שחור, כמו חמור, מאלפים בינה במקל

 

בדצמבר 1976 חגגתי בר-מצוה, בבית הכנסת המרוקאי בגני תקוה וגם בבית הכנסת הפרסי בשכונת נוה-צה"ל – כדי שכל אגפי המשפחה יהיו מרוצים –  והייתי ילד מזרחי קטן בחליפה גדולה מקטיפה של "פפקו", שנרכשה ברחוב נוה-שאנן בתל אביב, בלב לבה של התחנה המרכזית הישנה, מתחת לקולנוע "מרכז" שהקרין ברצף, מעשר בבוקר ועד חצות הלילה, סרטי פורנוגרפיה של שנות השבעים, סרטים מלבבים כמו "הסטודנטית השבדית" ו"הפה הלוהט", ושמעתי שירי מצעדים בטרנזיסטור קטן ואדום וגם את "שירים ושערים", ובני טבק הבקיע באותה שבת בר מצווה שלי את השער היחיד במשחק, לרשתו של חברו הטוב אבי ליברמן, השוער של בית"ר ת"א, ומכבי ת"א ניצחה 0:1 וסימנה עוד שלב בדרך לדאבל בלתי נשכח, ואני הייתי נבוך בקרב כל האנשים השמחים שבאו לברך את חתן הבר מצוה, ברחתי אל חדרי הקטן בשעה שאבא שלי חבוש בכיפת קטיפה פרסית כחולה לחץ ידיים למברכיו ואמי היתה כה יפה, זוהרת ומאושרת – רק בת 36 ועדיין בריאה ועומדת על רגליה, וכותבת תסריטים לתכנית "למשפחה" במחלקה לערבית של הטלויזיה הישראלית

 

ימים רחוקים, הילדים רצו בדשא למטה, בין טיפות הגשם הדק והרך, ואני הלכתי איתם – כשסבתא שלי הגישה על מגש נחושת גדול וממורק את כל מעדני המזרח. אותו מזרח שהיה קרוב ללבי אבל ניסיתי להרחיקו מעלי בכוח. רציתי להיות אנגלי. אירופי. תל אביבי. כל דבר שהוא לא ילד מזרחי מהפרברים.

 

אלה היו השנים שבהן ניסיתי להימלט בכל מאודי מהמזרחיות. מואיז בן הראש כותב יפה על מנחה מרוקאית של ארז ביטון ועל הנסיון להגחיך אותה – נסיון שכשל לחלוטין. אני יודע שאני ראיתי בשירה הזו של ביטון משהו מושך ודוחה גם יחד. זה היה לי נעים אבל מפחיד. יותר מכל דבר אחר רציתי להיות…לא מזרחי. בבית הספר וגם בתיכון אמרו לי "אתה שחור, אבל שחור עם ערכים", אמרו ש"אתה מזרחי, אבל יש לך דיבור של אשכנזי". אמרו "תשים טלק על הפנים, זה לא מתאים לך הצבע". אמרו כל מיני דברים. אהבתי את יונה וולך  ואת פינק פלויד. לא יכולתי לאהוב אז את ארז ביטון.

 

 

 

 

אני אני

שהרחקתי עצמי

הרחק אל תוך לבי

שכשהכל היו ישנים

הייתי משנן

הרחק אל תוך לבי

מיסות קטנות של באך

ביהודית מרוקאית

 

("דברי רקע ראשוניים", ארז ביטון)

 

 

כשכשלתי בלימודים, זימנו את ההורים שלי לשיחה ושאלו את אבי:

"אתה מכה אותו?"

ואבא הזדעזע: "חס וחלילה, חס ושלום…למה??!"

והיועצת המשיכה ושאלה ברצינות: "אבל אצלכם…מרביצים.."

ואבא, הלום והמום, רק ענה לה בעדינות מתנצלת: "מעולם לא הרמתי על הילד  יד, השם ירחם!".

אז נקראתי אני פנימה, והיועצת אמרה: "אבא אומר שהוא לא מכה אותך, אבל אולי זאת הבעיה. שהוא לא מכה אותך!" – ללמדך ששחור, כמו חמור, מאלפים בינה במקל.

פניו של אבי אדמו מאוד אבל הוא לא אמר דבר. גם אמי לא. הם היו מבויישים מכך שהבן שלהם לא מצליח בלימודים ואני הייתי אכול צער על כך שאני לא מגשים את חלומם ומגלה ענין דווקא במוזיקה ובסרטים, ולא בהכנת שיעורי-בית.

 

בסוף אותה שנה כתבה המחנכת משפט או שניים לכל אחד מהילדים. לי היא רשמה: "לבועז, בתקווה שישתפרו יחסיך עם ההורים".  לא ברור מדוע. לא הבנתי אף פעם למה. נשאתי את העלבון בדממה.  בינתיים הליכוד זכה בבחירות, הברירה הטבעית הוציאו אלבום בכורה שגם אשכנזים אהבו לאהוב, והוציאו עוד תקליט בהופעה חיה "מחכים לסמסון", ואני בכלל אהבתי רוק מתקדם וג'אז מלנכולי ואת מאיר אריאל ושלום חנוך ואת יוהאן סבסטיאן באך – ולא הייתי מוכן לשמוע בכלל או לנסות לאהוב את הברירה הטבעית ובטח ובטח שלא להודות בכך שאני מכיר מצויין את "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון, או את שירת האספלט המסעירה של רוני סומק. 

 

אז הנה, אני חוזר עכשיו לארז ביטון. האיש שכתב את השיר על זוהרה אלפסיה, זמרת החצר של מוחמד החמישי, ברבאט, במרוקו. האשה שאומרים עליה, כשאשר שרה, לחמו חיילים בסכינים לפלס דרך בהמון, כדי להגיע אל שולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה.  הכוכבת האדירה שעלתה לישראל, והפכה כאן לנתמכת סעד, ליד הלשכה באשקלון, שכונה ג'.

 

ביטון כתב על דיזנגוף, ה-רחוב הישראלי של שנות השבעים. דיזנגוף והפרוורים הם שני הקצוות המסמלים את ההתמודדות בין שתי התרבויות. אני אהבתי את דיזנגוף וחלמתי להיות תלמיד בית ספר תיכון באירופה, כמו ששר שלמה גרוניך, או לפחות בתל אביב המופלאה, שנראתה לי כמו ניו יורק – לבנה ומעטירה, אשכנזית ומתקדמת, רחוקה מאוד מאוד מבית הכנסת, מהברירה הטבעית, מויקי שירן הכותבת היפה, מדויד בן שטרית הבמאי הזועם ומיוסי שילוח השחקן, האיש האהוב, חברם של הוריי ומושא-לעגם של המבקרים וגם מארז ביטון. מאוחר יותר, הרבה יותר, הבנתי את מה שאמר לי שילוח בביתו ביפו, אחרי שניגב את דמעותיי המרות:

תוכל לצאת מביתך, אבל לא תוכל להוציא את ביתך ממך.

 

…בשעה אפלולית

בחנות בדיזנגוף

אני אורז חפצים

לחזור לפרוורים

ולעברית האחרת"

 

(שיר קניה בדיזנגוף, ארז ביטון)

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש.  On 12/09/2006 at 17:41

    בועז, פוסט מרגש וחשוב מאוד, טוב שהעלת אותו.

  • סנדי ש.  On 12/09/2006 at 20:39

    "למשפחה" זו התוכנית עם לילית נגר?

  • בועז כהן  On 12/09/2006 at 20:46

    'למשפחה' – מגזין שבועי ששודר בין 1969 ל-1980 במסגרת שידורי הטלוויזיה בערבית.

    המגישות היו גלוריה סטיוארט ולילית נגר.

  • סנדי ש.  On 12/09/2006 at 22:09

    אז זה מה שזכרתי (-:
    אמא שלך כתבה תסריטים לתוכנית, מגניב (-:

  • אתה יודע מי  On 12/09/2006 at 23:42

    זה פוסט מצויין. כלומר, כבר ניסחתי שתי תגובות שונות ולא שלחתי אותן בסוף. אני פשוט מסתובבת עם הסיפור הזה שאתה מספר על השיחה עם המורה ואבא שלך כל הערב מאז שהפוסט עלה, וזה כ"כ מרתיח ומדכא אותי, כל המשמעויות של זה והשלולית הגזענית הזו שאנחנו, אנחנו מכל העמים חיים אותה, שקשה לי בכלל למצוא מילים לתאר כמה זה מתסכל.

  • שפי  On 12/10/2006 at 1:20

    הקטע עם המכות הוא מדהים, לא יאומן כי יסופר. זה אמיתי או שהמצאת?
    השיר הראשון של ארז ביטון הוא יפה מאוד.
    גם באך זה יפה:
    http://www.geocities.jp/imyfujita/wtcpage1000.html

    עוד לפני "הברירה הטבעית" האשכנזים למדו לאהוב את להקת "העוּד". אחר-כך, באמת רק אחר-כך התברר שמילות הלהיט הגדול שלהם ("חנה'לה התבלבלה") הן של אלתרמן.
    (גילוי נאות: אני מאוד אשכנזי. הוכחה: שלחתי פעם משהו לפירסום באתר "קדמה" והם אפילו לא ענו לי.)

  • סנדי ש.  On 12/10/2006 at 6:09

    בקדמה מקבלים גם פירסומים של "אשכנזים", לא זו היתה הבעיה כנראה.

    בועז- אני רוצה להגיד שוב כמה זה חשוב שכתבת את זה

  • דניאל כץ  On 12/10/2006 at 10:55

    מה אני אומר לך, בועז?

    אני פשוט מתבייש בשביל כולנו על כל הגזענות הכל כך פוגעת ולא אנושית על גווניה והניואנסים הלא פחות מכוערים.

    אולי תספר מתישהו על יוסף שילוח והכרותך עימו?

    הוא שחקן טוב ודמות מעניינת.

  • Jack-In-Box  On 12/10/2006 at 14:05

    בועז יש לך יכולת מופלאה לכתוב ולנסח הרבה דברים שאנשים מרגישים וחושבים, אך לא מביעים ומודים בהם. אכן ישנה בארץ גזענות מביישת, שלטעמי השתפרה קצת בעשורים האחרונים, אך לא מספיק. אני טוען שגזענות קיימת בכל אחד, ללא הבדלים בין הגזעים. החוכמה היא להפחית אותה כמה שיותר. אחת השיטות היא היכרות עם התרבויות השונות והתערבבות בהן.

  • רונה צורף  On 12/10/2006 at 16:48

    לקרוא את ארז ביטון זה דבר אחד אבל לראות אותו מקריא שירה או מדבר עליה זה דבר אחר לחלוטין. אני הייתי בכמה מפגשים איתו, הבנאדם הוא משורר מכף רגל ועד ראש ולא משנה עכשיו המיזרחיות. ביטון הוא אדם עיוור וכשהוא מקריא שירה הוא ממש מפיץ אור סביבו. הוא תמיד מדבר על ה"דוונדה" שזה מושג הלקוח מהשירה הלטינית שקשה מאוד להסבירו בעיברית. ורק כשארז מנסה להסבירו אפשר להבין מהו- " כשאתם כותבים " הוא פונה אלינו " כתבו עם הרבה דוונדה, עם הרבה ניצוצות, רגש, רעד, שאמות הסיפין ירעדו". ובאמת כל מילה שלו היא הדוונדה הזו שמרטיטה את הלב, בדיוק כמו אצל מארקס שאותו ביטון מעריץ. למי שעוד לא ראה אור ובמיוחד לקראת חג האורות כדאי מאוד ללכת למפגש שבועז המליץ עליו.

  • TJ  On 12/11/2006 at 1:03

    "Vernon Can Read!: A Memoir"

    יצא לך לפגוש את "הפדגוגית" אח"כ.
    ?

  • שרון רז  On 12/12/2006 at 15:29

    זה מדהים אותי לשמוע על סיפורים כאלה. חשיבה מעוותת כזו של מורות ואנשים אשכרה היתה נפוצה אז. טוב מאוד שקצת התקדמנו מאז אותם ימים במובן זה. שוב, תודה על הכנות וכתיבה יפה ומרגשת, בועז.

  • The Fairy  On 09/28/2009 at 10:45

    בועז יקר

    אני קוראת את הרשימה הזו והבטן שלי מתכווצת.
    מחד,אני מתביישת באותם סטראוטיפים חברתיים ששולחו כלפי בני עדה זו או אחרת. מבתיישת מאוד.
    מאידך,
    אני חוויתי אותן חוויות מהצד השני. כלומר- גדלתי בדימונה של שנות השישים-שמונים.
    הייתי ילדה קטנה, לבנה מאוד,חולמנית מאוד שאהבה את כולם. את יפה הפרסית, את ירדנה ההודית,את מילי הספרדיה ,את לימור המרוקאית,את שושנה הרומניה ואת אהוד העירקי,גם את אפי, הנוצריה מאוד אהבתי. את מלו, אמא של דידי הררי, אהבתי מאוד. במיוחד את ריבות החצילים שעשתה,מתובלות בניחוח ציפורן.
    כן,את כולם. האמת שבכלל לא חשבתי על ארץ מוצאם.

    ואז בא שינוי השילטון,ופתאום ניהייתי אשכנזיה. אשכנזיה שהמשפחתה שלה נירצחה בשואה כי הם חטאו לאלוהים.כך אמרה לי המורה בכיתה ו'- האם היה עלי להאמין או לעלות על בריקדות?)
    ואחכ הייתי שעיר לעזאזל של המורה שלי לשל"ח מ.כ אשר בעקבות פרידה מחברתו האשכנזיה הפגין את כל זעמו הפגוע עלי,תלמידת כיתה ט'.(האם היה עלי להבליג או לעלות על בריקדות?)
    אחכ באו אמירות קשות של ילדים,בני כיתתי, גזענות קשה מאין כמוה…קשה אפילו לתארה במילים.
    ואם אלך כמה שנים אחרוה, לימים שטרם נולדתי וסבתי עליה השלום, עולה מארגנטינה, חולת סרטן סופנית, עומדת בפתח מרפסתה נטולת החלונות, כפי שקיבלו אז כל העולים בלי הבדלי גזע מין וצבע, בעודה עומדת במירפסתה זכתה למתנת אבן בפניה עם ברכת היום"רומניה חרא". סבתי לא היתה רומניה וזה בכלל לא משנה את העובדה שחודשים ספורים לפני מותה זכתה למתנה גזענית שכזו.

    אבל אני בחרתי לא להיות במקום הזה.להיות במקום שבוחר לעשות שינוי. לקדם את מי שחושב שהוא ניכשל. להראות לו,שהוא שווה.שאני והוא, כמו מעבר חציה, שלובים זה בזה ולא יכולים להפרד.

    אני באה לומר כאן,שזה הזמן שלנו,אלו שנולדו כאן ואלו שלא, ודוקא היום,אולי יותר מתמיד, לסלוח כבר על ארצות מוצאינו. לסלוח על גזענות של פעם, לסלוח על הבורות של הדורות הקודמים שלא ידעו תרבותם של רעיהם. כולנו יהודים. כולנו. חלקנו היו רוצים להיות אנגליים,כן,גם אני,באמת. אבל אנחנו כאן וזה הזמן שלנו לשנות את מה שהיה. להניח הצידה את הפגיעה והכאב וללמוד לאהוב אחד את השני ,כל אחד באשר הוא.
    הנה אני בועז, אוהבת אותך,את כתיבתך,את שידוריך, האם זה משנה לי מאיזה עדה הגעת כבסיס להערכה שלי אליך? ממש לא. אני שמחה לקרוא על ילדותך,על שורשיך, לדעת מהיכן באת מבלי לשפוט דבר ומבלי לחשוב שילדותי שלי היתה טובה יותר (אגב,ממש לא…).

    בברכה לאהבת רעים ואחדות
    The Fairy

  • קסטה  On 09/28/2009 at 10:51

    זה כאילו סיפורים מוכרים מאוד
    אבל עבורי זה חדש לגביך

  • בתיה  On 09/28/2009 at 11:01

    את זה לזיכרון הפרטי שלי. כיתה ט בי"ס במקום מגוריי, שיעור היסטוריה. המורה מלמדת על מלחמת העולם השנייה ופותחת: "הפרענקים לא מכירים בשואה". קמתי ויצאתי מהכיתה, לא לפני שביקשתי

    שתסביר לכולנו מה זה פרנעקים

    כתבת יפה, ישר לבטן.

  • אלינור ברגר  On 09/28/2009 at 20:50

    ועוד ביום כיפור לקרוא דבר כזה…

  • מתי  On 09/29/2009 at 7:04

    רשימה כואבת וחשובה.

    אני חושב שלא במקרה דווקא עיברת את השיר של הקלאש באתר שלך וקראת לונדון קולינג. כי אנחנו כאן בעברית באנרגיות של התנגדות. זה גם חלק מהשירה של אותו כאב שאתה מתאר בפוסט.

    "קומו התחברו למרד בשפה
    אנחנו קמנו
    בין חרבות האותיות הגזעניות שהקיפו אותנו
    במעברות לא מנוקדות"

    http://www.notes.co.il/mati/17012.asp

    שנה טובה

  • תומר  On 09/29/2009 at 7:11

    זהו קטע שחשוב להעלות אותו לדיון.
    מורות שדיברו אליך כך, קלטו וספגו דבריהם מהמהלכים שהתרחשו כאן מתחילת הקמתה של המדינה. האירופאים השתלטו על הארץ הזו ופחדו מאנשים מארצות המזרח. התרבות: ספרות, שירה עוד, נספגה מן אירופה. חששו מדברים מזרחיים שכנראה הפריעו לנסיון לעצב תרבות שלטת. בהתחשב בכך שהבריטים היו כאן בארץ ותרבותם השפיעה.
    מי ניהל את הכנסת באותם ימים? מי נשאר בשיכונים ובעיירות פיתוח?
    לממשלה היה נוח וראו זאת כפתרון למלא את ההתיישבות בעיירות הפיתוח בעדות המזרח: הייתה להם גם תרבות זרה וגם שפה שונה, בעוד שהקשר בין האירופאים שעלו לתושבי א"י התבסס על שפה משותפת.
    כיום אנו אוספים את השברים ומאחים אותם. אדם איננו יכול להתכחש לתרבותו. לשורשיו. גם אני חי זאת בתוך המדינה בכלל ובתוך עצמי בפרט. עדיין קשה להשתחרר מסטריאוטיפים ומגמות שנבנו יסוד על גבי יסוד מתחילת הקמת המדינה. "הנשים שלהם מדברות ערבית והילדים שלהם ממציאים עברית" – כך פונץ' שרים וכנראה שיש בתוך זה רשמים עד היום.

  • מוקי  On 09/29/2009 at 13:16

    הנשים שלהם מדברות ערבית והילדים שלהם ממציאים עברית, שרים פונץ' בשיר שיטוט ברחובות, שלא במקרה, כמובן, זה השיר האהוב עלי ביותר של הלהקה, השיר החזק ביותר. שיר שנולד מהרחובות.
    התהליכים קורים בדרכם הטבעית, ועובדה היא שהיום אי אפשר להתכחש לתרומה התרבותית של המזרחיים לחברה הישראלית

  • viki  On 09/29/2009 at 20:48

    הי בועז,
    האם בסוף האזנת ל-"מחכים לסמסונג"? דיסק מצויין.

    שנה טובה ומתוקה.

    נ.ב- למקרה שלא ידעת,ואן מוריסון בארץ.

  • יחיאל הנותן בראש  On 09/29/2009 at 22:12

    איזה שטויות את כותבת?!

  • viki  On 09/30/2009 at 7:38

    התבלבלתי בהקלדה- so what???
    ואת "השטויות" על ואן מוריסון כתבו אתמול בידיעות אחרונות, מוסף 24 .

  • שרון הר פז  On 09/30/2009 at 9:33

    יפה כתבת, בועז, אף שזה נבע מתוך כאב. אני מקוה שאתה כבר מעבר לזה ולא הפנמת יותר מדי את העיוות.
    אני, בעוונותי, מהצד האשכנזי. גדלתי בגבעתים האשכנזית. הפעם הראשונה שראיתי זוג עיניים שאינו בגווני הכחול/ירוק היתה בנסיעה ברכבת לחיפה בגיל 5, כשמולי ישב זר בעל עיניים חומות. חשבתי שהוא חולה או משהו.
    הפעם השניה היתה כשבכיתה ד' הגיע ילד מזרחי. עם השנים, הגיעו עוד. אף אחד מהם לא היה בין הראשונים בלימודים, אך אינני חושבת שזה היה ב"אשמתם", אלא משום שהמורים עודדו את התלמידים האשכנזיים להתבטא וזכרוני עדיין עימי בנושא זה, אף שבזכרון לטווח קצר יש בו חורים עצומים. כשאת מרימה אצבע לענות ואין פונים אלייך, אחרי זמן את פשוט מתיאשת והופכת להיות פאסיבית.
    הדור שלי ודאי זוכר לרעה את מבחן הסקר הנורא, המקומם, שלאחריו נקבעו גורלות מעוותים – מי לתיכון עיוני ומי למקצועי. אין צורך להזכיר מי הלך למקצועי, כולנו יודעים, נכון?
    מקוממת אותי התנהלות ממשלות מפא"י בראשית המדינה, עם העדפת האזרחים האשכנזיים. כמה שרים ממוצא מזרחי היו בהן? היה שר דואר, שר משטרה פה ושם.
    מקומם אותי שבקורסים במדעי החברה מתיחסים אך ורק לתאוריות היבשות ומנסים לאנוס את העובדות, להעלים/למחוק את העובדה שהיתה אפליה קשה ורעה ומתרצים את חיי העוני והדלות של עדות המזרח במלל אקדמי ולא באמת.
    מקומם מאוד שלא למדנו כלום ויוצאי אתיופיה עוברים את מה שאחיהם הלא אשכנזים חוו. הייתי מצפה מממשלות ישראל המודרניות דהיום למחוק את הפער הזה ולא להפלות. אגב, אף פעם לא מאוחר להפשיל שרוולים ולתקן את המעוות. אולי אני תמימה?
    המאמר הזה חשוב מאוד, בועז, תודה שהעלית אותו.
    גמר חתימה טובה לכולנו וחג סוכות שמח!

  • אנה  On 09/08/2012 at 19:29

    כל אחד מושפל מתי שהוא ממישהו ,ממשהו.
    כי ככה.
    כן.ככה זה.אז אני לא הייתי מזרחית אבל הייתי חולמנית ושונה ולעגו לי.

  • idity8  On 09/08/2012 at 20:51

    החזרת לי זכרון יפה מהתיכון, תודה. אלו בדיוק שני השירים של ארז ביטון שלמדתי בהגברה ספרות.
    כשמשהו טוב נכתב הוא מצליח בסוף לצאת לאור, שחור או לבן, באומנות הצבעים הם רק יתרון. והנה בשנת 87' זה כבר הופיע בתוכנית הלימודים שלנו.

  • איילת  On 09/09/2012 at 17:17

    זה לא ממש קשור, אבל אם חושבים על זה, אז זה כן.

    כמוך, בועז, אני אנגלופילית מאז שעמדתי על דעתי בערך. החל מכיתה ז' למדתי אנגלית בכוחות עצמי, קצת מספרים, והרבה מתקליטים (רק מאנגליה!), שאת המילים של השירים שבהם חרשתי ושיננתי עד שהבנתי מה הן ועל איזה עולם הם מדברות. וגם מה-BBC World Service שהאזנתי לו בדבקות בכל רגע פנוי מבעד לרשרושים ולציקצוקים. כשהגעתי לכיתה י"א רציתי לעבור לכיתת דוברי אנגלית ולסיים בגרות באותה שנה.
    שלחו אותי לרכזת האנגלית כדי לבקש ממנה לעבור.
    היא לא בדקה את הציונים שלי, לא דיברה איתי אף מילה באנגלית, רק שאלה: "באיזה מגמה את"?
    עניתי: "ערבית".
    ואחרי פאוזה קלה ומשמעותית היא ענתה: "אז לא, זה יהיה לך קשה מדי".
    כי כמובן, מי שלומדת ערבית כנראה אין לה כישרון לשפות כלל, או אולי שום כישרון… (גם אם היא אשכנזיה)

    בסוף אישרו לי לעבור לאחר שהוריי חתמו שזה על אחריותם. סיימתי בגרות באותה שנה בציון 9. עשיתי תואר באנגלית, ותעודת הסמכה בתרגום. אבל התקרית ההיא לא תעזוב אותי, ומעלה לי את לחץ הדם אפילו עכשיו.

  • טל  On 09/12/2012 at 23:53

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: