצילות והנדיבות לבין האכזריות והחומרנות. כך מתחיל הסיפור:

"אמי טבעה ברחצה בנהר וולגה ואני הייתי אז רק בן שמונה. מרוב צרה ועצב עברנו לגור במוסקבה, אבי ואני. הוא אהב אותי מאוד, אבל כעבור שנתיים נשא אבא לאישה נערה יפה".

כאן מתחילה העלילה להסתבך ולהתפתל.

האם במציאות הקיימת יש עוד בכלל ילדים שיכולים להתחבר לשתי הנובלות בטעם-של-פעם והמקסימות כל-כך של ארקדי גידר? הספר לא יצא שוב בעברית והמהדורה היחידה שלו מ-1970 אזלה ולא הודפסה עוד. מדי פעם אפשר למצוא איזה מוני מוכר  שמציע את העותק שלו למכירה, אבל בסך הכל מדובר באקזמפלר נדיר.

עולים מרוסיה נדהמים כשאני שואל אותם על היצירות ויוצרן. "הוא מאוד רוסי", הם אומרים. "ברוסיה כל ילד מכיר אותו". וחבל לי שמעט מדי מכירים אותו כאן. כמו במקרה של "חורשת לבנים" ו"העלמות מוילקו" (שתי נובלות מעולות ומטלטלות של הסופר הפולני-אוקראיני ירוסלב איוושקביץ, שיצאו ב"עם עובד" לפני שנים רבות) – גם "טימור וחבורתו" ו"קורותיו של המתופף" הם שרידים מעולם שאבד, ולפחות לחלק מערכיו היפים והנאצלים אני מתגעגע מאוד.

טימור וחבורתו. הסרט

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  ביום 12/13/2006 בשעה 17:26

    ועל הקישור.

  • עפרה  ביום 12/14/2006 בשעה 10:24

    יש לי תרוץ ללכת לשם שוב.. אם אתה רוצה לקרוא עם הבנות שלך את ספרי הילדים הכי יפים בעולם- (. ולא רק ילדים כמובן)

    מיו מיו שלי" של אסטריד לינדגרן (כן, בילבי, אבל לילדים יותר גדולים)
    ו"האחים לב ארי" של אסטריד הקוסמת גם

    מומו- של מיכאל אנדה

    חוויות מופלאות

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: